פְּליטים

האם יכול אדם להיות "פָּליט" במולדתו?

תופעת הפְּליטוּת, הדורשת מן האדם לחפש מקום מקלט ואינה מניחה לו לשבת ישיבת-קבע בטוחה תחת קורת גג-ביתו, נחשבה מאז ומתמיד קללה ממארת. קין היה עובד אדמה שישב לצד שדהו, אך לאחר שרצח את אחיו, רועה הצאן הנווד, התחלפו היוצרות וקין קולל בקללת הנדודים. בנאומו על "השניוּת בישראל", העלה ביאליק את הטענה שבעם ישראל נולדה היֵשות הלאומית לפני שהפכנו משבטים של רועי צאן, נוודי המִדבּר, לאומה של עובדי אדמה היושבים על ארצם ובמולדתם. לפיכך יש בתוכנו תכונות מנוגדות – של "עובדי אדמה" יושבי-קבע ושל נוודים שהעולם כולו הוא ביתם.

חוק איסור שעטנז, למשל, הוא שריד לאיבה ששֹררה בין רועי הצאן ליושבי הקבע, איבה שהסופר המקראי גילם אותה בסיפור קין והבל. עירובם של שני המינים – הצמר של רועי הצאן עם הפִּשתים של עובדי האדמה – בלבוש אחד הייתה עלולה להביא את האדם הלובש מלבוש כזה לידי סכנה, מפני שבני שבטו היו יכולים בטעות לשייך אותו לשבט זר ולהתנפל עליו – מעשים הנעשים בכל יום אף בזמננו אצל שבטי בדואים יריבים. הציצית עם פתיל-התכלת מוצָאהּ מתקופה יותר מאוחרת, ומצוותה דווקא בשעטנז – סמל השלום שנכרת בין השבטים שהתחברו זה לזה והכירו באחדותם הלאומית. כאן, טען ביאליק, נעוצה התופעה של השניוּת בחיי העם:

האיכר הוא בעיקרו כבד-תנועה, משמר, משועבד לחפצים, לקניינים; בניגוד לו – הרועים הם קלי-תנועה ואינם משועבדים לנכסי דלא-ניידי. [...] אברהם ויצחק – הרי שתי תקופות. אברהם רועה-צאן, המבקש מקומות מרעה לצאנו; יצחק – איכר ("ויזרע יצחק" [בראשית כו, יב]); ובתקופות מאוחרות, כשהשבטים התחברו יחד ושכנו זה בצד זה וגם זה בתוך זה – התחילה המלחמה בין יהוה – אלוהי המִדבּר, ובין הבעל – אלוהי עובדי-האדמה. ומכאן ההתרוצצות של שתי הנטיות והתכונות בכל המנהגים, החוקים והמשפטים.

את סיפורי האבות תפס אפוא ביאליק לא רק כסיפורים על דמויות בשר ודם, אלא בעיקר כסיפורים סמליים – כעין רודימנטים של סיפורי אגדה מכוננים. במרכזם סיפורים על היווצרותו של עם היושב על אדמתו וחרד לקנייני דלא-ניידי ועל שבטי רועים קלי תנועה, הנודדים במדבר ויודעים לאחוז בשלח. כך נימק ביאליק גם את הסיבה שבגללה קרויה האומה על-שם יעקֹב אבינו, ולא על שם אברהם אבינו:

אברהם היה רועה צאן על ההרים, חי חיי נדודים, זאת היא צורת החיים הקדומה, ולכן ייקרא בפי הרועים אלוהי ההרים, כמו שאמרו הארמים: "אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם" (מל"א כ, כג); יצחק היה טיפוס של עובד אדמתו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא" (בראשית כו, יב) ולא יצא את הארץ. אולם יעקֹב הוא הראשון שבנה בית, וזאת היא מדרגה יותר עליונה. ביעקֹב הגענו ליסוד האומה ולכן היא נקראת על שמו. וכך גם בשעה שהעם נודד במדבר יש לו משכן מטולטל ורק בבואו לארץ הוא בונה בית מקדש קבוע, ככה גם בגולה אלפיים שנה בנינו בתים בחוץ לארץ, אולם כולם נכחדו ונמחקו.

דמותו של יעקֹב היא אפוא הדמות הפטריארכלית הראשונה שלא בילתה את כל חייה בנדודים. יעקֹב היה הראשון שבָּנה בית, ועל כן הוא אבי האומה ועל כן קרויה האומה על שמו. יצירת ביאליק גדושה בסיפורים המעלים באוב את דמותו של יעקֹב אבינו, וממעטת לעסוק בדמותו של אברהם. כאמור, דמותו של אברהם נקשרה בתודעתו של ביאליק בעיקר עם הרעיון הצנטריפוגלי של "תעודת ישראל על אדמת נֵכר", שבאמצעותו ביקשו המשכילים להפיץ את עקרונותיה של תורת המוּסר העברי בעולם. כמשוררו של דור התחייה נמשך ביאליק יותר אל דמותו של יעקֹב בעלת הייעוד הצנטריפטלי-הלאומי, סמלו של עם ישראל המחדש את ימיו כקדם.

הדיכוטומיה בין יושבי הקבע לבין הנוודים מתבטאת גם בסיפור יעקב ועֵשָׂו: זה יושב אוהלים וזה ריחו כריח השדה. לפי שיר-נעורים גנוז של ביאליק בשם "יעקב ועֵשָׂו", כל אימת שעֵשָֹו הצייד מגיע עם כַּלבּוֹ למקום מושבוֹ של יעקֹב, מגיע תורו של האחרון ליטול את התרמיל ואת המקל ולצאת לדרך הנדודים המקוללת. שירו של ביאליק מועיד לעם גורל דטרמיניסטי נצחי: לשַׁמֵש שָֹעיר לעזאזל נצחי ולהיאלץ לקחת מדי פעם לידו את מקל הנדודים.

את מעמד הפְּליטוּת נהוג להעניק לאדם שנאלץ לעזוב את ביתו ולהימלט אל מחוץ לארץ אזרחותו לנוכח הסכנות הנשקפות לו לנוכח רדיפה (אישית או קולקטיבית) ופגיעה בזכויותיו האנושיות על רקע אמונות ודעות, או על רקע גזעי ו/או לאומי. המדינה המארחת אותו עשויה להעניק לו מקום-מקלט זמני, או לאפשר לו להתערות בחברה ולהתאזרח בה. תופעה ידועה היא "מחנה הפליטים" – משכן זמני עד אשר יימצא לפליטים פתרון-קבע. מדינת ישראל בנתה בשנותיה הראשונות "מעברות", שהומרו עד מהרה בשיכוני עולים. בסך-הכול קלטה המדינה הצעירה כמעט מיליון פליטים ומהגרים בתקופת עליית ההמונים, ואלה קיבלו מעמד של אזרח במהלך העשור הראשון למדינה. הערבים באיזורנו הנציחו מסיבות פוליטיות את תופעת הפליטות, ועד היום יש ברצועת עזה וערי הגדה מחנות פליטים המטופלים על-ידי אונר"א. מדינות ערב, למעט ירדן, לא קלטו את הפליטים ולא העניקו להם אזרחות.

תהליכי גלובליזציה, שחלו בעולם הרחב ביובל השנים האחרון, ומדיניות הומניטרית של מנהיגים כדוגמת אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, הגדילו את ממדי ההגירה ואת השתלבות הפליטים ומחפשי המקלט בחברה האירופית. המילה "פָּליט" ("refugee" באנגלית) מקורה בלטינית (refugium = מקום מקלט ומפלט), אך היא חדרה למערב דרך השפה הצרפתית שהעניקה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה מעמד של פליטוּת – réfugié – להוגנוטים  ( Huguenot הוא כינויו של פרוטסטנט צרפתי שנרדף על ידי הקתולים). רדיפותיהם הסתיימו בתקופת המהפכה הצרפתית שהעניקה להם זכויות אזרח מלאות. ההוגנוטים שנמלטו התמחו בבנקאות וכלכלה וייסדו בנקים רבים בשווייץ, באזור ז'נבה. הם נמלטו לאנגליה ולאירלנד, שם חיזקו את ענף האריגה. אפילו אל ארצות-הברית ואל דרום-אפריקה נמלטו מקצת ההוגנוטים.

*

המשורר האנגלו-אמריקני ויסטן יוּ אודן, מחברם של שני שירי הקינה הנודעים "בלוז הלוויה" ("Funeral Blues") ו"בלוז הפליט" ("Refugee Blues") יכול היה להזדהות עם בני המיעוטים המקופחים שנרדפו בגין אמונותיהם ואורחות חייהם. הוריו האדוקים בדתם לא השלימו עם אורח חייו החופשי, והוא נאלץ להתרחק מהם ולחיות עם בני-זוגו מבלי להיחשף לביקורת. הרחק מעינם הבוחנת הוא נשא בנישואים פיקטיביים את בתו של תומס מאן, כדי לזכותה בדרכון בריטי. בן-זוגו היהודי צ'סטר קלמן, בנו של רופא ניו-יורקי, היה כמובן אומלל ממנו, בהיותו מקופח על רקע מגדרי ודתי כאחד. בשירו "בלוז לפליט" תיאר אודן את ההתעללות של הביורוקרטיה בפליט חסר הזכויות הנתון לחסדיה, ואינו שוכח את גורלם של היהודים בתמונת הפליטות הגלובלית.

את שירו "בלוז הפליט" פרסם אודן לראשונה ב-1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, לנוכח רבבות הפליטים היהודיים שנמלטו אז מגרמניה הנאצית אך לא הצליחו למצוא מפלט בארצות המערב הנאורות שסגרו את שעריהן בפני הפליטים. מתוארת בו בחדות הטראומה של אדם הנאלץ לעזוב את ביתו כדי שלא ליפול קרבן בידי מבקשי נפשו, מבלי שימצא מקום שבו יוכל להניח את ראשו לבטח. אודן כתב את שירו בסגנון פשוט וישיר, המגביר את עָצמתו וממחיש את מחיר העוינות והמלחמה. הווינייטות הקצרות שלו, המתארות במקהלה של גוף ראשון רבים אירועים טיפוסיים מחיי הפליט, הולכות ונעשות אלימות ומפחידות יותר ויותר במעבר מבית לבית:

Refugee Blues 

Say this city has ten million souls,

Some are living in mansions, some are living in holes:

Yet there’s no place for us, my dear, yet there’s no place for us.

Once we had a country and we thought it fair,

Look in the atlas and you’ll find it there:

We cannot go there now, my dear, we cannot go there now.

In the village churchyard there grows an old yew,

Every spring it blossoms anew;

Old passports can’t do that, my dear, old passports can’t do that.

The consul banged the table and said:

‘If you’ve got no passport, you’re officially dead’;

But we are still alive, my dear, but we are still alive.

Went to a committee; they offered me a chair;

Asked me politely to return next year:

But where shall we go today, my dear, but where shall we go today?

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

‘If we let them in, they will steal our daily bread’;

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

Thought I heard the thunder rumbling in the sky;

It was Hitler over Europe, saying: ‘They must die’;

We were in his mind, my dear, we were in his mind.

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,

Saw a door opened and a cat let in:

But they weren’t German Jews, my dear, but they weren’t German Jews.

Went down the harbour and stood upon the quay,

Saw the fish swimming as if they were free:

Only ten feet away, my dear, only ten feet away.

Walked through a wood, saw the birds in the trees;

They had no politicians and sang at their ease:

They weren’t the human race, my dear, they weren’t the human race.

Dreamed I saw a building with a thousand floors,

A thousand windows and a thousand doors;

Not one of them was ours, my dear, not one of them was ours.

Stood on a great plain in the falling snow;

Ten thousand soldiers marched to and fro:

Looking for you and me, my dear, looking for you and me.

בלוז הפליט / ו"ה אודן

בָּעִיר הַזֹּאת יֵשׁ, בּוֹא נֹאמַר, אַלְפֵי רִבּוֹא אָדָם

יֵשׁ שֶׁבָּתֵּי מִדּוֹת לָהֶם, חֶלְקָם – דַּלַּת הָעָם.

אַךְ לָנוּ אֵין מָקוֹם, רֵעִי. אַךְ לָנוּ אֵין מָקוֹם.

אַרְצֵנוּ, שֶׁטּוֹבָה הָיְתָה, כָּזֹאת אֵינֶנָּה עוֹד

כְּמוֹ תָּמִיד תִּמְצָא אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַמַּפּוֹת.

לָשׁוּב אֵלֶיהָ לֹא נוּכַל, רֵעִי. לָשׁוּב כְּבָר לֹא נוּכַל.

אַלּוֹן הַזֹּקֶן בַּחֲצַר הַכְּפָר לְצַד הַכְּנֵסִיָּה

בְּבוֹא אָבִיב כֻּלּוֹ עוֹטֶה פְּרִיחָה יְפֵיפִיָּה

אֲבָל דַּרְכּוֹן יָשָׁן לֹא יִתְחַדֵּשׁ, רֵעִי. לֹא יִתְחַדֵּשׁ.

וְהַשַּׁגְרִיר עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּאֶגְרוֹפוֹ חוֹבֵט.

בְּלִי דַּרְכּוֹן רִשְׁמִית אַתָּה חָשׁוּב כָּמֵת.

אַךְ אָנוּ בַּחַיִּים, רֵעִי. אֲנַחְנוּ בַּחַיִּים.

הָלַכְתִּי אֶל הָוַּעֲדָה. וּבְעוֹדִי יָשוּב,

הִצִּיעוּ לִי בְּרֹב נִימוּס בְּעוֹד שָׁנָה לָשׁוּב.

אַךְ אָן נֵלֵךְ הַיּוֹם, רֵעִי? לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הָלַכְתִּי לַעֲצֶרֶת עָם, וְשָׁם חָרְצוּ מִשְׁפָּט:

"אִם יִכָּנְסוּ, הֵם יִגְזְלוּ מִפִּינוּ אֶת הַפַּת".

עָלֵינוּ הֵם דִּבְּרוּ, רֵעִי. עָלֵינוּ זֶה דֻּבַּר.

וְרַעַם מִמְּרוֹמִים נִשְׁמַע, וּבְכָל אֲתַר לוֹ הֵד

הָיָה זֶה הִיטְלֶר כִּמְּדֻמֶּה: "גִּזְרוּ גְּזֵרַת הַשְׁמֵד".

עָלֵינוּ נֶאֶמְרוּ דְּבָרָיו, רֵעִי. עָלֵינוּ נֶאֶמְרוּ.

רָאִיתִי פּוּדְל מְתֻלְתָּל לָבוּש שָׁנִי וָתְכֵלֶת.

רָאִיתִי אֵיךְ לַחֲתוּלִים פּוֹתְחִים הֵם אֶת הַדֶּלֶת.

אַךְ הֵם לֹא יְהוּדִים הָיוּ, רֵעִי. לֹא יְהוּדִים.

עֲלֵי רָצִיף שֶׁבַּנָּמֵל עָמַדְתִּי נִדְהָם.

דָּגִים שׂוֹחִים כְּחָפְשִׁיִים בֵּין הַגַּלִּים בַּיָּם.

הֵם כֹּה קְרוֹבִים אֵלַי, רֵעִי. הֵם כֹּה קְרוֹבִים אֵלַי.

מִינִים שֶׁל בַּעֲלֵי-כָּנָף בַּיַּעַר עַל עֵצִים

בְּאֵין לָהֶם מְדִינָאִים דָּצִים וּמְצַיְּצִים.

הֵם לֹא הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, רֵעִי. לֹא אֲנָשִׁים הֵם כְּלָל.

וּבַחֲלוֹם רָאִיתִי בַּיִת וְלוֹ מֵאוֹת קוֹמוֹת.

וּבוֹ פְּתוּחִים אַלְפֵי פְּתָחִים – דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת.

לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ הֵם, רֵעִי. לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ הֵם.

וּבְלֵב מִישׁוֹר מֻשְׁלָג כָּל אִישׁ וָאִישׁ עָמַד,

וְחַיָּלִים רִבּוֹא סָבִיב, נָעִים הֵם לְכָל צַד.

אוֹתָנוּ הֵם צָדִים, רֵעִי, אוֹתָנוּ הֵם צָדִים.

(מאנגלית: ז"ש).

נציין לסיום כי המושג "פליט" כולל תמיד מעבר מארץ לארץ, והנה בישראל של שנת תשפ"ד נולד פליט מסוג אחר: פליט החי בארצו לאחר שאיבד את קורת הגג שלו או את ביטחונו לחסות בצִלה. החלטת הממשלה לפַנות את תושבי הצפון לבתי-מלון הייתה החלטה שיצרה את התופעה חסרת-התקדים הזאת, שספק אם ניתן יהיה להביא לריפויה המלא. הגליל ישוקם אולי בעתיד הקרוב או הרחוק, אך ייתכן מאוד שרבבות הפליטים מן הקהילות המפורקות של קריית שמונה, מטולה, שלומי ושאר יישובי קו העימות בצפון – "עקורי הגליל" – לא יחזרו לבתיהם ויתחילו לשקם את חייהם במקום אחר. על גורלם של הפליטים חסרי-התקדים האלה ממעטת הממשלה לדבר.