רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו

מדוע אצל אלתרמן חל חודש דצמבר בעונת הסתיו?

בשירו המוקדם של אלתרמן שנגנז – "בגן בדצמבר"1 – האני-הדובר משמיע את בקשתו במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת", סירוס של מילות תפילת ערבית – "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ".2 צירופן זו לזו של ה'סוכה' ל'שלכת' מתאים לשיר סתיו הנפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". ואולם, בהמשך מתואר נוף אירופי קר ומנוּכּר –העומד בניגוד אוקסימורוני לפמיליאריוּת החמימה הבוקעת מן התפילה היהודית. חודש דצמבר אף מזוהה עם הסיפור הנוצרי, וכאן הוא נקשר לתפילה היהודית.

השיר כולו נקשר לפי כותרתו – "בגן בדצמבר" – בחודש האחרון של השנה שהוא חודש חורפי (שאינו מציין רק את סוף השנה, אלא מסמל בתרבות המערב גם את סוף החיים). הנה, יצירתו המאוחרת של שייקספיר, שנכתבה מתוך תחושה שמותו קרב ובא, נקראה "אגדת חורף". לעומת זאת, יצירתו המאוחרת של אלתרמן, שנכתבה אף היא מתוך ידיעת גזר-דינו של החלוף, נקראה "חגיגת קיץ", תוך שילובם של החג והחגא, הקיץ והקֵּץ.

מתברר שאלתרמן השתמש כאן במילה 'סתָו' בהתאם להוראתה של מילה זו בתנ"ך (שיה"ש ב, יא-יב). בתנ"ך המילה 'סתיו' היא כידוע מילה יחידאית שפירושה 'חורף'. פירושה מתברר לפי התיאור הבא: "הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיה"ש ב, יא – יב). משמע, אחרי הסתיו מסתיימת עונת הגשמים, מזג-האוויר מתחמם התחממות מתונה ומתחילה עונת הפריחה וההתחדשות הקרויה בימינו 'אביב', ומכאן מתחוור שה'סתיו' הוא ה'חורף' של ימינו-אנו.

רק עם הולדת העברית החדשה, בתקופת ההשכלה שהתחילה את דרכה אחרי המהפכה הצרפתית ובהשראתה, התחילה מבוכה סמנטית, שהתבטאה בשימוש בדנוטציות המרוּבּדות מרבדים אחדים של השפה העברית. ולענייננו: עד תקופת ההשכלה נהגו כאמור סופרי ישראל להשתמש במילה 'סתיו' בהוראתה המקראית, אך בשלב שבּוֹ ביקשו ה"משכילים" לדייק דיוק רֶפֶרנציאלי ולמצוא שווה-ערך לעונה המכוּנה באנגלית בשם 'autumn', 'automne'  בצרפתית ו-'Herbst' בגרמנית

מתברר שרבדיה הרבים של השפה העברית שנתרבּדו זה על גבי זה במרוצת הדורות (כמו גם ההוראות העתיקות שדבקו בחלק מן המילים במעברן מ"שפת הספר" אל העברית המודרנית) גרמו לא אחת לערבוביה. ערבוביה זו גרמה לקשיים בייצוג המציאוּת החוץ-טקסטואלית ה"פשוטה", וכך, בספרי עיוניים שכתבו המשכילים על מדעי הטבע: לפעמים ה'סתיו' הוא העונה המכוּנה בגרמנית 'Herbst', ולפעמים הוא העונה המכוּנה בגרמנית 'Winter' (הקרבה בין הגרמנית ליִידיש גרמה לכך שהגרמנית שימשה גם את סופרי ההשכלה במזרח אירופה). הבלבול בין הדנוטציות גרם כמובן לאי-דיוקים ולאי-הבנות באותם מקומות שבהם נדרשו דיוק מדעי. האם הסתיו הוא העונה שבה שורר "הקרח הנורא" כבספרו של המשכיל שמשון בלוך "שבילי עולם" (1883), או שהוא הסתיו של ימינו כבספרו של המשכיל מרדכי ורבל "לימודי הטבע" (1836), שבּוֹ למילה 'סתיו' מוצמד בתעתיק גם שמה הגרמני 'הערבּסט'?

באותה עת שבה חיבר אלתרמן הצעיר את שיר-הבוסר שלו "בגן בדצמבר" (1931), הוא חיבּר גם קטע פרוזה קטן שנקרא "סתיו" (1932), והוא דומה מאוד לשיר-הבוסר שנגנז. בקטע זה מתואר הסתיו כאביר גא וזקוף, עטוי שריון בצבע כסף עמום; עיניו בצבע עופרת עם אישוני זהב, כובע-אבירים לראשו העצוב וסוסו אמיץ-איברים (גם בשיר "בגן בדצמבר" נכתב בפתח התיאור: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי", והמילים מצמידות זו לזו את הצבע האפור של העופרת ואת הצבע הזהוב של האופיר). ואולם, בשיר משמשת המילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, ואילו בקטע הפרוזה שכותרתו "סתיו" משמשת המילה בהוראתה המודרנית, שהרי מדובר כאן על ארבע העונות, ובהן על הסתיו ש"הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות".3

למעשה, בשיריו המוקדמים שנגנזו – כגון ב"גן בדצמבר" ו"סתיו עירוני"4 – טמן אלתרמן לקוראיו פח, והקשה עליהם להחליט אם מדובר במילה "סתיו" בהוראתה המקראית או בהוראתה המודרנית. לרוב שוטט בחופשיות בין שתי ההוראות, כמו ב"בגן בדצמבר" שבּוֹ זרה רמזים לסתיו של חגי תשרי (כבמילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" הרומזות לבניית הסוכה בחודש תשרי, בסתיו המודרני), בצד רמזים לחורף, לסוף השנה האזרחית: אזכור חודש דצמבר בכותרת השיר, בצד האוקסימורון המתאר את הנביטה וההתחדשות החידתית בסוף הדרך ובסוף החיים: "מַדּוּעַ זֶה אֲנִי נוֹבֵט / כְּצִיץ פֶּלְאי – לְעֵת סְתָו" (כלומר, בסוף החורף כבסוף לוח-השנה).5

אלתרמן גנז את "בגן בדצמבר", אך הקים אותו לתחייה בשירו ה"קנוני" "יין של סתיו" מתוך "כוכבים בחוץ". גם שיר זה משוטט ו"מזֵגְזֵג" לסירוגין בין ההוראה המקראית של הסתיו (עונת החורף שלפני בוא האביב) לבין זו המודרנית (עונת האסיף המציינת את המעבר בין הקיץ לחורף). מן הצד האחד, לפנינו אזכורים של סופה, ברקים ורעמים המתאימים לתיאור החורף. מן הצד השני, גם כאן, כמו בשיר המוקדם שנגנז, נזכרת בניית הסוכה הנקשרת לראשיתו של לוח-השנה ("זֶה הוֹפֵךְ רַק לְזֹהַר שַׁלֶּכֶת נִפְרֶשֶֹת/ וְכֹבֶד טִפּוֹת בַּסְּכָךְ"). גם השיר המוקדם שנגנז וגם השיר ה"קנוני" רומזים בנוסח "שקיעת המערב" של אוסוולד שפנגלר ל"גסיסת ממלכות": להיעלמותם ההדרגתית של ערכי העולם הישן ומראותיו המזוהים עם אירופה ה"קלסית".

שליחותו של הדובר בשיר "הנה העצים במלמול עליהם" ("כוכבים בחוץ") להביא צידה לאחיו הגדולים מזכירה את השורות "הוּא שׁוֹכֵן לְבָדָד כְּאֶחָיו הַגְּדוֹלִים, / הַסּוֹף וְהַלֵּב וְהַסְּתָו" ("מעֵבר למנגינה"), שגם בהן כלול קטלוג זֶאוּגמטי חידתי. את חידת הזֶאוּגמה "הַסּוֹף וְהַלֵּב וְהַסְּתָו" אפשר לפָרש בשתי דרכים שונות, ושתיהן מתיישבות עם הפואטיקה האלתרמנית: אפשר שהמילה היחידאית 'סתיו' באה כאן במשמעות המקראית ( = חורף), כבשירו הגנוז של אלתרמן "בגן בדצמבר" (ואז השיר חדור כולו תחושה של סוף, קיפאון ומוות). אפשר שהמילה 'סתיו' נושאת כאן את המשמעות המודרנית, המציינת את העונה הקצרה שבין הקיץ לחורף, ואז יש בשיר תחושה של התחדשות כבשנה חדשה הנפתחת בימי הסתיו. כך או כך, השיר מנסה ללכוד את כל מסכֶת הדורות ולנבא בסגנון אפוקליפטי את העתיד.

כדי להדגים את מצבה הלַבִּילי והנזיל של שפה עתיקה כמו העברית, שמילותיה עברו גלגולים לא מעטים במרוצת הדורות, כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" ("הארץ", "רגעים", כ"ז באייר תרצ"ו, 19 במאי 1936) שתי שורות המעלות להלכה אמת כללית שאינה מתחלפת ואינה מִשתנה לעולם. הראשונה היא השורה: "כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח", ואחריה באה שורה המציינת אף היא לכאורה אמת כללית: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת". ברי, האמת שבאמירה כזאת תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו"; המציינת כאמור את העונה המכוּנה בעברית המודרנית בשם "חורף". אלתרמן, שהכיר את "ארון הספרים" העברי והיה באישיותו גם צד למדני השתמש לא אחת במילה או בצירוף-מילים שהחליפו את הוראותיהן במרוצת הדורות. מעת לעת הוא נהג לבחור בהוראה העתיקה של מילה שנקבעה לה בעברית המודרנית הוראה אחרת. כך, למשל, השיר שלפנינו, המתאר את הכוחות הקפואים, הגנוזים באדמה, מעורר לתחייה את המשמעות העתיקה של המילה "אביב", הקשורה באותם 'אִבִּים' רעננים (ביחיד: 'אֵב') הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור.

שירו הקל של אלתרמן "דצמבר" (משירי "רגעים" שנעשו פזמונים) פותח בתיאור "רוּחַ סְתָו", והמילים אינן מתאימות לכאורה לכותרת, שהרי החודש דצמבר חל בחורף, בעיצומם של ימות הקור. ראינו שגם בשיר המוקדם שנגנז – "בגן בדצמבר"– נכתב: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". לפי המוסכמה השלטת בספרות ובאמנות הצפון-מערביות חודש דצמבר מתואר על רקע נוף מושלג, ואִזכּוּרו של הסתָו בשירי דצמבר של אלתרמן מעלה חידה התובעת את פתרונה. לכאורה, הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר של חודש דצמבר, המתואר בשיר הגנוז, כלל וכלל אינו מתיישב עם המילה "סתָו", וגם בפזמון התל-אביבי "דצמבר" הוא נראה חריג ותמוה. פתרון החידה נעוץ כמובן במעמדן חסר היציבות של מילים עבריות לא מעטות ששינו את משמען במהלך הדורות.

אלתרמן השתמש בשני השירים על דצמבר במילה "סתָו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת בתנ"ך. השיר מסתיים במילים: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב". האם הביע אלתרמן במילים אלה את הציפייה לבוא האביב? כן ולא, ומכל מקום לא באופן פשוט או פשטני. בשיר "דצמבר" דרש אלתרמן בראש וראשונה בשבחי החורף המחזק את הצמחים שנבלו בימות השׁרב, ומאפשר את נביטתם בימות האביב.

בעניין זה הלך המשורר הצעיר, שכבר הוסמך במקצוע האגרונומיה, לשיטתו של המשורר-הרופא הוותיק שאול טשרניחובסקי, שהבין במדעי החיים והביא לשירה העברית של מִפנה המאה העשרים, שעדיין לא התנתקה לגמרי מעולמו של בית-המדרש הישָׁן, את הוויטליוּת שחָסרה בה. הוא הִרבּה להתבונן במחזור הזרעים שבטבע החקלאי כבמטפורה לחיי האדם ("ראי אדמה"), והזכיר בשיריו עשרות צמחים בשמם הבוטני המדויק. בשירו "לעשתורת שיר ולבֵּל" תיאר איך החיים פורצים מן האדמה, ואיך "פגרי תמול" מתעוררים בחורף לחיים חדשים. גם אלתרמן הראה בשיר שלפנינו איך הצמחייה הכְּמוּשה, שאיבּדה את לשדָהּ בימי השרב, שָׁבה לחיים מחודשים עם בוא הגשמים וימות הקור.

לא רק בשיריו המוקדמים שנגנזו אלא גם בשירי "כוכבים בחוץ" שוטט אלתרמן כאמור בין העברית המקראית לזו המודרנית (כגון בשימוש במילים כמו "שמש" ו"רוח" בלשון זכר, או שימוש בו"ו ההיפוך ובמודלים במקום זמנים). לפיכך, ברבים מהשירים האלה לא ברור עם מילים כדוגמת המילה "סתיו" משמשת בהוראתה העתיקה או המודרנית. כך, למשל, בשיר הפותח במילים: "אז חיוורון גדול האיר": "אָז חִוָּרוֹן גָּדוֹל הֵאִיר/ אֶת הָרְחוֹבוֹת וְהַשְּׁוָקִים./ עָמַד נָטוּי עַל פְּנֵי הָעִיר/ נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים.// הַמִּדְרָכוֹת שָׁטְפוּ לְאַט/ מְמֻלְמָלוֹת, מְלֻחָשׁוֹת,/ שְׁבוּיוֹת בְּרַחַשׁ מְרֻשָּׁת/ שֶׁל מֶבָּטִים וְשֶׁל פְּגִישׁוֹת.// אַל תְּכַבִּי אֶת הֶעָבָר,/ נֵרוֹ יָחִיד כֹּה וְרָפֶה./ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה,/ הָיָה זֶה עֶרֶב סְתָו יָפֶה.// הוּא אֶל עִירֵךְ עוֹדוֹ נִכְנָס/ עִם כֹּבֶד סַעַר וְעָבִים./ עוֹדוֹ מוֹשִׁיב בְּכָל פָּנָס/ אֶת אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים".

לכאורה לפנינו שיר סתיו המצמיד זה לזה את ניגודי היושן והחידוש, הגוויעה וההולדת. התואר "מצהיבים" עומד בניגוד גמור לטיבם ולצבעם הצהוב (ולא המצהיב) של האפרוחים רכי-הפלומה, שזה אך בָּקעו מן הבֵּיצה. לעומת זאת, הוא מתאים להפליא לתיאורם של הגווילים הבָּלים של ספרי ההיסטוריה, ומשתלב עם תיאורו של "הֶעָבָר" הנכנס כאן לעיר בדמותו של מדליק פנסים – דמות אופיינית מן ההיסטוריה העירונית האירופית השייכת כמובן לדורות שקדמו להמצאת החשמל. למעשה, האוקסימורון הזה רומז שכל דבר חדש ונוצץ הופך ברבות השנים לאובייקט משומש ובלֶה מזוקֶן; שגם התופעה הדֵּהָה והמצהיבה מיוֹשֶׁן הייתה פעם צהובה וחדשה כאפרוח שזה אך בָּקע מהבֵּיצה, בחינת "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת" ("יָרֵחַ"). מכל מקום, הצירוף "אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים" הוא כה מעודן ושקט עד שטיבו האוקסימורוני חומק כמעט מן העין. דומה שה'סתיו' הנכנס בשיר זה "עִם כֹּבֶד סַעַר וְעָבִים", על רקע "נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים" המאיים על העיר להציפה ולהכחידה, הוא החורף הממית והמצמית, ולא הסתיו של תחילת השנה העברית, המקובל בעברית החדשה.

וכך גם ב"סתיו עתיק" ("כוכבים בחוץ"), המחזיר לחזית השיר מראות פרה-היסטוריים מימי האדם הקדמון ביערות העד, אלא גם מילים שכבר נס לֵחן כמו המילה 'סתיו' בהוראת 'חורף'. השיר כולו גדוש במראות של חורף: "וְהָיָה זֶה הַסְּתָו! עַל תֵּבֵל מְפַרְפֶּרֶת,/ אֲחוּזַת חַלְחָלָה שֶׁל תְּרִיסִים וּדְלָתַיִם,/ הַבְּרָקִים נִעֲרוּ אֶת סְדִינֵי הַזָּהָב/ וְנָסְעוּ עֲנָנִים/ מֵאַרְצוֹת מוֹלְדוֹתַיִךְ [...] הַשָּׁמַיִם יִסְעוּ, רַבֵּי שַׁעַט וָעָב [...] וְיִהְיֶה אָז הַסְּתָו בְּבֵיתֵךְ הַגָּדוֹל,/ בְּלֵילוֹת הָעוֹלָם הַכְּבֵדִים".

כך גם בשיר "האם השלישית" ("כוכבים בחוץ"), שבו מתואר "סְתָו אָנוּשׁ, סְתָו יָגֵעַ וְלֹא-מְנֻחָם/ וּמָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ". לא אחת נהג אלתרמן להמיר את אחד ממרכיביו של צירוף שגור בהיפֶּרבּוֹלה (לשון הפלגה) עזה ונועזת, המפֵרה לחלוטין את שגרת המוסכמות. העצמה היפֶּרבּוֹלית כזו ניכרת גם בצירופים עזים כגון בצירוף "צלצול האילנות" שבשיר "מראות אביב גאות" (במקום רשרוש האילנות) או בצירוף "סתיו אָנוּש" שבשיר "האם השלישית" (במקום "סתיו חולה" או "סתיו מצונן" שהם צירופים שגורים, מן הסוג שניתן לפגוש בספרות הילדים). מכל מקום, גם כאן דומה שעונת השנה המתוארת, ובה "מָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ" הוא החורף ולא ה"סתיו' שבעברית המודרנית.

מפתיע לגלות שדווקא ש"י עגנון, למשל, שכָּתב את ספריו וסיפוריו ב"לשון יראים" עתיקה ומיושנת, שאינה בשימוש, נדרש באופן שיטתי למילה 'סתיו' בהוראה המודרנית (בל נשכח שלגיבור הרומן "שירה" העניק עגנון את שם-המשפחה "הרבסט" = 'סתיו'). לעומת זאת, אלתרמן, שלשונו נשמעת חדשנית ומודרנית, השתמש באופן שיטתי במילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, שכבר אינה משמשת כיום בעברית הכתובה והדבוּרה. אלתרמן המודרניסט בחר להחזיר את הגלגל לאחור ולהשתמש ב'סתיו' בהוראתו הארכאית, כדי ליצור צירופים אוקסימורוניים שאותם חיבב כל כך. רק בחטיבת שירי "עיר היונה" (שבפתח הספר "עיר היונה") לבש אלתרמן "בגדי חאקי", ולא התהדר במשחקים לשון והתחכמויות מדהימים ביופיים. בין שירי "עיר היונה" יש שיר על חורף, ולא על סתיו שהוא חורף. כאן אין מקום להתחכמויות ולפיגורות לשון מצטעצעות המפתיעות את הקורא בברק יופיין כבקובץ "כוכבים בחוץ" שנכתב ופורסם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הערות:

1. "כתובים", ה, גיל' כג (ריג), כ"ט בניסן תרצ"א (12.3.1939), עמ' 1.
   

2. מתוך "ברכת השכיבנו", המבקשת הגנה בשעות השֵּׁנה,  היא אחת מברכות "קריאת שמע" הנאמרת בתפילת ערבית.
   

3. הרשימה "סתיו" התפרסמה ב"כתובים", כ"ו בתשרי תרצ"ג (26.10.1932). ראו גם בדף היוצר "אלתרמן" בפרוייקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/13129
   

4. "כתובים", ז, גיל' ד (רפא), כ"ו בחשוון תרצ"ג (15.11.1932), עמ' 3.