צפצוף ארוך על כל מה שניסו לטעת בי: דיוקנו של בן דור ה-X כצעיר מרדן

משה גרנות / באתי, ראיתי, חוויתי: זיכרונותיו של בן טובים (רומן)/ הוצאת מעיין 2020

פורסם: חדשות בן עזר, גיליון 1560, 23/07/2020

עד היום הִכַּרנו את משה גרנות כמחברם של סיפורים "מפי העם", וליתר דיוק: מפִּי בניהָ של העדה הרומנית, שגם שנים לאחר עלייתם ארצה הוסיפו לשַֹמר דפוסי חשיבה ודיבור אופייניים שליווּ אותם כל ימיהם. מה שעשה עגנון ל"יקים" המלומדים של שכונת רחביה, הזז לתימנים קשי-היום, או אמנון שמוש ליהודי חַאלֶבּ הממולחים, עשה משה גרנות ליהודים הפשוטים, הארציים ותאבי-החיים של הרי הקרפטים: הוא הֶחיה אותם מול עינינו ודובב אותם כדי שיספרו את סיפורם. הוא לא חקר את אורחות חייהם כמו אֶתנוֹגרף המגיע לשבט זר, אלא דיבר מגרונם כמי שמסוגל לראות את אֶחיו בפרספקטיבה כפולה – מבחוץ ומבפנים, באהבה ובאירוניה, בנוסטלגיה ובעין ביקורתית.

ברומן החדש שלו –באתי, ראיתי, חוויתי (2020) – יצא משה גרנות מן האיזור הבטוח שלו, שבּוֹ קנה לעצמו הֶשׂגים שזיכוהו בפרסים נכבדים, ונכנס לטֶריטוריה שונה לחלוטין, מפתיעה ונועזת. כאן בחר להציץ לעולמם של צעירים, בני דור ה-X ולדבר מפיהם. כאן לפנינו צעיר שמורד בכל סמכות ובועט בכל המוסכמות החברתיות. הוריו, בני דור ה"בֵּייבי בּוּם" הלכו בתלם: חבשו את ספסלי האקדמיה, עלו בסולם הדרגות והגיעו למשרות רמות ומתגמלות; ואילו הוא עושה כל דבר עבֵרה, מסתבך בתגרות אלימות, עובד בעבודות מזדמנות, על-פי-רוב חי מן היד לפה, וגם כשהוא מגיע לצרורות כסף – חייו אינם חיים והוא מנושל מנכסיו.

לפני יובל שנים ויותר למדתי בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב קורס מתקדם בשם "The Search for Identity"|("החיפוש אחר הזהות"), שבּו הִרבו לנתח סיפורי ילדוּת והתבגרות אמריקניים, העוסקים בשאלת האינדיווידואציה, למן תום סויֶר והקלבֶּרי פין של מארק טוויין (מארק טוויין נזכר בספרו של גרנות בעמוד 169!) ועד למות הזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי. בין סיפורי הילדות וההתבגרות הללו בלטה קבוצה גדולה של ספרי חניכה פרי עטם של סופרים יהודים-אמריקנים שנולדו בין שתי מלחמות העולם להורים מהגרים ממזרח אירופה. סופרים אלה, שהוריהם עזבו את העיירה היהודית שנחרבה ברוסיה, או את ערי גליציה, והטילו את עצמם ואת בניהם לתוך היוֹרה הרותחת של "כור ההיתוך", התלבטו כנראה אף יותר מאחרים בבעיות הגיבוש של האישיות והזהות, והם שהולידו את התפסן בשדה השיפון (ג"ד סלינג'ר), חוג הסרטן (הנרי מילר), היה שלום קולומבוס (פיליפ רות), שמי הוא אשר לב (חיים פוטוק), ועוד ועוד.

באותה עת קראתי את הספרים הללו בנשימה אחת וגם את ספרי החניכה של סופרי הארץ שנולדו בעקבותיהם. כאשר קראתי את סיפורי ההתבגרות המרתקים של בנימין תמוז ושל חנוך ברטוב (ובמאוחר גם את אלה של ס' יזהר) התרגשתי מעיצוב הדמויות ומתיאור החיים בארץ בין שתי מלחמות העולם. התפעלתי מן הלשון הטבעית והבלתי המאולצת, שכמוה לא נשמעה עד אז בסיפורת הישראלית, ומן ההשקפות הגלויות והמובלעות של המחברים העולות ובוקעות מבין שיטי הטקסט.

גם משה גרנות מדבר בקולו של מסַפּר שהוא ספק נער ספק מבוגר המתרפק על שנות נעוריו ועלומיו, אך הנער הארץ-ישראלי התמים, העובד והלומד, של דור המאבק על עצמאות ישראל התחלף אצלו בעבריין צעיר, שהתחיל את דרכו בגניבות קטנות כגדולות בבית-הספר התיכון, המשיך בעבודה במוסך ובשירות צבאי ג'ובניקי, ואחר-כך פרש כנפיים והגיע לכל קצווי תבל: להודו, לאוסטרליה, ליפן, לנפאל, לניו-זילנד, לסינגפור ולאן לא?!

משה גרנות יודע לבנות מתח: הקטע שבּוֹ "גיבורנו" נחקר בהודו, לאחר שעבר בטעות מחסום של מחנה צבאי, הוא מופת של ניגודים בין שלוותם המנומסת של אנשי הצבא החוקרים לבין הסערה המתחוללת בלִבּוֹ של הצעיר הישראלי החושש פן הסם שבאמתחתו ייחשף והוא ייזרק לִשנות מאסר ממושכות בכלא זר. גיבור הספר באתי, ראיתי, חוויתי יודע לצאת מכל צרה ומבוכה, ומוכיח שיש לו כישורים ומנת מִשׂכל שיכולים היו להקנות לו קריירה מזהירה, אילו ידע לנווט את דרכו. הוריו, שיודעים היטב שבְּנם ניחן בנפש קרימינלית, מנסים להחזירו למוטב מפעם לפעם. הם אינם מפקירים אותו ודואגים לעתידו הכלכלי, אך הם עסוקים בענייניהם ולאורך הספר הם מעולם אינם פונים אליו בשמו. האם שמו (בנצי) ושם כלבו (בילו) רומזים לאן הגענו בששת הדורות שחלפו מיום הקמת התנועה הציונית הראשונה ועד ימינו? אתמהה.

בתחילת הקריאה נדמה היה לי שלשונו של הצעיר, גיבור הספר, אינה משקפת את המִשלב שבפי בני גילו. איזה צעיר באלף השלישי יאמר "אינני בטוח", "הוגיעו את המוח", "את המִמסד צריך להכרית", וכיוצא באלה שימושי לשון שאינם שגורים כיום בפי בני הנוער?! ואולם, בעמוד 91 מתברר שבעצם כל המתואר כאן אירע בסוף המאה הקודמת, שמות דור ויותר לפני 2020, ואם מדובר במי שהיה צעיר לפני כשלושים שנה, ואפילו גילה עניין בשיעורי הספרות של הגימנסיה, אפשר גם אפשר לשים בפיו את צירופי הלשון הנ"ל. גם פרטי מציאוּת "וינטג'", כגון שיר של בוב מארלי "שלוש ציפורים קטנות" משנות השמונים, מתאימים לתיאור האווירה שלימדה את בני דור ה-X שאין הם צריכים לדאוג כלל וכלל וכי "הכול יהיה בסדר"...

לפעמים נדמה אפילו שדמותו החוץ-ספרותית של משה גרנות מתגנבת אל הספר. כשגיבורו מתיידד עם טופי ההודי המכריז שאין הוא מאמין בשום אל או אלי ובשום דת, אף מסביר כי האמונה הפונדמנטליסטית של שלוש הדתות הגדולות מרבה מלחמה בעולם. דומה שלקטע זה (עמ' 127 – 128) הסתננו ההנחות העומדות בבסיסו של ספר העיון הפרובוקטיבי של גרנות שלושת ספרי האימה (2018). בספר זה מבקש משה גרנות לשכנע את קוראיו כי שלוש הדתות הגדולות הטילו אימה לאורך ההיסטוריה, שיתקו את כוח היצירה של עמים שלמים ודנו אותם לסבל מתמשך, לקנאות חסרת פשרות ולתקופות ארוכות של נחשלוּת (ודומה שאין זה העניין האישי היחידי ש"שתל" משה גרנות בספרו האימפֶּרסונלי כביכול).

ספרו של משה גרנות משאירים לא פעם חוטים פרומים, שמשאירים לקורא חומר למחשבה. יש בו פערים התובעים את מילויים וחידות התובעות את יישובן המשאירות את הקורא עם שאלות שאינן באות תמיד על סיפוקן. ואולי בכך דווקא נעוץ חִנו של הספר שלפנינו שאינו עונה על כל השאלות שהוא עשוי לעורר. השאלות עולות מאליהן. בספר עצמו יש שלל עלילות היכולות לשמש בסיס לסרט – מצחיק ועצוב כאחד – המציב ראי מול הצעירים הנבוכים, כחמישה דורות לאחר שדורם של אחד-העם וחבריו ניצבו "על פרשת דרכים" ושאלו שאלת "לאן?".