צומת של התחלות

הלל ברזל / תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו (כרך א: שירת חיבת ציון) ספרית פועלים, 1988

פורסם: הארץ 20/05/1988

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

חקר הספרות העברית אינו יכול להתהדר במפעלים גדולים רבים שהושלמו בהתאם לקווים שהיתוו להם יוזמיהם. אין לנו היסטוריות מוסמכות כדוגמת מפעליהם המונומנטליים של אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', אין מהדורות אקדמיות דפיניטיביות מושלמות, המקיפות את כלל יצירותיהם של הגדולים בסופרינו, סופרי מופת מן המאה ה-19, כדוגמת יל"ג וסמולנסקין, אף לא זכו עד עצם היום הזה למונוגרפיה ולביבליוגרפיה, ואפילו ביאליק לא זכה למונוגרפיה שלמה ולביבליוגרפיה ראויה לשמה. בקצרה, כל אותם מפעלים, התובעים עבודת צוות אפורה ומאומצת בת שנים רבות, ללא ברק ותהילה מיידית, אינם בנמצא. לעומת זאת, נמצא אין-ספור מפעלים קטנים, שגם אם נוצרו עם ניצוצות של שאר-רוח ודמיון-יוצר, אין בהם כדי לקדם את המחקר קידום אמיתי ומשמעותי.

על כן שמחתי כשהגיע לידי ספרו של הילל ברזל, שהוא כרך ראשון בסדרת ספרים בתולדות השירה העברית מחיבת-ציון ועד ימינו. בצד מפעלו המונומנטלי של גרשון שקד בתולדות הסיפורת העברית, הולך ונרקם לו מפעל מקביל, שהיעדרו מורגש ביותר לכל מי שעוסק בהוראת הספרות ובחקרה. שירת חיבת-ציון, שהיא חטיבת שירה זנוחה ומזולזלת במקצת זוכה כאן להארה, בשל חשיבותה ההיסטורית כצומת של התחלות חשובות. עם התרופפותה של ההגמוניה של יל"ג והתרופפות כוחות היצירה שלו, עוד בשנות חייו האחרונות של "הארי" במשוררי ההשכלה, ניתן ר השירה" לעשרות משוררים מינוריים, שהתנבאו לעתים קרובות בסגנון דומה. רובם ככולם חיבבו את השיר הלירי קצר-השורות, את האלגוריה הלאומית ואת ההימנון (לא במקרה מסמן הילל ברזל את גבולות התקופה בין שני הימנונות נודעים), אשר נתנו לכאורה ביטוי לגעגועים לציון, ולמעשה הביען ערגה ל"איזו ארץ פלאות" ערטילאית וחלומה שמעבר לים. שירתם נתנה לכאורה ביטוי לסבל הרב מנשוא, שהיה מנת חלקו של היחיד ושל הציבור באותה העת, ולמעשה שירה זו בה לא אחת מתוך נחת ושביעות רצון עצמית. מכל מקום, עם הופעתם של ביאליק ושל טשרניחובסקי בעשור האחרון של המאה ה-19, כבר לא היה בכוחה של שירה זו לשכנע ולעורר הזדהות.

סופרי אודסה, שהתנגדו גם לדרכן ה"פוליטית" של אגודות "חובבי ציון" ולא רק לדרכי השיר של משורריהן (שכונו בפיהם בשם "חובבניקים"), תרמו רבות לדימוי המזולזל של משוררים אלה. כך, למשל, נהגו סופרי אודסה ללגלג על שירתו של המשורר החיבת-ציוני יצחק רבינוביץ "איש קובנה", שפרסם שירי דמעה ואנחה גרפומניים על סבלו ועל געגועיו לציון, אך בשנת 1893 יצא לאמריקה, שכח את "כיסופיו" לציון ולתקומת העם, והחל לפרסם ספרי מתח ביידיש (ביניהם רומנים של "שונד", בני אלפי עמודים). ביאליק הצעיר, שהב הבות ענפה עם עורכו י"ח רבניצקי על ענייני פואטיקה, נהג לדבר בגנותם של משוררי חיבת-ציון הרגשניים, שחזרו לדבריו שוב ושוב על אותם דפוסים של תאנייה ואנייה, וחדלו לעורר בקורא את האמפתיה המקווה, ואף הותירו אותו אדיש לשמע האמירות עתירות הפאתוס של המשורר-המקונן.

הילל ברזל, הבוחן את השירה הזו גם על-פי התקבלותה בציבור (בחינת התקבלותם של סופר או של משמרת ספרותית היא כיום, בעקבות הנחותיהם של יאוס ויימן ואיזר, דיסציפלינה מרכזית בהיסטוריוגרפיה מראה, כי עוד בעיצומה של תקופת חיבת-ציון ה שירה זו לביקורת שוללת חריפה מידיו של דוד פרישמן. עד מהרה סר חינה של שירה זו, עם הופעתה של שירת ביאליק כ"שמש גדולה" בשמי הספרות העברית, "שכל מה שהיה בסמוך לה נעלם בצילה והיה כלא-היה" (עמ' 36). עם זאת, ברזל מוצא טעם לשבח בשירה זו, שפרצה נתיבי הבעה חדשים, התנסתה בז'אנרים שלא היו בספרות העברית עד אז וחידשה משקלים וצורות, שטרם רווחו אז בעברית. בזכות ההישגים הללו, מציע ברזל, אין לראות בשירת חיבת-ציון "שירה יתומה", עלובה ומעוררת רחמים, ואף אין לראות בה אך ורק חולית מעבר בין שיאי ההשכלה לשיאי התחייה. הספר בה לבחון את ייחודה וסגוליותה של שירה זו, דרך ההתבוננות היסודית והמפורטת בכל משורר ומשורר.

הספר פותח בתמורות שחלו בשירת יל"ג לאחר פרעות "הסופות בנגב", שהביאו לייסוד תנועת ביל"ו ולעלייה הראשונה. בפרק הזמן, שחלף מ-1881 ועד פטירתו של יל"ג בשנת 1892 ממחלת הסרטן, היה יל"ג שרוי בדכדוך ובחוסר אמון בכוחו וביכולתו, ואלה גם השפיעו על השקפתו על מצב האומה: בשירו 'אחותי רוחמה' הוא קורא לאומה לסור למלון אורחים אחר, כדי ללון בו עד יעבור זעם. הילל ברזל טוען, כי יל"ג ידע לסור מהשקפותיו המשכיליות הקוסמופוליטיות עם השתנות הנסיבות ההיסטוריות, אך אין במובאות שהוא מביא כדי לשכנע שיל"ג השתייך למחנה הציוני, המאמין בתחיית הארץ. יל"ג אכן נתן את עיקר חילו להלכי-הרוח המשכיליים האופטימיים, שהאמינו ביכולתו של היהודי להתערות בתרבות אירופה, ומנואש מן האופטימיות הזו, כבר היה שרוי בשנות המחלה והייאוש. הוא נותר משוררה הגדול של המאה ה-19.

את התפישה החושנית והחושיית ואת המשקלים הטוני-סילאביים, שבישרו את הטעם החדש, הביעו משוררים צעירים יותר, כדוגמת מ"צ מאנה, שפרט למוסיקליות שובת לב ואוזן הביאו גם תכנים חדשים, אישיים יותר, לעתים אוטוביוגרפיים. רובם של מבשרי הטעם החדש נותרו אנונימיים, וכדברי עוזי שביט, בספרו 'המהפכה הריתמית', "נראה שהניסיונות הראשונים לעבור במודע ובאופן מלא למשקל הטוני-סילאבי האשכנזי נעשו בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים על-ידי מספר משוררים צעירים, בלתי- ידועים, שמקצתם אף לגבי דידנו נשארו אלמונים" (ש"ז לוריא, יחיאל הלר, יצחק אליהו גוטליב ואפרים דב ליפשיץ - שלושת האחרונים אנשי פינסק). על מאנה קובע ברזל, כי הוא מבשרו של המבע האותנטי, השחתירה לכנות היא בו עיקר ותכלית. המיזוג בין עין האמן המצייר להתרגשות של המשורר קובעת ביצירתו סגולות, שרק מאנה יכול היה להגיע אליהן. הוא זנח את התיזות המובחנות של שירת ההשכלה ונמשך לטבע לא כאידיאה אלא כממשות.

דיון נפרד מייחד הלל ברזל לשירתם האמירתית הדקלמטורית של נ"ה אימבר, יהל"ל ויצחק קמינר. הללובו שירה אידאולוגית, לפרקים הימנונית, שדבריה גלויים ונחרצים. אופיה החד-ערכי של שירה זו, מסביר ברזל, עשוי לדון אותה לכף חובה כשירה שטחית, אך יש לדון בה מתוכה, לפי מהותה הז'אנרית, ולא לשפוט אותה לפי אמות-מידה, הזרות לה ולסוגה. בצידה של שירה מניפסטית זו, שנזקקה למצע רעיוני היסטוריוסופי לחיזוק קריאותיה הנרגשות, נוצרה גם שירה סנטימנטליסטית, שהתמקדה ברגשות הגעגועים לציון (מ"מ דוליצקי, קונסטנטין אב"א שפירא ויצחק רבינוביץ), שקינת הגעגועים, הדמעה והאנחה, היו מוטיבים חוזרים בשירתם. בצדם, פעלה קבוצת משוררים, שפנתה אל תקופת המקרא ואל פרקים נבחרים מן ההיסטוריה הלאומית כאל דוגמאות להוכחת השקפותיהם, המשכיליות קלסיציסטיות ביסודן, שנוסף אליהן נדבך רומנטי, מודרני יותר (שלמה מנדלקרן, של"ג, י"ל לנדא, נ"נ סמואלי וזאב יעבץ). פרקים מיוחדים מתייחדים כאן לשירתו ההגותית של מ"ז גולדבוים ולשירים רחבי- היריעה של י"ל פרץ הצעיר. פרק רחב-היקף מוקדש לשירתו הרומנטית של דוד פרישמן, למרות שפרישמן לא השתייך לתנועה הציונית ואף הסתייג לא אחת ממנה, ועל אף היותו המשורר הבולט ביותר בין משוררי "מפנה המאה", שהופיעו בזירת הספרות העברית בשנים שקדמו להופעת ביאליק, ספק אם ניתן לכנותו משורר מ"משוררי חיבת ציון". לנושאים שהעסיקו את משוררי הדור יש בשירתו מעמד פריפרלי בלבד, ועיקרה אירופי קוסמופוליטי. פרישמן אף לא חסך את שבט ביקורתו מן המשוררים החיבת-ציוניים, וברי כי לא מנה עצמו בקהלם.

לסיכום, הלל ברזל מודה כי שירת חיבת-ציון נקלעה לסבך של עודף רומנטיקה ושל מלודרמטיות יתרה. משורריה המינוריים זכו ללטיפות של חיבה מידיהם של הארי המת והדוב השכול של שירת ההשכלה - יל"ג ואד"ם הכהן, המזדקנים והנואשים. לעומת זאת, מבקרי "הטעם החדש" - פרישמן, בריינין, רבניצקי, ביאליק ועוד - מרדו באבזריה של שירת חיבת-ציון, שהותירה אותם לדבריהם ללא כל רושם של ממש. השאיפה לנורמות פיוטיות חדשות, ברוח הרומנטיקה האירופית, עולה למשל ממאמרו הנודע של בריינין נגד שירת יל"ג, מאמר שנתפרסם ב'השילוח' תרנ"ז, ערב הקונגרס הציוני הראשון, ופתח תקופה חדשה בספרות העברית: "למה שואפת עכשיו נפשנו המדוכדכה? למשורר שיברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוהו ובוהו שאנו מרחפים עליו". תביעתו של בריינין, שנשמעה מכל עבר במרכז האודסאי ומחוצה לו, מפי אנשי-הרוח המתקדמים דאז, נתנה בדבריה ביטוי להלכי-הרוח הניטשיאניים, שהחלו לפעם בביקורת החדשה של "הצעירים", ואשר העלו על נס את הגבורה הפיסית וקצו בכל מה שריח של יושן ושל גלותיות נודף ממנו. את דמעות הסבל ואת הדכדוך של עמק הבכא שאפו להמיר ב"שמים חדשים וארץ חדשה".

ספרו של הלל ברזל, בצד היותו היסטוריה מפורטת ומלאה של התקופה ושל יוצריה, מנסה אף להביא להערכה מחודשת של שירה זו, המוחזקת בעינינו מאז הופעת ביאליק כשירה דלת-הישגים. ראייה היסטורית מקיפה מחייבת, לטענת המחבר, החשבתו של כל נדבך שבלעדיו אין קיום, מעמד והסבר למה שבא אחריו. שירת חיבת-ציון, הוא מסכם, ראוי לה שלא תיחשב עקרה אלא מולידה, שירה המקיימת את עצמה ואת כל שבא אחריה.