עשר מחשבות על מלאכת התרגום

צרור פרחים המוגש לחוקר והמתרגם פרופ' שמעון זנדבנק

לציון יום הולדתו החל ב-1.8.1933

פרופ' שמעון זנדבנק, גדול מתרגמי השירה בדורנו וחתן פרס ישראל לתרגום שירה, הגיע לגיל תשעים. זוהי הזדמנות נאותה להודות לו על שהעמיד מפעל חיים רב-ערך ורב-היקף שהרחיב את עולמנו הרוחני, וכן על שהעמיד דורות של תלמידים בתחומי חקר הספרות וחקר התרגום. לרגל התאריך המכובד הזה, שלוחה אליו ברכה לאריכות ימים ומוגשות לו מחשבות אחדות על התרגום, רוּבּן מוּכּרות לו בוודאי (אך אולי יימָצא בעבורו בתוכָן גם בדל חידוש).

א. הנשיקה מבעד למטפחת

לא אחת נשמעת הטענה שטעמו של תרגום – אפילו הוא תרגום מעולה – אינו יכול להשתווֹת לטעמה של יצירת המקור. בהקשר זה נוהגים לצטט מפי ביאליק את המימרה שלפיה תרגום כמוהו כ"נשיקה מבעד למטפחת". אולם המובאה מביאליק מעַוותת לגמרי את הכוונה המקורית שבדברי המשורר.

נביא אפוא את דבריו ככתבם וכלשונם, כפי שנאמרו בהרצאה בוועידה הראשונה של "חובבי שפת עבר" במוסקבה, באייר תרע"ז (1917): "מיגואל סירונטס אמר: 'התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה'. מי שמשתמש בלשון נכרייה, מי שמכיר את היהדות בתרגומה – הרי הוא כאילו מנשק את אִמו דרך המטפחת. כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש. (דברים אלה מובאים בספר נאומיו של ביאליק "דברים שבעל-פה", כרך א, עמ' טו-כ).

אִילו הובאו על התרגום דברים כעין אלה מפיו של סופר צרפתי, למשל, הם היו נסַבּים מן הסתם על נשיקה רומנטית, אך "המשורר הלאומי" דיבר על נשיקה שונה לחלוטין – על נשיקה של האָמן לאִמו-אומתו; נשיקה שכל-כולה אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר. מתוך אמירה כזאת מהדהדות כמדומה שורות משירו של פרידריך שילר Das Verschleierte Bild zu Sais ("הדמות המצועפת מסאיס"), שהשפיע על שירו של ביאליק "הֵציץ ומת". בבלדה גרמנית זו שיל"ג תִּרגמהּ בשם "סוד אֱלוֹהַּ", גיבור השיר חותר בלי-הרף להגיע אל אותו מקום מקודש שבּוֹ יוכל להסיר את הלוֹט מעל פָּניהָ של הדמות המסתורית המצועפת ולהכירהּ ללא חציצה.

ביאליק לא דיבר אפוא על נשיקה רומנטית, אלא על נשיקה שאיבדה את מהותה הטבעית. הוא תיאר בדבריו נשיקה המעידה על חציצה בין האֵם (שהיא גם האומה וגם הלשון הלאומית שבָּניהָ אמורים להכירהּ מִבּטן ומלידה) לבין הבן שלפעמים מתרחק מבית אבא-אימא, וכמעט ששוכח את אִמו-הורתו. ביאליק התכוון ככל הנראה לאותם משכילים שהתרחקו מעמם ומבית-גידולם הטבעי, ולא הכירו את השפה העברית ואת רוח העם המנשבת בה אלא "מבעד למטפחת".

היום נוהגים להשתמש במובאה הזאת כדי לתאר אדם הקורא יצירה זרה שתורגמה לשפה זרה, והוא אינו חש כלפיה אותה תחושה של פמיליאריות שחשים בתוך המשפחה, כי יצירה זו נולדה ב"שפת הנפש והלב" של עם זר. ביאליק, לעומת זאת, התכוון ליהודי, ולא לבן עם זר – יהודי שהתרחק משפתו הלאומית, וכך איבד את היחס החם והבלתי-אמצעי אל אִמו הזקנה והדלה – אל השפה העברית. כדאי אולי עוד להעיר בהקשר זה שביאליק ביסס את אמירתו על ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים", שבּוֹ נאמר:

”Le compliment, c'est quelque chose comme le baiser à travers le voile”. ("מחמאה כמוה כנשיקה מבעד למטפחת").

ב. המתרגם פסוק כצורתו

מהו תרגום טוב? יש יאמרו שתרגום טוב הוא תרגום הנאמן למקור, ויש יאמרו שנאמנות-יתר פוגמת בתרגום, וכבר דרשו חז"ל בנושא זה בעת שקבעו: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי" (קדושין מט ע"א). הפתגם הצרפתי בחר לנושא הזה במטפוריקה מן השדה הסמנטי שעניינו מעשי-אהבהבים, וקבע שתרגום הוא כאישה: אם היא נאמנה, אין היא נאה, ואם היא נאה, אין היא נאמנה:

Les traductions sont comme les femmes – quand elles sont belles, elles ne sont pa fidèles et quand elles sont fidèles, elles ne sont pas belles.

ובתרגומו השנון של חנניה רייכמן, מתרגמם של משלי קרילוב, משלי אליעזר שטיינברג, שירי הילדים של מרשק ועוד ועוד:

נֶאֱמָנוּת שֶׁל "מִין רָפֶה" / כְּשֶׁל תַּרְגּוּם מִשִּׁיר פַּיְטָן: /

אִם נֶאֱמָן אָז לֹא יָפֶה, / וְאִם יָפֶה - לֹא נֶאֱמָן.

מתוך ספרו של חנניה רייכמן "דבש ועוקץ" – פתגמים ומכתמים (תל-אביב 1960).

הפתגמים הללו מרמזים כמדומה שעל המתרגם לשמור על איזון עדין ומושכל בין נאמנות לתכניה ולסגנונה של יצירה כלשהי המונחת אצלו על האָבניים לבין התביעה האסתטית המופנית כלפיו דרך-קבע: לשמור על יפי השיר ועל זרימתו הטבעית. על המתרגם לדאוג תמיד, בלי יוצא-מן-הכלל, שתרגומו לא יישמע כאילו נכתב ב"תרגומית" (כך כינתה חוקרת התרגום ניצה בן-ארי את השפה המאולצת המאפיינת את תרגומיהם של אלה המנסים לשמור בכל מחיר על נאמנות גמורה למקור).

כל מי שנדרש לסוגיית התרגום – למן חכמינו הקדמונים ועד חכמי דורנו – קבע ששירה מתורגמת צריכה בראש וראשונה להישמע כשירה טבעית, שאינה מאולצת ואינה אונסת את המקור. עליה להשתדל לשַׁמר אותן תכונות רבות ככל האפשר המאפיינות את המקור. מתרגם שירה ראוי לשמו לא יהפוך שירה צלולה לשירה עמומה, ולהפך; תרגומו לא יהפוך שירה מודרנית לשירה קלסית-רומנטית, ולהפך; הוא לא יהפוך שירה ארכאית לשירה המדיפה ריח של "צבע טרי", ולהפך. עליו להשתדל להחיות את רוח המקור. חוזה וירטואלי, שמעולם לא נוסח ולא נחתם, מצַווה על המתרגם שלא יתבטל בפני המקור ויראה בו "דברי אלוהים חיים", שאסור לשנות בהם דבר. במקביל מצוּוה המתרגם שלא להתנשא על היצירה המתורגמת ולנסות לחבר יצירה העולה על המקור.

לא תמיד השאיפה להשיג תרגום המשקף את רוח המקור מתממשת בנקל. פתגם איטלקי קובע שתרגום כמוהו כבגידה ("בגידה" בטקסט המקורי ובמחברו): “traduttore traditore”. ואולם, דומה שגם מתרגם שאינו חושב שמעשה התרגום שלו כרוך ב"בגידה", יודה על כורחו שלעִתים (בניגוד למה שנכתב כאן קודם) הוא נאלץ לאנוס במקצת את תרגומו כדי שיתיישב עם תבניותיה של שפת היעד, הלא היא השפה שאליה הוא "מעתיק" את הטקסט המתורגם. הכול עניין של שיקול דעת, של פרופורציה נכונה, של הליכה על חבל דק מבלי למעוד.

ג. התרגום כ"העתקה"

בתקופת ההשכלה לא השתמשו במילה "תרגום" אלא במילה "העתקה" – לא במובן של שִׁעתוּק אֶפּיגוֹני המפֵר את זכותו של המחבר על פרי עמלו (פעילוּת פופולרית מאוד בעולם האקדמי בן ימינו!), אלא במובן של העברה משפה לשפה (כפי שעולה מן התחילית trans- שבמלה translation). וכך, כשנכתב בשוּלֵי יצירה כי היא "נעתקה" מרוסית או מגרמנית, ידעו קוראיה שמדובר בהעברה משפה אחת לשפה אחרת ובגרירתן של נורמות פיוטיות משפה לשפה, ולא להעתקה (copying) שבלשון ימינו.

מַעֲמדהּ של היצירה המתורגמת באותה עת, שבָּהּ העברית התחילה לקום לתחייה אך עדיין לא דיברו בה ברחוב ובשוק, היה כמעמדה של יצירת מקור. המתרגם העברי באותה עת נחשב בעיני הציבור ובעיני חבריו ברפובליקה הספרותית כסופר לכל דבר, וזאת עקב המאמץ העצום שנדרש ממנו בעת שהעז "להעתיק" יצירה משפת המקור אל שפת היעד (בל נשכח ששפת היעד – השפה העברית – הייתה עדיין במאה התשע-עשרה שפה רדומה – שפת הספר, ולא שפת החיים).

על חברו של יל"ג קלמן שולמן, למשל, ש"בסך-הכול" תרגם לעברית את יצירתו של הסופר הצרפתי איז'ן סי ( Eugène Sue), נכתבו פרקים רחבים בספרי ההיסטוריה של הספרות העברית. ובדין, בהחלטתו לתרגם לעברית רומן פופולרי, ששיקף את זמנו ואת החיים התוססים של פריז, הוא ביצע מעשה נחשוני, שחילץ את השפה העברית ואת הספרות העברית החדשה מן המחנק של "רחוב היהודים", והזניק את מעמדן. יש לזכור ולהזכיר שהרומן Les Mystères de Paris ("מסתרי פריז") מאת איז'ן סי' התפרסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית בין השנים 1842 ו-1843. ותרגומו של קלמן שולמן ראה אור בארבעה חלקים בין השנים 1857 – 1860. בבת אחת, בתוך שנים ספורות, הציב שולמן באמצעות תרגומו את הישגי התרבות העברית בשורה אחת עם הישגיהן של "המתוקנות שבאומות העולם".

ד. התרגום לעברית: זיווּג בין "יהדות" ל"יוונות"

התקרבות אל תרבויותיהן של "המתוקנות שבאומות העולם" דרש מהמתרגמים של תקופת ההשכלה לגשר מעל הפער שנפער מזה אלפי שנים בין "הֶבּראיזם" ל"הֶלֶניזם" – אם נידרש לצמד המושגים ששימש את תרבות המערב למן פרידריך ניטשה ועד מתיו ארנולד. לא נוכל להסביר כאן את שני המושגים המורכבים האלה, שעליהם נכתבו תִּלי תִּלים של דרשות ופירושים, ורק נזכיר שאת תרגום הומרוס לעברית בידי אהרן קמינקא תיאר מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי ברשימתו "אורות" בסגנון אֶקסטטי כ"מעשה בראשית" בעל ממדים מיתולוגיים אדירים: "אם מצא מין את מינו ובזרועות האהבה יבקשו להם זָכר ונקֵבה מִפלט מנשיית התהום, אז יער שוקט לא ינוח. ואיך יסער הסער, אם אריה ירעם בקול בני עֵבר! [...] בן אדם חוגר חגורה לבשרו מִנחש עקלתון, לזה עיניים ולזה עיניים, זה צועק וזה לוחש...". מאמצי התרגום משפה עתיקה לשפה עתיקה המתחילה לקום לתחייה נתפסו אפוא כאירוע קוסמי, שבּוֹ נפתלים איתנים מיתולוגיים. על מאמצים אלה יש להוסיף את התעוזה שבזיווּגן של התרבות העברית, תרבותו של עם המבַכּר את ערכי האֶתיקה על פני ערכי הֶאסתטיקה, עם תרבות יוון (וגרמניה, יורשתה של יוון), שיצאה מנקודת מוצָא הפוכה. ברדיצ'בסקי ראה במִפגש כזה התנגשות גורלית של יסודות זרים זה לזה במהותם – מִפגש שבכוחו לחולל מהפך אדיר – לזעזע מוסדות ארץ.

ה. יצירות שנכתבו בעקבות (Nach) מחבר זר

מאחר שבאותה עת ראו בתרגום של יצירת ספרות לשפה העברית (ויצירה פיוטית במיוחד) הישג אמנותי השקול לחיבורה של יצירת מקור, לא תמיד הקפידו המשוררים לציין שהיצירה שעליה חתמו את שמם אינה שלהם. לעִתים הם לא טרחו להעיר על פנייתם לתרבות נֵכר, ולפעמים ציינו שיצירתם חוברה בעקבות (Nach) יצירתו של סופר אחר. אפילו משורר מקורי כדוגמת ביאליק, שקבל בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" שאֶחיו המשוררים נוטלים ממנו את קנייני הרוח שלו כאילו היו הפקר, חיבר בעלומיו את שירו "אלילי הנעורים" שנגנז לאחר שידידיו העירו לו שהוא דומה להפליא לשירו של שילר Resignation. ואף-על-פי שלמד ביאליק מִבּשרו את העוול הנגרם ליוצר שיצירתו הופכת נחלת הכלל, הוא חטא פעם נוספת בנטילה מן הזולת בעת חיבּר גרסה משלו למעשייה הפולקלוריסטית של אליהו לוין "יום השישי הקצר" (1910) מבלי ליטול רשות מן המחבר (אך משהעירו לו על כך עשה כל מאמץ לרַצות את הסופר שאת קניינו קנה במשיכה).

אכן, עם הזמן למדו הסופרים והמתרגמים העבריים לנכס לעצמם יצירות מתוּרגמות או מעוּבּדות, תוך שהם משמיטים את המילה "Nach" [=בעקבות], שנהוג היה לשׂימה כאמור תחת יצירות שאולות מן הספרות הכללית, וזאת משום שעל פי הפואטיקה הנאוקלסית ששלטה בתקופת ההשכלה לא היה במעשה כזה משום פגם אֶתי חמוּר. נורמות המקוריות הנאוקלסיות, שעדיין רווחו בספרות העברית בת המאה ה-19, שונות היו בתכלית מאלה שהושלטו בה במִפנה המאה בעקבות המהפך הרומנטי-מודרני (הרומנטיקה והמודרניזם הן שהעלו על נס את רעיון המקוריוּת והחד-פעמיוּת כתגובת נגד לקלסיציזם שדָּגַל בחיקוי הישגי המופת של העבר ובשכלולם).

ו. "ייהוד" המקור הזר

מתרגמיה של ספרות הילדים העברית נהגו לא פעם "לייהד" את המקור הזָר ולנכש ממנו עניינים שעלולים לפגוע בחלק מקוראיהם, כגון תיאורי פריצוּת, כגון תיאורים המכילים בתוכם אכילת מאכלות אסורים או כגון תיאורי הכנסייה, הכמורה ומנהגיה. גם השמות תורגמו לעברית, וכך הומרו שמותיהם של Hänsel und Gretel מאגדות האחים גרים ל"עמי ותמי" וכך הייתה Alice של לואיס קרול ל"עליזה" מארץ הפלאות. לעִתים נהגו כך גם מתרגמיה של הספרות הקנונית למבוגרים, כגון יצחק-אדוארד זלקינסון שתרגם את שמות גיבוריו של שייקספיר לעברית (רומאו ויוליה היו ל"רם ויעל" ואותלו – ל"איתיאל הכושי").

דוגמה מעניינת לניסיון "לייהד" ו"לעברֵת" את היסודות הזרים – האליליים או הנוצרייים – ולגיירם כהלכה, עולה מן הדיאלוג בין ביאליק לטשרניחובסקי, שנתפסו בהתחלת המאה העשרים כמי שמייצגים את ה"הֶבּראיזם" וה"הֶלֶניזם" – עבריוּת ויוונוּת. טשרניחובסקי העתיק מביאליק את תיאור הרוח משירו "בשדה", והמיר את הרוח בזֶפיר (שהוא, כידוע, גם רוח המערב הקלה וגם האליל המייצג אותה לפי המיתולוגיה היוונית). ביאליק, בראותו את הפלגיאט, ביקש לנגח את רעהו הצעיר והמציא את המילה "צפריר" המציינת את רוח הבוקר הקלה. כך אמר בלי מילים: ילך לו טשרניחובסקי ה"יווני" אל הזֶפירים שלו שמתרבות יוון, ואני יכול למצוא את המקבילה שלהם בארון הספרים העברי של בית-אבא, והיא עשירה שבעתיים.

ה"ייהוד" וה"עברוּת" של המקור הזר היו אפוא המוצָא הטבעי ביותר והמתבקש ביותר בעבור הסופר והמתרגם העברי: הם אִפשרו לו להסתמך על אוצרות הספרות הכללית, אך להלאימם ולנכסם כאילו ממקור ישראל באו; הם אִפשרו לו ולקוראיו לראות בנוסח העברי עיקר, ובמקור הלועזי – קליפה; הם אִפשרו לו לעסוק בפרובלמטיקה יהודית מבלי לברוא בריאת "יש מאין" ז'נרים, גיבורים, עלילות ומוטיבים חדשים, אלא לשכלל את המוּכּר והידוע בלשונות העמים; הם אִפשרו לו לאתֵר "בנים אובדים", שמקורם בספרות ישראל (כגון הרטוריקה הנבואית) שהתחילו לצוץ אז בספרות העולם, לפדותם ולהחזירם לביתם שמִקדם.

לאחר עלייתו ארצה ב-1924, ביקש ביאליק לעודד בארץ את התגבשותה של ספרות מקור, שאינה יונקת את עיקר לשדָהּ מהשפעות זרות באמצעות תרגום. יתר על כן, הוא ניסה להחיות הרעיון הקבלי הלוריאני של "להוציא בִּלעם מפיהם" (לאסוף את הניצוצות מבין הכלים השבורים). משמע, הגויים בלעו בתוכם את קנייני הרוח של עם ישראל, ועתה כשהעם חוזר לארצו, עליו להחזיר לעצמו את נכסיו שאבדו לו ונטמעו בתרבות העולם. לסופרי ארץ ישראל הִמליץ באחד מנאומיו המאוחרים:

אל תרדפו אחרי הון זרים. 'שבעה מקרא ואחד תרגום'. […] היינו סמוכים על שולחנות זרים בלשונות זרות, ולשוננו ככל כלי, שאם אין משתמשים בו הוא מעלה חלודה. ולכן כשבאנו לארץ-ישראל ונגזר עלינו להתפרנס רק על לחם עוני זה, נשארנו ביום אחד דַלי-דלים, רק עם פת הלחם החרבה של הלשון העברית […] ואעפ"כ הייתי אומר: נמעיט קצת את תאבוננו ואל נרדוף למלא את סיפוקנו בתוצרת זרה המדלדלת וממעטת את כוחנו. בלי ספק אסור לנעול את הדלת […] אבל לא למלא את השולחן במאכלי זרים. (בהרצאה "אגודת הסופרים ועיתונה" מאדר ב' תרפ"ט).

לפנינו אפוא כללים של "דיאטה" ספרותית, שמתפקידה לטהר את הגוף הלאומי מפיגולים ומ"מאכלי זרים" ולהביא לו חוסן ומרפא. ביאליק האמין שיש לחפש ולאתר "בנים אובדים" ונכסי רוח אבודים, שמצאו דרכם לפסגותיה של תרבות העולם, ולהחזירם הביתה בכעין "פדיון שבויים" רוחני מודרני.

ז. מֵליץ ומְליצה – הסתאבות המילים והמושגים

דמותו של יוסף וסיפור חייו רב-התהפוכות הסעירו כידוע את דמיונם של סופרים רבים, שהתרשמו מנקמתו המחוכמת של המִשנה למלך מצרים באֶחיו, שזרקוהו אל הבור בניסיון להיפטר ממנו. כדי שלא יחשדו בו שאין הוא איש מצרי, שָׂכר יוסף את שירותיו של מתורגמן ("הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם" בראשית מב, כג). ואכן, התחבולה הצליחה: אֶחיו באמת לא חשדו שאין הוא איש זָר, שאינו מבין את דבריהם.

המילה "מליץ" אינה רק קשורה רק למקצוע התרגום. היא משותפת אגב לשני עיסוקים נוספים: "מליץ" הוא גם סניגור, המסתייע בהמלצות כדי ללמד זכות על הנאשם ("מליץ יושר"); ו"מליץ" הוא גם סופר, היודע לכתוב היטב דברי שיר ומליצה.

עד לתחיית הלשון העברית והפיכתה משפת הספר לשפת הדיבור הייתה המילה "מליצה" שם-נרדף לכתיבה רבת השראה, ואילו כיום היא משמשת כידוע מילת גנאי, שם-נרדף לכתיבה שדופה, מתייפייפת וחסרת טעם. וזו דוגמה לכך שבלשון יש תהליך בלתי פוסק של פיחות והסתאבות (תהליך המתואר לפעמים באמצעות המושג "הדגנרציה של הלשון"). מילים שהיו להן פעם השתמעויות של כבוד ויקר, איבדו מכוחן וממעמדן והפכו למילים מזולזלות. ולא בעברית בלבד, כי אם בכל הלשונות. גם המילים "פתוס" ו"רטוריקה" היו פעם טעונות בקונוטציות חיוביות ("פתוס" = רגש כן "רטוריקה" = תורת הנאום), ואילו כיום משמשות המילים הללו לציון ביטויים מנופחים ומליציים, שהמבין ירחק מהם כמפני האש. הוראתה של המילה אינה אפוא עניין סטטי: המליצה והמליץ של העברית שהתעוררה משנתה במאה התשע-עשרה אינם המליצה והמליץ של ימינו-אנו. היום אין המילה "מליץ" משמשת מילה נרדפת ל"מתורגמן", אך שם-המשפחה "מליץ" אצל יוצאי מזרח אירופה מעיד שמלאכת התרגום הייתה עיסוק יהודי מובהק. היהודי הנודד ידע שפות אחדות, וגישר בין תרבויות.

ח. המתרגם כפרשן

כל תרגום הוא סוג של פרשנות. לא מקרה הוא שבשפה באנגלית המילה "interpretation" משותפת לפירוש, לתרגום ולביצוע של יצירה – עם לחן או בלעדיו. כל העיסוקים הללו – התרגום, ביאורו של הטקסט הספרותי והביצוע, הווֹקלי או האינסטרומנטלי, הם סוגים שונים של פרשנות. האגדה המדרשית של ביאליק "ספר בראשית" (שהיא לאמִתו של דבר אחד מסיפוריו היפים והמורכבים ביותר) מלמדת שמלאכת התרגום ומלאכת הפירוש כרוכות זו בזו, ואין האחת יכולה להתקיים בלי השנייה.

באגדה זו מסופר על ילד שנולד להוריו לִזקונים, אך פָּרָשׁ נכרי חטף אותו מהם בעת שהלך הילד בפעם הראשונה ל"חדר" בלי עזרת אביו. בארמון שאליו הביאו הפרש נזרק ספרו האהוב של הילד – "ספר בראשית" – לאוצר ספרי המלך, והילד התאבל עליו ימים רבים.

בגין טעות לא מכוּונת הועלה הספר ברבות הימים, בעקבות מחלה חשׂוּכת-מרפא שתקפה את המלך ודרשה את העלאתו של ספר התרופות מאוצר ספרי המלך. הילד שהופתע לגלות את ספרו האבוד נתבקש לתרגם את דברי הספר הכתובים באותיות מרובעות, שאיש מאנשי הארמון לא הכיר ולא ידע. המלך החולה, ששמע מפי הילד המתרגם את סיפורי המקרא שבאו כצָרי אל לִבּוֹ, התחיל להחלים למשמע סיפורי המקרא, ושאל את הילד: "הֲתֵדַע גַּם לְפָרֵשׁ אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָאתָ?".

בין שמדובר כאן בתרגום או בפירוש, ששניהם נקראים בלשונות אירופה בשם interpretation, דבר אחד ברור: הפָּרָש הנוכרי הוא שהרחיק את הילד מביתו (בכל משמעיו של בית זה), ואילו הפירוש של כתבי הקודש היהודיים, שנגזר מאותו השורש, החזירוֹ הביתה. אמת, בתהליך שיבתו של הילד לביתו התערבה גם יד הגורל, וגם מלחמתם של "אלופי הגויים". ואולם, לולא הקשר הנפשי האמיץ של הילד לספר שעשועיו, לא היה "הבן האובד" – הספר האבוד ושפתו המאוּבּנת – חוזר לידיו, והילד האובד לא היה חוזר לבית אבא-אימא. בעבור ביאליק הפָּרַָשׁ (גיבור החיל) פועל בכוח גופו ושריריו, והפַּרשן (גיבור הרוח), שהוא גם הלמדן התורני וגם המתרגם, פועל בכוח המוח. על הנחה זו בנוי שירו "המתמיד" ושיר הילדים שלו "פָּרָשׁ" המשתמש, אגב שינוי, בפסוק המקראי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

ט. היהודי הנודד כבונה גשרים בין תרבויות

יעידו שמות כמו "תורג'מן" אצל יוצאי ארצות האִסלאם, או "מֵליץ" אצל יוצאי מזרח אירופה, שמלאכת התרגום הייתה עיסוק יהודי מובהק, שהרי יהודים שלטו בדרך-כלל בשתיים-שלוש שפות לפחות, ועל כן הממסד נזקק להם תכופות בחיי המדינה לשם תיווּך וגישור.

לפני שנים נכחתי בהרצאתו של חוקר הקבלה פרופ' משה אידל אודות יהודים ששימשו סופרים ומתורגמנים בחצרי המלכים בספרד של ימי-הביניים. לאחר הרצאתו קם אחד המשתתפים, שהגיע מארצות האיסלאם, ואמר בנימה עוינת: "אם כך, צריך לבדוק את כל התרגומים האלה, שמא הוסיפו היהודים, גרעו או שינו את הטקסטים לטובתם". אולי כל תרבות המערב, תולדותיה ומסמכיה, הוסיף החוקר העוין והִקשה, אינם אלא "זיוף אחד גדול של היהודים שעסקו בתרגום". אותו חוקר אולץ אמנם להתנצל ולחזור בו מדבריו, אך אלמלא נאמרו דבריו בעוינות מופגנת, אפשר היה לדון בדבריו בכובד ראש: ייתכן שהיהודים שעסקו בתרגום אכן השפיעו באמצעות תרגומיהם על תולדות המדיניות ועל תולדות התרבות ברחבי העולם. אפשר שהשוואת הטקסטים שפת המקור ושפת היעד הייתה מגלה שלא אחת הֶעֱרָה המתרגם מרוחו על המקור. ידועים הסיפורים על יהודים כדוגמת שאול וואָהל ("מלך ליום אחד") שניצל את הסמכות המלכותית שניתנה לו ליממה אחת, ושינה את ספר החוקים לטובת עמו.

י. ומה הלאה?

כידוע, תרגומים מתיישנים במהירות רבה יותר מיצירות מקור, אך יש שתרגום מופת שורד יותר מִדור או שניים. כזה הוא, למשל, תרגומו-עיבודו של ביאליק ל"דון קישוט". מפי פרופ' צבי לוז שמענו, ידידיי ואני, שבמרוצת שבתון חלקי בספרד התברר לו שעיבודו של ביאליק נבחר כעיבוד הטוב ביותר לבני הנעורים מִבּין עשרות עיבודים שנבדקו, ושכתוצאה מן הבדיקה הזאת תורגם עיבודו של ביאליק לספרדית. למעשה כזה קוראים כידוע בפי העם "למכור קרח לאסקימואים", ובפי חכמינו – "להכניס תבן לַעֲפָרַיִים".

העתידנים צופים שבעוד דור או שניים ישלטו בעולם ארבע-חמש מֶגָה-שפות, ורוב השפות "הקטנות" (לרבות השפה הצרפתית שהייתה פעם שפה בינלאומית ששימשה את הסגל הדיפלומטי ברחבי העולם) תדעכנה ותיעלמנה אט-אט, כמו השפות הקדומות שהתאבנו או ירדו מעל במת ההיסטוריה (סנסקריט, בבלית, אשורית, מצרית עתיקה, יוונית עתיקה, רומית וכו'). יש בקרבנו צעירים רבים שאוצר-המילים שלהם באנגלית גדול מאשר בעברית, וגם עובדי "הייטק" ותיקים ובקיאים אינם נזקקים ליותר ממאתיים מילים לצורך המסרונים שהם משגרים איש לרעהו.

האם בעולם כזה יש צורך בתרגומי שירה? לעניות דעתי, הם נחוצים היום מתמיד. עם קטן ועתיק כעם ישראל, שחזר לארץ עתיקה והפיח רוח חיים בשפה עתיקה במאמצים שאין להם אח ורֵע בכל העולם, אסור לו לוותר על הֶשגיו ההֶרואיים שהם התנאי לקיומו. אסור לו להרשות שרק ב"ישיבות" בארץ ובשכונות החרדיות של ברוקלין יכירו את העברית הקלסית ואת "ארון הספרים" של מקורות עם ישראל. אסור שאלה המעוניינים להיות "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" יצליחו לחסום לכולם את הדרך הקִדמה. נקווה שבדורות הבאים השורש המרובע תרג"ם, המופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד ("מְתֻרְגָּם אֲרָמִית", עזרא ד,ז) יהיה אחד השורשים הנפוצים ביותר במקומותינו, והוא ימשיך לסלול לכולנו את הדרך אל העולם הרחב ואל משפחת העמים.

---

ולסיום, אם בתרגומים עסקינן - תמיד מחכים ומשעשע לגלות מה אמר עליהם אחד היהודים השנונים בדורו - יצחק באשביס-זינגר: היידיש - שפה עשירה לקבצנים

קטעים מתוך הרצאה, שנשא יצחק באשוויס-זינגר על קשיי התרגום מיידיש

תרגמה: זיוה שמיר