צעיר יהודי, צעירה ערבייה וכלי נגינה צבאי ברובע דלַת העם של חיפה

לציוּן פטירת הסופר בשׂיבה טובה ביום 1.4.2024 -

עיון ב"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל

הרומן הפּוֹפּוּלרי של סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי" (1987), שבמרכזו יחסי אהבה וזוגיוּת של יהודי וערבייה, נלמד שנים רבות במערכת החינוך בישראל וזכה להיכלל בין אותן יצירות שדברי ביקורת רבים ועבודות רבות נכתבו עליהן. אמנם ביום 17 באוגוסט 2016 נתפרסמה בעיתון "הארץ" הודעה שלפיה הועלתה כביכול דרישה מטעמהּ של ועדת ארז ביטון להוציא את הרומן מתכנית הלימודים בשל תכניו החתרניים; ואולם ידיעה זו הוכחשה עד מהרה, והספר הוסיף להילמד, כמו ספרו של א"ב יהושע "המאהב" (1977), שגם בו מתוארים יחסי קִרבה ואהבה בין ערבי ליהודייה. אף-על-פי שהרומן "חצוצרה בוואדי" היה לאחד מנכסיה של תכנית הלימודים בספרות מעולם לא עורר ספר זה, העוסק כאמור באהבה בין יהודי לערבייה, ויכוח פומבי, כעין זה שהתעורר לרגל הניסיון להכליל בתכנית הלימודים את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" (2015), וראו "הארץ" מיום 31.12.2015.

עדיין לא נשאלה כמדומה השאלה מדוע באותן יצירות המתארות יחסי אהבה החוצים את גבולות הלאום והדת בחרה על-פי-רוב הספרות העברית לתאר גיבור יהודי המתאהב בגיבורה זרה, ולא להפך. רק בתקופתנו הבָּתר-מודרנית נהפכו היוצרות, ולאחרונה דווקא דמותו של הגבר הזר בכלל, והגבר הערבי בפרט, כובשת את מקומה על במת הספרות העברית. ייתכן שהשוני המִגדרי שהתחולל בעשורים האחרונים בסיפורי האהבה האסורים (במרכאות או בלעדיהן) של צעיר/ה יהודי/יה עם "הזר" ו"האחר" נובע מכך שבאיסלאם אישה מוסלמית אינה יכולה להינשא לגבר שאינו מוסלמי, ורק גבר רשאי לשאת אישה שאינה מוסלמית (וגם אז, רק אם מדובר בבני "עַם הספר"; כלומר, אם בת-הזוג היא יהודייה או נוצרייה).

סמי מיכאל קיבל כמדומה את הדחף לכתיבת ספרו מסיפוריו של ביאליק "מאחורי הגדר", ו "החצוצרה נתביישה" (ראו בספרי "באין עלילה" על סיפורי ביאליק , 1999). "מאחורי הגדר" הוא אחד הסיפורים הראשונים בספרות העברית העוסק באהבה של צעיר יהודי לצעירה נכרייה (קדמו במקצת לביאליק מ"י ברדיצ'בסקי בסיפוריו ויהודה שטיינברג באגדותיו). "החצוצרה נתביישה" הוא אחד הסיפורים הראשונים בספרות העברית שהפך את כלי הנגינה לסמל רב-משמעי – לאומי ונכרי כאחד. אצל ביאליק, ובעקבותיו גם אצל סמי מיכאל, החצוצרה מסמלת את עולם הצבא ומעלה קוֹנוֹטציות אֶרוטיות המרמזות לגוף האישה.

כאן וכאן נשארת החצוצרה מבוישת ומיותמת. הקשר בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" ובספרו של סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי" אינו מוביל לנישואין (ואגב, גם בסיפור "החצוצרה נתביישה" הבטחת הנישואין, לשכנה היהודייה, לא תתממש במהרה). בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" מַפרידה הגדר בין האוהבים ויש גם שטח הפקר הקרוי בשם "הקרפף", שבּוֹ נשארו שרידים היסטוריים של מלחמות דת ולאום. בראש הפרק השני של ספרו של סמי מיכאל שומעים הקוראים מפי הצעירה הערבייה הוּדָא כי "מאחוריי היה הוואדי שרובו ערבי ולפניי הרחוב שרובו יהודי" (עמ' 19), ללמדֵנו כי הוואדי המשמש כאן קו אמִתי וסמלי כאחד של חיִץ והבדלה. הוא המפריד כאן בין עמים ולאומים, והוא המפיל את המחיצות שנתגבּהו בין האוהבים.

כאן וכאן, עיקר העלילה עתיד להתרחש אחרי רדת המסך. האם יבין שמואליק הצעיר היהודי מן הסיפור "החצוצרה נתביישה" שאַל לו לתת מחֵילוֹ בשדות נֵכר? מה יעלה בגורלו של התינוק שנולד למרינקא מיחסיה עם נח היהודי בסיפור "מאחורי הגדר"? ואצל סמי מיכאל: האם הוֹּדָא תלד את פרי אהבתה, או אולי תבחר להפיל את הוולד? ואם תלד את התינוק, האם יהיה הילד, פרי אהבתם של אלכּס היהודי ובת-זוגו הערבייה, יהודי או ערבי? האם יזדהה עם אִמו ועם גורלה, או יקשור את גורלו עם עולמו של אביו המת? כל השאלות האלה נשארות ללא מענה. ביאליק לימד את הבאים אחריו להשאיר חוטים פרומים, שאותם יִטווה כל קורא במחשבותיו ובדמיונו לפי המטען הטמון בראשו מלכתחילה.

הקשר עם סיפוריו של ביאליק ניכּר לפעמים אפילו ביחידוֹת הטקסט הקטנות. לאחר עקיצת העקרב על גג הבית שבוואדי מנסה אלכּס להסביר מה קרה לו, ומזכיר את השם הלועזי "סקורפיון" (עמ' 113). זהו שמה של ה"גויה" המרשעת שקוריפינשצ'יכה בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" הקרויה על שם כּלבּהּ שקוריפין (scorpion), ללמדֵנו שגם בגן-העדן שבּוֹ שרויים האוהבים הצעירים יש גם נחשים או עקרבּים כבגן-העדן המקראי (מאימתי קוראים לבעליו של הכלב על-שם כלבו?).

כבסיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה" כלִי הנגינה מקבל תכונות נשיות בתום תהליך של האנשה (פרסוניפיקציה). אצל ביאליק החצוצרה מתייבּשת ומתבּיישת בתוך נרתיקה, וכזכור למילים "חצוצרה" ו"נרתיק" יש גם משמעים בתחום אברי הרבייה של האישה. היא מושלכת אל מתחת למיטה כמו הכלה העלובה שנעזבה בעקבות הגיוס לצבא הצאר (שהרי המגויסים היו עוזבים את ביתם לשנים רבות, ובגלל מאכלות אסורים שאכלו בצבא הצאר לא אחת היו נוטשים חיילים אלה גם את אורחות חייהם היהודיים, ולפעמים גם את יהדותם). ברומן "חצוצרה בוואדי" לפנינו "עולה חדש" מרוסיה, ממחוזות ילדותו של ביאליק, וערבייה שמשפחתה נטועה ומושרשת בארץ דורות על גבי דורות. למרבה האירוניה, הערבייה היא זו שמלמדת את היהודי עברית. סמי מיכאל המגדיר את עצמו כ"אזרח ישראלי ויהודי ערבי" רומז לקוראיו כי הוּדָא הערבייה קשורה לארץ-ישראל ולשפה העברית אף יותר מאשר אלכּס שזה מקרוב הגיע ארצה.

אלכּס, העולה החדש, שולט בשפה בין-לאומית: במוזיקה. עד מהרה מתרכּכת החצוצרה "המיליטריסטית" שלו ומקבלת שלל תכונות אֶרוטיוֹת הקושרות את פיתולי המתכת של הכלי עם חמוקי גופה של אהובתו הקרובה-הרחוקה. ואכן, החצוצרה "האנושית" של אלכּס אינה מנגנת מארשים צבאיים מז'וריים, אלא מנגינות נוּגות של אדם בודד הכּמֵהַּ לאהבה. לפעמים הקול הבוקע מגרונו של אלכּס החש לעזרת שכניו הערבים, ולא קול חצוצרתו, מתואר כ"תרועת ישועה" (עמ' 71). לפעמים משמיעה החצוצרה מנגינה זרה שבאה מעולם אחר (עמ' 26); לפעמים היא משמיעה קול תרועה, ואחר-כך התרועה הופכת לקול יבבה, תחילתו של "לחן נוגה של כיסופים" (עמ' 98). לפעמים הנגינה "נוּגה וחרישית" (עמ' 111); ולפעמים נשמעת הנגינה כ"יללות של חצוצרה יהודית" (עמ' 123).

טווח הצלילים והסגנונות הרחב והעשיר של נגינת החצוצרה בספרו של סמי מיכאל עומד בניגוד לתדמיתו הטיפוסית של הכלי. כלי נגינה זה נתפס על-פי-רב ככלי שרוב תפקידיו צבאיים, שהמִנעד (דיאפזון) שלו מוגבל. מכל מקום, מבחר אפשרויותיו אינו אין-סופי כמו של הכינור והפסנתר. זרוּתו של הכלי ולחניו בתחילת הספר אופיינית וטיפוסית הרבה יותר מאשר "יהדותו" של הכלי בהמשך.

וכפי שכבר נרמז כאן, החצוצרה ופיתוליה מדומים כאן במרומז לגוף האישה וחמוקיה, והמילים "חצוצרה" ו"נרתיק" משמשות גם לתיאור אברי הרבייה של האישה. כאן הוּדָא הרווקה המבוגרת, כמהה שאהובהּ יפרוט על גופה ויפרה אותה בניגוניו, ותשוקותיה אינן מכוסות מאחורי שבעה צעיפים. מרי, אחותה של הוּדָא, שואלת אותה בעיניים בורקות בשובהּ מן המפגש עם אלכּס: "איך ניגן לך אבו-חצוצרה?" (עמ' 134), והוּדָא המאוהבת חוששת פן ייקח אלכּס יום אחד את מעט מיטלטליו, "יארוז את החצוצרה שלו ויברח בלי תרועה אחת" (עמ' 138). לפעמים החצוצרה, כמו אישה אהובה, מתעוררת לחיים (עמ' 111).

ספרות העולם מלאה בדוגמאות של אהבה חסרת סיכוי בין בתי אב עוינים, למִן סיפורם של פירמוס ותיסבי מן המיתולוגיה היוונית, דרך "רומאו ויוליה" של שקספיר ועד ליצירות רבות בנות ימינו. בסיפורים וברומנים ישראליים כגון "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל התמונה מנומרת מגוֹני ביניים רבים, כי יש יהודים קומוניסטיים ויהודים לאומניים, ערבים נוצרים וערבים מוסלמים, אנטישמים ואוטו-אנטישמים. אִמו המרה והממורמרת של אלכּס חוטפת את החצוצרה שלו מחדרו עם היוודע דבר נפילתו, ואינה משאירה אותה להוּדָא הנושאת ברחמה את ילדו. חטיפת החצוצרה היא רמז מקדם רעוֹת לגבי עתיד היחסים בין החמוֹת היהודייה לכלתה הערבייה ולגבי עתידו של הילד שיהיה זר בין ערבים וזר בין יהודים.