ראי, ראי, שעל הקיר! הוֹ, את עצמי איני מכיר

שיר "הָרְאי" של אדמונד ברק ושירי ראי אחרים

הסיפור המוקדם ביותר על התבוננות ב"ראי" הוא סיפורו של נרקיסוס שראה את דיוקנו הנשקף אליו מן המים והתאהב בו, וכך הפך שמו שם-נרדף לאהבה עצמית. דמותו שימשה בסיס לעלילת ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" (1890), שבָּהּ אדם צעיר מוֹכר את נשמתו כדי להישאר צעיר לנצח. אכן, דוריאן גריי נשאר צעיר, בעוד שתמונת-דיוקנו המוסתרת בחדר נעול הולכת ומתכערת. מקץ שנים, דוריאן מחליט לקרוע את התמונה ולשסע את הדיוקן הזקֵן המצויר עליה, אך אז מוצאים אותו חבריו שרוע מת בביתו – זקֵן ומכוער – בעוד שתמונתו המצוירת מגלה דיוקן יפה וצעיר, כביום היווצרה.

ואולם, לא רק אנשים נרקיסיסטיים מתבוננים בראי: הראי מאפשר לאדם לבחון את הופעתו לפני צאתו מן הבית אל רשות הרבים ולהימנע ממבוכה בגין כתם על בגדו או קווצת שֵׂער סוררת. בספרות ההשכלה העברית, שביקשה להקים "שולחן ערוך" מודרני לצורכי החיים המתחדשים, הופיע תכופות מוטיב הראי כאינדיקטור מובהק לניהול אורַח-חיים נאור ומודרני. ובמקביל, מוטיב הראי שימש בסיס לסָטירות אנטי-חסידיות המתארות את היהודי הישָׁן כמי שחי את חייו החשוכים בלי שעון, בלי לוח שנה ובלי ראי.

התבוננותו של אדם בדיוקנו הנשקף אליו מן הראי התפרש בספרות גם ברמת הכללה גבוהה יותר מזו של הפרקטיקה של חיי היום-יום. היא התפרשה כרצונו של האדם להכיר את עצמו ולאמוד את יכולתו. באגדות האחים גרים מסוּפָּר על המלכה השואלת את הראי שעל הכותל מיהי האישה היפה בכל רחבי הממלכה:Spieglein, spieglein an der Wand / Wer ist die schönste im ganzen land?. מְתרגמי האגדה תרגמו את השאלה המחוֹרזת הזאת במילים: "רְאִי, רְאִי שֶׁעַל הַקִּיר / מִי הַיָּפָה בְּכָל הָעִיר?". בתשובה על שאלה זו, תמיד אותת הראי למלכה שהיא היפה מכולם, אך ברגע שהוא ענה לה ששלגייה (Schneewittchen) יפה ממנה, בערה בה חמתה להשחית, והיא התחילה לחשוב איך להיפטר מן הבת החורגת המאיימת על עליונוּתה. אדם המתבונן בדיוקנו הנשקף אליו מן הראי מבקש אפוא לברר את זהותו ומנסה לאמוד את כוחו ואת ערכו. לפיכך מראָה הנשמטת מידו של המתבונן ונשברת (ולחלופין, מראָה שמלכתחילה הייתה סדוקה), היא סימן מבשר רעות.

אחד המופעים המוקדמים של הראי הוא בדבריו של אחד השליחים בברית החדשה (יעקב, אחיו של מתי בן חלפי), המכונה James בנוסח האנגלי של כתבי הקודש הנוצריים. בפתח איגרת יעקב נאמר: "הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים, פֶּן תְּרַמּוּ אֶת עַצְמְכֶם; כִּי מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, כָּמוֹהוּ כְּאִישׁ הַמַּבִּיט עַל תֹּאַר פָּנָיו בַּמַּרְאָה. הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וּמִיָּד שָׁכַח מַה צּוּרָתוֹ."  (איגרת יעקב, א, כב-כג).

ייתכן שדברים אלה מתוך הברית החדשה עומדים בבסיס השיר "הראי" – שירו המחוכם והמשעשע של אדמונד ברק (Edmund Burke), הוגה-הדעות האירי הדתי, בן המאה השמונה-עשרה, ממתנגדיה של המהפכה הצרפתית. לחלופין, אפשר ששירו של אדמונד ברק הושפע מדבריו של ריצ'רד השלישי, גיבור מחזהו של שייקספיר, האומר בתמונה הראשונה של המערכה הרביעית שיביאו לו את הראי כדי לראות אם נוספו לו קמטים, ובסוף המונולוג המלך משליך את הראי המתנפץ לרגליו למאה רסיסים. אדמונד ברק לא היה משורר, אך השיר הקליל שלו התפרסם בכל אתר וזכה לפופולריות מרובה:

הראי שׁוֹלֵחַ מַבָּטִי בָּרְאִי וּמָה נִשְׁקָף אֵלַי? דְּמוּת שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת לִי, אַף לֹא תִּדְמֶה לִי כְּלָל. הֲרֵי אֲנִי צָעִיר בְּהַרְבֵּה וְאֵין אֲנִי חָבִית כְּמוֹ הַטִּיפּוּס הַמְעֻבֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי מַבִּיט. אֲבוֹי! הֵיכָן הֵן הַמַּרְאוֹת אֵלַי שָׁלְחוּ אוֹר-פָּז? אוֹתָן מַרְאוֹת נֶהְדָּרוֹת אֲשֶׁר יֻצְּרוּ אֵי-אָז? הַכֹּל, הַכֹּל כְּבָר הִשְׁתַּנָּה יֹאמְרוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר. כָּל הַמַּרְאוֹת כַּיּוֹם אֵינָן טוֹבוֹת כִּבְעָבָר. אַל תְּקוֹנֵן, אַל תִּתְלוֹנֵן עַל קֶמֶט אוֹ עַל נֶמֶשׁ, דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לְשַׁנֵּן וְהוּא בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ: אִם עוֹר פָּנֶיךָ הִתְכַּרְכֵּם וְאִם אִבֵּד יָפְיוֹ, הֲרֵי בְּכָךְ הָרְאִי אָשֵׁם וְיֵשׁ לְהַחֲלִיפוֹ.

The Mirror I look in the mirror And what do I see? A strange looking person That cannot be me. For I am much younger And not nearly so fat As that face in the mirror I am looking at. Oh, where are the mirrors That I used to know Like the ones which were Made thirty years ago? Now all things have changed And I'm sure you'll agree Mirrors are not as good As they used to be. So never be concerned, If wrinkles appear For one thing I've learned Which is very clear, Should your complexion Be less than perfection, It is really the mirror That needs correction!!

    תרגמה מאנגלית: ז"ש

ברי, אָבדן היופי נקשר להידלדלות כוחם ומעמדם החברתי של רבים מבני-האדם. לנוכח החשש הזה האופייני לרבים, נולדו יצירות ספרות על נשים הקמים בבוקר ומגלים שהם אינם מכירים את פניהם, כגון "החוטם" של גוגול (1836) או "הגלגול" של קפקא (1912). בתחושת האָבדן נעוצה גגם השאיפה הטבעית לשבור את הראי ה"בוגדני", המסגיר את חולשותיו של המתבונן בו. שבירת הראי כמוה כ"הריגת השליח המביא את הבשורה" בניסיון להתכחש למציאוּת ולנסות לעצור את הזמן. הפָּנים מראָם הוּרע? היפטר מן המראָה!

הידוע והמחוכם ביותר מִבּין כל ספרי הראי הוא כמדומה ספרו של לואיס קרול Through the Looking-Glass (1871), שבּוֹ חוצה Alice את הזגוגית, ומגיעה לעולמות המצויים בצדה השני של המראָה. מִבּין שירי-הראי שנכתבו מאז שירו של אדמונד ברק ועד ימינו ידועים במיוחד שירו של תומס הרדי "I Look into My Glass" (1898) ושירה של סילביה פלאת' "Mirror" (1961). שניהם מדברים על התכערותו ההולכת וגוברת של כל אדם לעת זִקנה ועל גזר-דינו של החלוף.

שירו של תומס הרדי פותח במילים, המזכירות את שיר-הראי של אדמונד ברק שהובא לעיל:

I look into my glass,

And view my wasting skin,

And say, "Would God it came to pass

 My heart had shrunk as thin!"

(ובתרגום: "מַבִּיט בָּרְאִי וּמִתְחַלְחֵל / אֶל מוּל עוֹרִי הַמִּדַּלְדֵּל: / 'אִם אֱלֹהִים הָיָה חוֹלֵף / הָיָה בִּי מִתְכַּוֵּץ הַלֵּב'"). ניכּר, שתומס הרדי, שחיזר בחייו אחר נשים רבות ושָׁבָה את לִבָּן, מנסה לשכנע את עצמו בשיר הראי שלו שכל הקמטים וסימני ההזדקנות שהוא רואה בראי אינם קובעים. חשובה לגבי-דידו היא יכולתו להרגיש כאיש צעיר המסוגל להפעיל את קסמיו על נשים ולאהוב אותן כבשנות עלומיו האבודות.