רוח גדולה חלפה...

על שירו של אלתרמן "ויהי ערב" לציון הכ"ט בנובמבר

ביום שישי, ה-28 בנובמבר 1947, יצא עיתון "דבר" בלי "הטור השביעי" – אותו שיר ז'ורנליסטי מחורז מענייני דיומא שפִּרסם אלתרמן מדי שבוע בעמוד 2 של העיתון. מדור קבוע זה, שהתחיל להופיע בפברואר ,1943 התחבב כידוע עד-מהרה על הקוראים, ויש להניח שהקוראים התאכזבו מן השתיקה. הם ציפו מן הסתם לשמוע את דעתו של "נתן החכם" על ההצבעה הגורלית שבּוֹ עתידה הייתה עצרת האומות המאוחדות להכריז על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל - מדינה יהודית ומדינה ערבית.

מה פשר שתיקתו של אלתרמן? האם ביקש להימנע משמחה בטרם עת, בחינת "אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ"? האם לא היה לִבּוֹ נתון לחגיגות כי הבין שהצהרת האו"ם תלוּוה באלימות קשה מצד כנופיות של פורעים ערביים? האם לא יכול היה לשאת את התמונות שראה בעיני רוחו – קרבנות הדמים שמספרם מי ישורם? אלתרמן, אוהב עמו ואוהב ארצו לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא שמע ביום הכ"ט בנובמבר, שחל בשבת, את הבשורה הטובה, אך ידע כמדומה ששירו שעתיד להתפרסם בסוף אותו שבוע לא יהיה המנון תהילה להחלטת האו"ם, אף לא המנון גבורה לכוח המגן העברי, אלא מעשה-כלאיים אוקסימורוני, שיש בו שמחה ודמעות, חג וחולין, נחישות רבה לממש את העצמאות המאוּוה, אך גם פחד גדול מפני הבאות.

ביום שאחרי הכ"ט בנובמבר, הכריזה הכותרת הראשית של עיתון "דבר" באותיות גדולות: "מדינת היהודים קמה". מתחת לכותרת הראשית נכתב, בין השאר: "העם המעוּנה לא יִשכח את פועלם של ידידים גדולים, מחסידי אומות העולם, אשר נתגלו בתקופה האיומה ביותר וגדושת הסיכויים המרהיבים ביותר בתולדותיו, מאז גלה מעל אדמתו. [...] יהודי העולם מותר להם שתהיה היום השמחה במעונם. אך אל יהיו שיכורי חג. יהיו עמוסי חובה. המבחן הגדול אך מתחיל. הוא מתחיל מהיום".

ועוד נאמר בפתח הגיליון: "שמחת הגאולה הועמה עם התקבל אתמול בבוקר הידיעות על התנקשויות דמים ביהודים על-ידי כנופיות ערביות. ההכרה הפועמת בלב כל יהודי, באשר הוא שם, כי עוד נכונו לנו ימים קשים בדרך הבניין וההגשמה. אולם רצון הברזל של העם והיישוב להקים את המולדת יעמוד בפני מזימות אויבים". ברוח הדברים האלה עיצב אלתרמן את שירו על הכ"ט בנובמבר (שהתפרסם רק ב-5 בדצמבר), שישה ימים אחרי האירוע:

כדי לבטא את המצב רב-הניגודים שבו היה נתון העם יום לאחר הצהרת האו"ם – מין תערובת של הישג ואבדן, של סוף ושל סף, של חג וחגא – בחר אלתרמן בלשון הַמְעָטָה (understatement), ונזהר מפני השימוש במילים גבוהות וחגיגיות, בעלות משמעות מטאפיזית. הבית הראשון רצוף כולו פעולות הנעשות בחטף וללא רעשים מיותרים: ניגוב הדמעה מלחי בחשאי, אמירת דברי ברכה מועטים, כמאמר חז"ל: "עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (ברכות סא ע"א). העת אינה עת דברים, אלא עת שנועדה למעשים – לפנייה אל עמדות הגבול כדי להגן על "מדינת היהודים":1 "... וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְּהוּדִים/ אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל/ אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין-עֵדִים,/ וַיּוֹדוּ לֶאלֹהֵי הַגְּמוּל. / וַיְּבָרְכוּ אִישׁ-אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים…/ וַיִּפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל".

בבית השני מתואר המצב ששרר בארץ בעקבות החלטת האו"ם: מצב של "בין הרשויות" (interregnum), שבו הבריטים מסתירים את שביעות רצונם מן הכאוס שהם משאירים אחריהם, שעה שהערבים שולפים את הסכין. בתיאורו של חיוך בלי קול יש מן הייתור, שהרי חיוך אינו מלוּוה בקול. דומה שאלתרמן ביקש להדגיש כאן את חשאיותו של החיוך: את הלעג המוּסווה של האנגלים למראה גוויות ההרוגים. הביטוי האלתרמני "וְחִיְּכָה אַלְבִּיוֹן בְּלִי קוֹל" מזכיר את השורה "הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?" ("שיר משמר"), שבו הזהיר אלתרמן את בתו – הביולוגית והמטפורית – מפני צורריה ומפני מפגעים שעלולים לאיים על חייה: "שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק [...] מִסַּכִּין [...] מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵך".2

אין בכך כל חדש, אומר אלתרמן באירוניה כאובה בזָכרו את הפְּרעות של ימי "המרד הערבי", שעליהן כתב בשיריו הגנוזים "וריאציה" ו"הורגי השָׂדות". ואולם, תיכף ומיד הוא מתעשת ומזכיר לעצמו ולקוראיו כי "הַכֹּל כְּמֵאָז… אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל/…יַעַן רוּחַ גְּדוֹלָה חָלְפָה".

הדברים מזכירים את דברי הנביא חבקוק, המציב לאֵל שאלות קשות באשר לתורת הגמול, ומבקש לבל יינגף העם ולבל ימוּת בהתקפת הכשדים, גוי "אָיֹם וְנוֹרָא" שכל מגמת פניו היא להרוג ולקחת ביזה ושבי ("אָז חָלַף רוּחַ וַיַּעֲבֹר"; חבקוק א, יא). בשירו של אלתרמן הרוח הגדולה שחלפה היא הצהרת האו"ם שהולידה את מדינת היהודים. היא המבדילה בין הפְּרעות של שנות העשרים והשלושים לבין פלישתם של הערבים אל המדינה שזה אך נולדה בסוף נובמבר 1947.

הבית השלישי בשיר "ויהי ערב" מוקדש להכרזת הכ"ט בנובמבר שהולידה את המדינה: "יַעַן רוּחַ הֶחָג הַנּוֹרָא/ הִכְּתָה בַּיְהוּדִים כְּיָם,/ וְהֻטְלָה אֶל חֵיקָם הַבְּשׂוֹרָה/ כְּגוּף יֶלֶד יוּלָד וָחָם/ וְהַכֹּל כְּמִתְּמוֹל… אֲבָל עֶרֶשׂ צְחוֹרָה/ הוּקְמָה בִּלְבָבוֹ שֶׁל עָם". הבשורה שהציפה את העם היכתה ביהודים, ולא במִצרים שלקו מכות על הים, אך ביחד עם המכות של סוף תקופת המנדט (גירושם של פליטי שואה לקפריסין, וכדומה), הגיע גם רגע הלידה שהפך את האסון לששון. אַלְבִּיוֹן (ששמה הלטיני פירושו "הַלְּבָנָה" על שום צוקי הגיר הלבנים המקיפים את חופיה) עוזבת סוף-סוף את הארץ, ובמקומה מוקמת כאן "עֶרֶשׂ צְחוֹרָה" בלבבו של העם. ברי, המילים "ערש" ו"בית" אינן רק שמות-עצם קונקרטיים לציוּן ערישה ומבנה עם קירות וגג. מדובר גם בהתחלה חדשה של "בית לאומי" שכבר התחיל לקום ועוד עתיד להיבנות על חורבות האימפריה העות'מאנית והמנדאט הבריטי.

ומיהו התינוק שהערישה הצחורה מצפה לו? המילים "יֶלֶד יוּלָד" מעלות את זכר הפסוק "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם" (ישעיהו ט, ה). דומה שאלתרמן מביע כאן את אמונו בדור הצעיר שמסוגל ליטול את המשרה, או את המשימה, על שכמו ולהציל את המדינה שזה אך נולדה, אף לשכֵּך את המלחמות באזורנו ולהביא שלום לאיזור.

אלבִּיוֹן הלבנה, שסכסכה בין העמים, חוזרת עתה אל צוקי דובר הלבנים, וצבעה הלבן צובע את הערש הצחה שהוקמה בלב העם. הבית האחרון בשיר הוא המורכב מכולם, ובו מצוי ההסבר למצב האקטואלי ולמה שעתיד להתרחש בעתיד הקרוב. אלתרמן מאניש כאן את הדלֵקות כבשירים אחדים ב"כוכבים בחוץ", לרבות שירו "הדלֵקה" שגם בו מתפרצת האש על הגג, ובעוד עֲרָב שולפת את המאכלת, הופכת הארץ למאכולת אש:

וּבִקְפֹץ הַשְּׂרֵפוֹת עַל גַּג

לְאַַיֵּם וּלְהַפִּיל מָגוֹר,

הֵן נוֹסְפוּ אֶל נֵרוֹ שֶׁל חַג

בְּבֵיתוֹ הֶעָנִי שֶׁל דּוֹר,

וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ – שִׁבְעָתַיִם – הַתָּג,

שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר.

האור הבוקע מן האש שעל הגגות (שיר "הדלֵקה" ב"כוכבים בחוץ" פותח במילים: "אוֹר! אֶת עֲנָק הָאוֹר מִי בָּעֵינַיִם יַקִּיף?") מתלכד עם האור הקטן והצנוע של הנר שבבית העני ומעצים אותו לממדי ענק, כבשיר הילדים של שרה לוי-תנאי ועמנואל עמירן: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ./ בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ./ כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,/ וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן". חג החנוכה העומד בשער מזכיר שאין זו הפעם הראשונה שהעם מאוים על-ידי צוררים הפולשים לנחלתו ומבקשים למגרו.

אך בל נשכח שהמילה "יוּאַר" היא מילה דו-משמעית (מן השורש או"ר ומן השורש אר"ר בבניין הופעל בעתיד), ושצמד-השורות האחרון מתכתב עם הפסוק "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן" (בראשית ד, כד), המוּצָא כאן מכוונתו המקורית. אלתרמן מבקש כאן כמדומה להמיר את "אות קין" ואת קללת הנדודים של הרוצח הראשון בתולדות האנושות בתג אחר שיואר על מצחו של העם. רוצחיו של העם יוארו (מלשון אר"ר), ועל מצחם יתנוס אות קין. לעומת זאת, העם יואר (מלשון או"ר), ועל מצחו יתנוסס תג של חיים ודרור. מדינת היהודים תביא קץ לקללת הנדודים שבה קולל העם מחורבן ועד תחייה, מגלות ועד גאולה.

סיפורו של קין הנרמז בסוף שירו של אלתרמן מעלה את האגדה במדרש בראשית רבה (פרשה כ"ב, פסקה ז'), שאלתרמן השתמש בה ביצירותיו הקלות יותר מפעם אחת. לפי המסופר באגדה זו, הציע קין להבל לחלק את העולם בין שניהם, והוסכם שקין יקבל נכסים דלא-ניידי והבל את הנכסים הניידים. אגב דיון ראו את האבסורד שבחלוקה, שהרי הבל עמד על השדה שבבעלותו של קין, וקין לבש את הבגדים שהם רכושו של הבל. קם קין והרג את אחיו. אלתרמן מעלה כאן בעקיפין את סיפור חלוקת העולם בין קין להבל, כי זה אך חולקה הארץ בין תושביה, וגם הפעם מבקשים צאצאיו של קין ליטול לידם את הסכין – להשמיד ולרשת.3

הערות:

1. לשון מסכת ברכות ניכרת גם בכותרת השיר "ויהי ערב", שמילותיה מופיעות בהקשר לזמני התפילה, ולא לבריאת העולם כבספר בראשית (ברכות ב, ע"א). הצירוף "אלוהי הגמול", הנשען על דברי הנביא (ירמיהו נא, ו) שולח לברכות ז ע"א שם דן משה רבנו עם אלוהים בשאלת הגמול.

2. בבית השני נזכרת הסכין ("וְעֲרָב סַכִּינָה שָׁלְפָה") ובבית הרביעי נזכרות השרפות על גג (במקביל לגג הבוער ב"שיר משמר").

3. שתי חידות ללא פתרון מעלה השיר "ויהי ערב": בסרטו של נתן אקסלרוד "ההצבעה באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, 29.11.1947" (שבאוסף יומני כרמל) ברגע שמוצגים מעגלי החוגגים עומד בחזית התמונה בחור נאה המוחה דמעה מעינו. האם ראה אלתרמן את היומן הזה לפני כתיבת הבית הראשון של שירו? וחידה אחרת: ביום 5.12.1947, כשהתפרסם השיר בעיתון "דבר", התפרסם בו גם שיר של המשורר ש. שלום על הולדת מדינת היהודים, וגם בו נולדת מתוך להבות וחבלים ברייה רכה ש"זִיו יָקָר, זִיו חַיִּים חֲדָשִׁים עַל מִצְחָהּ". בשולי השיר נכתב י"ח כסלו תש"ח, כלומר: יומיים לאחר הכ"ט בנובמבר. האם ראה אלתרמן את השיר לפני שתיאר את סצנת הלידה ואת התג המתנוסס על מצח?