קִצוֹ של כל עריץ

אֶפִּיטפים על קברי רודנים

שירו של ו"י אוֹדן "Epitaph on a Tyrant" ("כתובת על מַצֶּבֶת רודן") כמוהו כמטבע שהדיוקן המלכותי הטבוע עליו נמחק. על גבי האסימון השָׁחוּק ניתן כמובן להטביע בכל פעם דיוקן חדש, שונה מקודמו, לפי השתנות הסיבות והנסיבות. מאחר שמדובר באֶפִּיטף, מוטבעת כאן דמותו של שליט עריץ שלכאורה כבר הלך לעולמו (הַאִם מת מוות טבעי? הַאִם נרצח? האם המשורר מרחיק את עדותו ומעלה כאן סוגיה אקטואלית?). הפילוסוף היווני-פיניקי תאלֶס איש מילֵטוֹס אמר באירוניה ש"די נדיר למצוא עריץ זקֵן", ללמדנו שדיקטטור אינו יכול לִזכות בתמיכת הציבור לאורך ימים. אין כמעט בנמצא רודן המזדקן בכבוד בעודו ישוב על כיסאו מבלי שיודח על-ידי מתנגדיו או יירצח בטרם יעלה בידו להשלים את כל תכניותיו הגרנדיוזיות להשתלט על "העולם".

אפלטון בחיבורו "המדינה" ראה ברודנות את השלב הרביעי והגרוע ביותר בהתפתחות המדינה. האטימולוגיה של המילה "טירן" (tyrant) מלמדת שמדובר בשליט לא-לגיטימי שהשתלט על כתר לא-לו, והתחיל משתמש בנתיניו כבקורבנות לסיפוק רצונותיו הקפריזיים וצרכיו האישיים. רודנות ועריצות הן כידוע תופעות שלטוניות שימיהן כימי האנושות, ותעיד רשימה בת כמאתיים שליטים אבּסוֹלוּטיים הנזכרים בערך "List of Ancient Greek Tyrants" בוויקיפדיה. ולא רק העולם היווני, שהעריץ כוח, יופי והדר, גינה את התופעה. על הרתיעה מפני שלטון אוטוקרטי, הממלא אך ורק את תשוקותיו של המנהיג העריץ (ולעתים גם הנערץ על-ידי האספסוף), יעידו "משפט המלך" (שמואל א', ח, י-יח) ו"משל יותם" בפרק ט' של ספר שופטים. מכאן ומכאן ניתן להבין אל-נכון מה רע ומר הוא גורלו של עם שמנהיגו נוהג בנתיניו כאוות-רוחו.

את שירו "Epitaph on a Tyrant" חיבר אודן בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנות השלושים המוקדמות התגורר המשורר בברלין, כדי להתרחק ממשפחתו הדתית שלא השלימה עם העדפותיו המִגדריות. לפיכך, מותר כמדומה לשער שהשליט העריץ שעליו נסב השיר הוא אדולף היטלר. ואולם, בעת היכתבו היה שיר זה גם יכול לשלוח אצבע לעֵבר דמויות נוספות של עריצים, כדוגמת סטלין, מוסוליני או פרנקו.

כל אחד מהדיקטטורים הללו התאים לשיר המצֵבה הגֶנֶרי שלפנינו, המנתח בדקוּת של אבחנה והבנה את הפסיכולוגיה של הרודן, אף חוזה בדיוק מוֹפתי את מסלול חייו ואת גורלו. בניגוד לתכניו הגועשים, כתובת המצבה כתובה בקיצור נמרץ (סוף-סוף שיר-מצֵבה נחרת באבן, והכנתו כרוכה בעבודת סיתות לא קלה), בחריזה סדורה ומדויקת (אבבגאג) וכן בנימה שקטה וכמו-מדיטטיבית. אפשר שהנימה השקטה נובעת מן העובדה שהשיר מתאר את המצב שישרור "אחרי ככלות הכול", לאחר קִצו של הרודן וההשתחררות מאחיזת ידו המאיימת. לחלוטין, אפשר שהמשורר נקט עמדה שקטה ומפויסת משום שעדיין לא ניחש לְמה באמת עלול עריץ כמו היטלר לגרום לאירופה ולאנושות כולה:

Epitaph on a Tyrant / W. H. Auden

Perfection, of a kind, was what he was after,

And the poetry he invented was easy to understand;

He knew human folly like the back of his hand,

And was greatly interested in armies and fleets;

When he laughed, respectable senators burst with laughter,

And when he cried the little children died in the streets.

כתובת על מַצֶּבֶת רודן / ויסטן יו אודן

אֶל הַשְּׁלֵמוּת הוּא בְּדַרְכּוֹ חָתַר,

וַחֲרוּזָיו קַלִּים הָיוּ לִלְמִידָה;

כְּגַב-יָדוֹ חוּלְשׁוֹת אֱנוֹשׁ יָדַע;

כָּל הַצִּיִּים וּשְׁלַל צְבָאוֹת הִכִּיר;

עֵת פִּיו צָחַק פָּרְצוּ שָׂרִים בִּצְחוֹק-מָטָר,

וּכְשֶׁבָּכָה נִסְפָּה טַף בִּמְבוֹאוֹת הָעִיר.

תרגום: זיוה שמיר

אודן כתב כאמור את האפיטף הזה ב-1939 על סף המלחמה, אך הוא כבר חזה בו כביכול את סוֹפהּ של המלחמה ושל תקופת העריצות, אף את מות הרודן שאותו המשורר מאשים במותם של רבים, חפים מכל חטא ופשע. שיר מצבה בדרך-כלל נוקט עמדה של "אחרי מות קדושים אמור", אך כאן קשה לטעות בכוונה הסָטירית ובציניוּת היבֵשה של הדברים.

לאותם שבחים שנהוג לחרוֹת על מצבה יש כאן פני יאנוס, כגון החתירה לשלמוּת שיש בה צד בונה וצד הרסני. אירוני במיוחד הוא השבח על שיריו של הרודן שנכתבו בלשון ברורה ובהירה, שהרי שירה כוחה במורכבותה, ובמיטבהּ היא חידתית ורבת-רבדים. שירה ברורה מדיי איננה אלא שירה לילדים קטנים או תעמולה במסווה של אמנות. ובמאמר מוסגר: המשטרים הטוטליטריים ברוסיה ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים הרי עצרו את התפתחותם של ההישגים חסרי התקדים של שנות "מִפנה המאה" בתחומי האמנות והספרות, והפכו את כל האמנויות למכונת תעמולה חסרת ערך אמנותי (דומה שעד עצם היום הזה עדיין לא החלימו האמנויות בארצות אלה מן המכה שספגו מעריצות הרודנים, ועדיין לא חל בהן רינסנס שבכוחו למחות את פגעי העבר).

חתירתו של הרודן להשיג שלמוּת מעידה על חשיבה פוליטית חד-ממדית וממוקדת מטרה: למשול ביד רמה ולגרום לנתונים למרותו למלא את רצונותיו. התעניינותו במוקדי הכוח הימיים והיבשתיים המקיפים אותו – אלה שעשויים לסייע לו ואלה העלולים לסכן אותו – מעידה אף על חתירה מתוכננת ועל תאוות שלטון חסרת מעצורים. כל תיאוריו של הרודן, התמציתיים אך רבי-המשמעות, מעידים על מין אידֵאליזם ברוטלי של מנהיג המוּנע על-ידי שאיפה אוֹבּססיבית להשגת שלמוּת מדומה ולצבירת כוח שאינה יודעת שָׂבְעָה.

רוב האֶפּיטף מוקדש אפוא לניתוח קצר ומרומז של דמותו של העריץ. לפנינו אדם שאפילו מנסה להעמיד פני איש רוח, ומחבר שירים בהירים (או סיסמאות קליטות). הוא אוגר מידע, ומכיר היטב גם את חולשות אוהביו ואויביו, גם את מצב הציים והצבאות המקיפים אותו. מקיפים אותו גם "yes men", המהנהנים (תרתי משמע: 'מניעים ראשם לאות הסכמה'; 'אומרי "הן"' ועוד "הן"), המתחנפים אליו וצוחקים מכל התבדחויותיו. כל רודן זקוק לאותם אנשי-החצר קלים ונִקלים המקיפים אותו, כי הוא ניחן באופי נרקיסיסטי, וזקוק להערצתם של "עבדיו". הוא מוקף באנשים רבים, אך לאמִתו של דבר, כולם עושי-דברו כי הוא חושב על אדם אחד ויחיד – עליו ועליו בלבד.

השורה האחרונה הופכת את קערת השבחים על פיה. כל רודן מגיע סופו; ואז, כשהסוף מתקרב והמערפת ממתינה באופק, בעוד הרודן בוכה על הצפוי לו, מתחוללת בממלכתו מלחמה שבָּהּ נספים ילדים ברחובות. האוּטוֹפּיה של החתירה לשלֵמוּת בשורה הראשונה של השיר הופכת לדיסטופיה שבָּהּ שולטים בחברה האנושית כוחות לא אנושיים המובילים את האוכלוסיה אלֵי גורל מבעית. לא על מות הילדים מקונן הרודן העומד על קו הקץ. את הדמעות הוא שופך עליו ועל הגורל הצפוי לו.

•

כבר במאה התשע-עשרה תיאר המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי, בשירו "אוזימנדיאס" ("Ozymandias")7 את פסל-מצבתו החרֵב של המלך הגדול משושלת הפרעונים, ועליה הכתובת הבאה:

"My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!"

Nothing beside remains. Round the decay

Of that colossal Wreck, boundless and bare

The lone and level sands stretch far away.

ובתרגום:

"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,

שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"

כְּבָר לא נוֹתַר דָּבָר. סְבִיב שְׂרִיד-עֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר

מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.

מאנגלית: ראובן צור

אין לדעת עם קרא ביאליק את שירו של פ"ב שלי, ובהם דברי הרהב של המלך המצרי הקדמוני, בתרגום לגרמנית או לרוסית, אם לאו, אך גם ב"מֵתי מִדבּר" שלו וגם באגדות על שלמה המלך יש מטעמו של השיר האנטי-רודני "אוזימנדיאס". כך, למשל, בפרק ב' של האגדה "שלמה המלך והאדרת המעופפת" מתגאה הצפרדע ששירתה ושירת ורֵעותיה הצפרדעים עולות בכמות על שירת שלמה. כאשר שלמה מחרף את הצפרדע על חוצפתה ומתוודע לפניה בשמו המפורש, היא אינה מתרשמת ממעמדו הרם ומחרפת אותו בחזרה. המלך הכול-יכול מגדף את היצור הנאלח במילים: "אִי בַּת רֶפֶש וִילִידַת בִּצָּה! הֲטֶרֶם תֵּדְעִי מי אָנֹכִי? הֲלֹא אֲנִי שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד מֶלֶך בִּירוּשָׁלַיִם!". המענה על הגידופים אינו מאחֵר לבוא: "וַתַּעַן הַצְּפַרְדֵעַ: לֹא, כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, וּמַה–יִתְגָּאֶה אֱנוֹשׁ רִמָּה?".

ואילו בפרק ג' של אגדה זו נכנס המלך שלמה לארמון מפואר, ובאחד מחדריו הוא רואה צֶלם אדם יושב על כיסא שֵׁן, ומראהו כשל אדם חי, אף שהוא מת, ולצִדו מתנוססת הכתובת:

אֲנִי שֻׁדַד בֶּן עֲדַד עֶלְיוֹן הָיִיתִי לְמַלְכֵי אָרֶץ.

אֲרָיוֹת וְדֻבִּים פָּחֲדוּ מִמֶּנִּי וְהוֹדִי וּכְבוֹדִי מָלֵא עוֹלָם.

עַל אֶלֶף אַלְפֵי מְלָכִים מָלָכְתִּי, עַל אֶלֶף אַלְפֵי סוּסִים רָכַבְתִּי.

אֶלֶף אַלְפֵי גִּבּוֹרִים הָרַגְתִּי – וְאֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא יָכֹלְתִּי.

ולמעשה, כבר בסוף העשור האחרון של המאה התשע-עשרה, שהיה העשור הראשון בקריירה הספרותית של ביאליק, כתב ביאליק יצירה שלא פורסמה (ייתכן שהיא נגנזה כי שולבו בה יסודות סָטיריים-פָּרודיים המכוּונים נגד הרצל, יריבו של אחד-העם, אביו הרוחני של המשורר). ביאליק, מעריצו של אחד-העם כתב אז לא מעט נגד גינוני המלכות של הרצל, שכּוּנה אז "מלך היהודים"

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא

וְעָמַד מֶלֶך תָּקִיף. יִתְנַשֵּׂא כְּאֵל נַעֲרָץ,

בּוֹטֵחַ עֹז כַּנָּמֵר וּכְגוּר אַרְיֵה נֶאְדָּרִי,

וּמִכַּף רֶגֶל גַּאֲוָתוֹ וְעַד רֹאשׁ נִזְרוֹ מֶלֶךְ.

נִיד עַפְעַפּוֹ צָו וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעוֹ פְּקֻדָּה.

גַּבְהוּת כָּל-קוֹמָה זְקוּפָה תַּחַת מַבָּטוֹ תִּשַּׁח.

וְצָעַד בַּהֲדַר מַלְכוּת, כַּהֲדוֹמוֹ יִדְרֹך אָרֶץ,

יְכַבֵּד מְקוֹם רַגְלוֹ, מַחֲרִישׁ יִגַּשׁ אֶל-כִּסְאוֹ,

יַחֲזֵק שַׁרְבִיט זְהָבוֹ וַעֲטַרְתּוֹ בְרֹאשוֹ יָשִׂים,

וּמַחֲרִישׁ יַעֲלֶה אֶל-כִּסְאוֹ וְיָשַׁב וְאָמַר: הַמְשֵׁל!

אָז תָּצוּף שִׁפְעַת עֹז וְרוּח מִמְשָׁל תִּשָׁפֵךְ

עַד קְצוֹת רַחֲבֵי אָרֶץ, עַל-כָּל-בָּשָׂר וָרוּחַ,

כְּמַיִם לַיָּם מְכַסִּים וְכִמְלֹאת אַוֵּיר אָרֶץ.

וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד אֱמֶת וָצֶדֶק, כִּי אִם מָשֹׁל וְהִכָּנֵעַ

וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד טוֹב וָרָע, כִּי אִם מָשֹׁל וְהִכָּנֵעַ,

וּלְצֶדֶק וָרֶשַׁע לְפָנִים יִקָּרֵא הַיּוֹם מָשֹׁל וְהִכָּנֵעַ.

וְיָצְאוּ פִּסְחִים וְחִפְּשׂוּ וְעִוְרִים בְּיָדַיִם יְגַשֵּׁשׁוּ,

אֵי רֶוַח כִּמְלֹא קָטֳנָם, דֹּק וְשַׁחַק מֹאזְנָיִם,

לָנוּחַ שִׁבְטָם עָלָיו, לִשְׁפּךֹ נֵטֶף מֶמְשָלְתָּם.

וְנִכְבְּשׁוּ כָל-אַפְסֵי אָרֶץ עַד-אֵין מָקוֹם

וְנִגַּשׂ לֵב בְּלֵב מֵאֶפֶס יָדָיִם,

וְרָדְתָה נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְכָבַשׁ רָצוֹן אֶת רָצוֹן

וַהֲגִיג אֶת הֲגִיג יַהְדֹּךְ וְהִרְהוּר לְהִרְהוּר יִתְכֶּחָשׁ,

וְצָמְאוּ וְרָעֲבוּ יַחְדָּיו צָמָא וְרָעָב לֹא-יִשָּׁבֵרוּ,

וְתַאֲוָה לֹא תִמְלָא תַּדְלִיקֵם: מִמְשָׁל, מִמְשָׁל, מִמְשָׁל.

(כתב יד. פורסם ב"כנסת" ב', תרצ"ח, עמ' 22).

ברי, תופעת הרודנות לא נפסקה ולא תמה. גם בימינו-אנו נדרסות מדינות, רובן מדינות "עולם שלישי", תחת מגפיהם של שליטים עריצים, חסרי גבולות ומגבלות: סייד עלי ח'אמנהאי  האיראני, עבד אל-פתאח עבד א-רחמאן אל-בורהאן הסודני, בשאר חאפז אל-אסאד הסורי, ועוד ועוד. ספרו של צ'רלס אובויל (O’Boyle) "העריצים" ("The Despots"), שראה אור ב-2022, מונה את השליטים האבּסוֹלוּטיים של ימינו אחד לאחד. ואצלנו? הניסיון של השנה האחרונה להחליש עד דכא את מערכת המשפט, ולוותר על הערכים הדמוקרטיים של המדינה, היה (ועודנו) ניסיון מרושע ונואל, היכול להבהיר מדוע יצאו הפגנות המחאה ברוב עם אל רחובות הערים.

ואולם, לרוע המזל, פרצה בינתיים מלחמת "חרבות ברזל", שתוצאותיה מי ישורן. כל צד – הצד המצדד באבּסוֹלוּטיזם שמרני והצד המצדד בליברליזם נאור – יאשים את ה"סטרא אחרא" באסון הלאומי שנפל עלינו, שאינו מנותק לחלוטין מן המאבק בין השקפות העולם המנוגדות. הצד הליברלי יאשים את הצד השמרני בניסיון לשנות את צביונה של המדינה ולהָפכהּ לדיקטטורה ו/או למדינת הלכה, כמקובל במדינות "העולם השלישי", שאינן מפותחות מבחינה משטרית. הצד השמרני יאשים את הפגנות המחאה, ששידרו לכאורה חולשה ופילוג. שני הצדדים צריכים לדעתי להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה והעומד בראשה. רע ומר הוא גורלו של עם שקברניטיו נוהגים בנתיניהם בחוסר אחריות משווע, ודואגים לכיסאותיהם בלבד.