ראשית הקיץ
מאיה בז'רנו (שירים), "בצל מחלה", הוצאת פרפר, תל-אביב 2022, 43 עמודים.
באיחור-מה נתגלגל לידיי ספר שיריה הצנום של מאיה בז'רנו "בצל מחלה" (2022), שנכתב ופורסם בתקופה שבָּהּ פשטה בעולם מגפת הקורונה. קצב האירועים המואץ, שאינו מאפשר לנו לנשום נשימה רגועה אחת, כבר השכיח כמעט שלפני שנתיים-שלוש פרצה כעין "מלחמת עולם", ש"חייליה" המיקרוסקופיים הפילו ברחבי העולם מיליוני חללים. לא ארכו הימים, ובא תורָן של המלחמות ה"קונבנציונליות" כדוגמת המלחמה באוקראינה והמלחמה בעזה שהחזירו לעולמנו את המלחמות העקובות-מדם, שלא חוקרים מכריעים אותן במעבדה, אלא חיילים המשלמים בחייהם על החלטות ראש-הממשלה ושריו.
ואצל המשוררת מאיה בז'רנו, כלת פרס ביאליק ופרס עמיחי, המגפה האוניברסלית, שמיררה את חיי כולם, נארגה עם מחלה פרטית קשה, שהעיבה על חייה וכלאו אותה במסדרונות בית-החולים. קראתי את הספר הדק "בצל מחלה", ויצאתי נפעמת מן התעוזה והאומץ, מהיקף המחשבות ומן האצילוּת שבמסירת האמת. ספריה של המשוררת הם מסע לתוך עולמה האישי, אך עולות ממנו תובנות בין-אישיות שמבהירות (תרתי-משמע) לקורא את עולמו וגורמת לו להבין עד כמה הוא שברירי. וכך כתבה מאיה בז'רנו על הפחדים שקיננו בה בעת האשפוז, בסגנון דיווּחי המסתיר מאחוריו מחשבות על גזר דינו של החלוף ודו-שוח עם מזמורי תהלים: "אָחַזְתָּ, שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר [...] עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה" (תהלים עז, ה – ז):
בְּעַיִן אַחַת אֲנִי רוֹאָה,
עֵינִי הַשְּׁנִיָּה חֲסוּמָה בְּעַפְעַף מוּרָד,
דַּרְכָּהּ אַבִּיט בְּנִבְכֵי גּוּפִי הַחֲשׁוּכִים,
מְחוֹלֶלֶת בָּהֶם רוּחַ פְּרָצִים שׁוֹבֵבָה,
מְחַבֶּלֶת, פּוֹצַעַת וּמְשַׁבֶּשֶׁת
בְּלִי לְהִתָּפֵס.
וְגָדֵל וְצוֹמֵחַ שִׂיחַ קוֹצִים פִּרְאִי.
הוּא מַשְׁקֶה וּמֵזִין עַצְמוֹ בְּדָמִי,
חוֹמֵד לָצוֹן וּמִתְגַּלְגֵּל,
לָכוּד לְלֹא מוֹצָא –
אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַפְלִיק אוֹתָהּ הַחוּצָה,
לְאַדּוֹת אֶת הָרוּחַ מִבַּעַד לְעוֹרִי.
על גב ספרי "עיני אהובתי" (תרגומים לכל סונטות של שייקספיר) כתבתי שהסונטה השייקספירית ניחנה באיכות תרפויטית, כי היא מאפשרת לקורא להתבונן במכאוב ולהבין שהמכאובים ימיהם כימי האנושות, אך רבים מהפצעים נרפאים בסופו של דבר. היא מלמדת שתחת מגע-ידו של המשורר הגדול מגלידות הצלקות והופכות לפנינים נדירות ביופיין, שלא אחת מצליחות לעמעם את הכאב שהולידן. היא אף גורמת לקורא להתנער ממחשבות מרות בדבר קנוניות קטנוניות שמקנאיו חרשו נגדו, להתעלות מעליהן ולהתבונן בחיים בראייה סטואית – רחבה ומנחמת. אמנם שייקספיר יש רק אחד, אך תחושות דומות עלו בי למקרא שיריה של מאיה בז'רנו כי יש בהם היכולת להחזיר לשירה את איכותה התרפויטית, האצורה בה למן קדמת דנא ומתגלה אצל טובי המשוררים.
לא קל לכתוב על שיריה של מאיה בז'רנו כי לכתיבתה יש גם איכות חמקמקה המורכבת מיסודות שכביכול אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. ״אֵינֶנִּי מֻגְדֶּרֶת״ כתבה המשוררת לפני שני עשורים בשירה ״עיבוד נתונים 54; ללא הגדרה״ מ-2005 (שחזר ונדפס בספרה הנ"ל משנת 2021). ואכן המחַבּרת, ובמקביל גם יצירתה, היא "אוקסימורון מהַלך" המציג ניגודים הנראים ממבט ראשון כאילו הם נטולי פשר והיגיון ואי אפשר להביאם בכפיפה אחת.
אחד הפרדוקסים העולים ובוקעים מתוך השירים היא הענווה הנועזת של מאיה בז'רנו. את דרכה התחילה המשוררת בסוף שנות השבעים ב"עכשיו" שבעריכת גבריאל מוקד. באותה עת היא חיברה שירים פוליטיים נועזים למדיי, אך חתמה עליהם בחתימה המצטנעת מ"ב שהסתירה את זהותה. ההתנגשות האוקסימורונית שבין תעוזה לצניעות מאפיין לדעתי את אישיותה של מאיה בז'רנו ואת שירתה מאז ועד עתה.
באותה עת פעל בעיתון "העולם הזה" המבקר האנטי-ממסדי דן עומר, שהיה בטוח שאת השירים הפוליטיים הללו לא חיבר אלא המשורר הצעיר מ"ב [מנחם בן] , וזיכהו במדור "נמר של נייר" בשבחים מופלגים על שיריו. אילו נמנתה מאיה בז'רנו עם אותם משוררים תאבי-פרסום, הדואגים ששמם יתנוסס בראש חוצות בכל הזדמנות, היא הייתה דואגת להפיץ את פרטי התקרית כדי לִזכּוֹת ב"בוֹלטוּת", בפופולריוּת ובאהדה.
ואולם, מאיה בז'רנו התרחקה תמיד מתחבולותיו של "עולם השקר", ההופך את הידוענים ל"מותג", ומבססת את קידומה על הישגים ממשיים, ולא על ניפוחן של ידיעות לממדי "ברווז עיתונאי". כולנו למדנו את משל יותם, ומכירים היטב את "תרבות הלא-כלום", השולטת אצל הפוליטיקאים ש"חלון ההזדמנויות" שלהם הוא קצר-מועד. ואולם, כשזו מחלחלת אל תחומי הספרות (וחקר הספרות), ומציגה את האטד כאילו היה אילן המניב פרי-הילולים, היא חוטאת חטא בל-יכופר לתרבות ומשאירה את עולם-הרוח באָבדן-כיווּנים גמור. מאיה בז'רנו, בניגוד לאחדים מידועני/ות הספרות, קנתה את מקומה הנכבד ב"רפובליקה הספרותית" שלנו בעקבות מגילת-זכויות מרשימה, ולא עקב מִבצעים יזומים בני-חלוף של פרסום-סרק, שהולכים ומתרבים במקומותינו למרבה הכלימה בשנים האחרונות.
ואין זה הפרדוקס היחיד בשירתה הצנועה אך מגביהת-העוּף של מאיה בז'רנו. אחד הניגודים הקיצוניים המאפיינים את דמותה ואת יצירתה הוא הפער שאינו ניתן לגישור בין עיסוקה האפרורי רב-השנים (ספרנית בספרייה עירונית) לבין חלומותיה ושאיפותיה הספֶּקטקוּלריים המתבטאים בשירים. יש מי שיראה בספרייה ובארכיון מקום עבש ויבש, אך במקום היבש והמאובק הזה – מזכירה לנו שירתה של מאיה בז'רנו – אצורים אוצרות הדורות ושיאיו של הידע האנושי. על כך נכתב בשיר שכותרתו "מאמר ז'" בקובץ "עיבוד נתונים 1 – 0" (2021):
יוֹם שְׁבִיעִי הַקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית. מֵעָלֵינוּ – אֲוִיר
סְבִיבֵנוּ – סִפְרִיָּה, מֶחְקָר וְשֵׁרוּתִים מְצֻחְצָחִים כְּמוֹ
בְּכָל קוֹמָה – בָּרָק. נִשְׁקָפִים מֵעַל
מַחְסְנֵי תְּבוּאָה – מִשְׁכַּן יֶדַע כָּתוּב בִּסְפָרִים
רֹאשׁ לְעִיּוּן וּלְמֶחְקָר בְּאַלְפֵי סְפָרִים וּמַחְבָּרוֹת. [...]
בִּשְׁנַת תשל"ח, בָּאתִי לְכָאן אֲנִי הֶחָתוּם עַל הָאָמוּר לְעֵיל
בַּת מִמּוֹצָא מְִשׁוֹעָר וּמוּכָח: מ.ב. [...] וְקַשּׁוּבָה לַכְּלָלִים
לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹעַ. לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹעַ וְלַעֲשׂוֹת
שִׁשָּׁה בְּקָרִים בְּשָׁבוּעַ וְשִׁשָּׁה צָהֳרֵי יָמִים. [...]
הַסְּפָרִים מַכְבִּידִים בְּדִבּוּרָם הָאִלֵּם – – –
ופרדוקס נוסף, המקנה לקובץ השירים "בצל מחלה" את אחדותו, כרוך בידיעת גזר דינו של החלוף. המחלה הן מחלישה את האדם אך את היצירה יש שהיא מחזקת. לאמן החולה, שחייו תלויים לו מנגד, אין זמן לטריוויה ולפרפראות. הכול חייב להיות מגובש ואיכותי, ללא פשרות. עניין מיוחד מצאתי בשיר "ראשית הקיץ" שלקראת סופו של קובץ השירים – שיר שבו נערך דו-שיח בין מאיה בז'רנו לבין ידידתה, המשוררת והמוזיקאית דורין מרגלית, שחיברה "סוף דבר" לספר "עיבוד נתונים 1 – 0" במהדורת 2022 ולה הוקדש שיר זה:
לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַטּוֹבָה שֶׁהֵכִינָה ד' יָצָאנוּ לַפַּארְק
וְרֵאשִׁית הַקַּיִץ הִקִּיפָה אוֹתָנוּ בְּמִפְגַּן הַקְּמִילָה וְהַיֹּבֶשׁ,
עֲנָפִים אֲפֹרִים וְנֻקְשִׁים
עָמְדוּ, כִּסּוּ אֶת הַשְּׁבִילִים הָרְחָבִים הַמִּתְעַקְּלִים
בַּהֶדֶף הָעַז שֶׁל נוֹכְחוּתָם הַדּוֹקְרָנִית, הַבְּרוּרָה.
הַקַּיִץ נִמְצָא כָּאן כֻּלּוֹ, הַיֹּבֶשׁ בַּכֹּל, מִלְּבַד כַּמָּה
עֵצִים זוֹהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ בְּיָרֹק זְגוּגִיתִי,
צֶאֱלוֹן וְאִזְדָּרֶכֶת וְאוּלַי צַפְצָפָה
וְיוֹנִים שְׁמַנְמַנּוֹת מַבְהִיקוֹת בְּיָרֹק סָגֹל וְזָהֹב
וּפַּסִּים שְׁחֹרִים כַּעֲנָקִים לְצַוְּארֵיהֶן,
לִקְּטוּ וְלִקְּטוּ בִּשְׁקִידָה פֵּרוּרֵי קַיִץ רִאשׁוֹנִים
מְנִיעוֹת צַוָּארָן לְאוֹת כֵּן כֵּן
אֲבָל –
בְּיָשְׁבֵנוּ עַל הַסַּפְסָל בְּשֶׁקֶט הַפַּארְק הָרֵיק
וּבָרוּחַ הַחַמָּה שֶׁנָּשְׁבָה וְהֵעִיקָה, זִכְרוֹן אֶשְׁתָּקַד,
שֶׁל פְּרִיחַת הַקַּחְוָנִים, שִׁפְעַת הַמַּרְגָּנִיּוֹת, הַסַּבְיוֹנִים וְהָעֲשָׂבִים
עָלָה וּמִלָּא אוֹתָנוּ בְּשִׂמְחַת הַחֲזָרָה,
שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה
וְהַפַּארְק עוֹד יִפְרַח לָנוּ וִיצֻלַּם.
דורין מרגלית, חיברה והלחינה שיר שכותרתו "לאהוב שאיננו" הפותח בתיאור חילופי העונות אל מול היציב והקיים: "וְהָיָה כְּמוֹ הָיָה / אוֹתָם טְעָמִים שֶׁכָּבַשְׁנוּ / בְּשִׁלְהֵי יְמֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים / וְהָיָה כְּמוֹ הָיָה / אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיָּדַעְנוּ / בְּיָמִים קָרִים שֶׁל תְּמִימוּת וְאַהֲבָה" (את המילים שחזרתי מתוך ביצוע של מיקה שדה לשיר זה, וייתכן שהטקסט שובש במקצת) . גם שירה של מאיה בז'רנו, כמו השיר "לאהוב שאיננו", מעמת א החולף עם היציב, ומסתיים באמירה הכמו-אופטימית "שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה / וְהַפַּארְק עוֹד יִפְרַח לָנוּ וִיצֻלַּם". האם המילה האחרונה מרמזת לכך שהטבע ישרוד אחרינו?
בתרבות האירופית סמלי סוף השנה וסוף החיים הם השלג והכפור. לא כך בתרבות העברית שבה שלהי הקיץ מסמלים את הסוף. ה"קיץ" בעברית מקראית פירושו "פֵּרות שגמלו והבשילו", רמז לתנובה והנאה, אך אך גם ההפך הוא הנכון. "קיץ" ו"קץ" אמנם משורשים שונים נגזרו, אך הקיץ הוא גם עונה כמושה ויבֵשה המלמדת על סוף השנה, ובאופן מטפורי על קץ החיים.
"ראשית הקיץ" היא אפוא יצירות בשלה של קיץ ושל קץ: יצירות המטיפות עסיס, אך גם כזו הרואה את קו הקץ מנגד. הקיץ מדומה בתרבות העברית לארי המת: לעונה מפוארת, אך גם צהובה וכמושה, ולא רק לעונת אסיף ססגונית ושופעת פריון. מכל מקום, כל אחד משלושת העצים הנזכרים בשיר – הצאלון, האזדרכת והצפצפה – הוא אילן סרק ולא אילן המניב פרי מאכל. לא ניכר כאן דמיון לקיץ שופע הפריון של "חגיגת קיץ" האלתרמנית (אף-על-פי שגם היא רומזת לקיץ ולקץ). ניכר כאן דמיון לתיאור חמתו של תמוז באידיליה "כחום היום" של טשרניחובסקי (עם תיאורי היונים שבָּהּ).
שירתה של מאיה בז'רנו מאנישה ישויות קונקרטיות ומופשטות, ובכולם היא נוהגת בפמיליאריות כאילו היו מכריה. אין ספק שהיא משוררת אמת, בעלת קול ייחודי ועולם פנימי ייחודי – הרחוק מן השקרים הנבובים המקיפים אותנו מכל עבר. יש במאיה בז'רנו וביצירתה אמת שלא נועדה להרשים את קוראיה, אלא לחלוק אתם בפשטות את סודות הקיום והחלוף.