שולמית – סמל ההתיישבות המחודשת בארץ-ישראל
על שירו-פזמונו של אלתרמן "שולמית"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1731 , 17/03/2022
שירם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי "שולמית" הושמע בפעם הראשונה בהצגה של תאטרון "לי-לה-לו" (בכורה: 16.3.1946). כדאי לזכור ולהזכיר כי הכותרת "שולמית" ניתנה עוד בשנת 1880 למחזה באורך מלא מאת אברהם גולדפֿאַדן.1 66 שנה מאוחר יותר ניתנה כותרת זו לפזמון האלתרמני הקצר שלפנינו – פזמון קצר אך עשיר במשמעים, שזכה להצלחה רבה בקרב המאזינים, בארץ ובמחנות הפליטים היהודיים בקפריסין, ששמעוהו בהצגה השישית של התאטרון בביצועה של שושנה דמארי:
עֲנָנִים שָׁטִים עַל הַגִּלְבֹּעַ, הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית. סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ: בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית! שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ, שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל. שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, כִּי מַרְאַיִךְ - אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר. יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר, אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר! | הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַּיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.
אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!
שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.
| הוֹי הוֹי... אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית. הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד! עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ, עוֹד יוּשַׁר - הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד! הוֹי הוֹי... |
גם גולדפֿאַדן וגם אלתרמן בחרו בשם המקראי המעורר והמושך הזה – כינויה של האהובה המקראית ששמה מופיע פעמיים בפרק השביעי של מגילת שיר-השירים בלוויית ה"א הידיעה ("הַשּׁוּלַמִּית"). נוהג ידוע הוא שאת ה"א הידיעה אין מוסיפים לשמות פרטיים, ועובדה זו גרמה למפָרשים אחדים להעלות את ההנחה שהכינוי "הַשּׁוּלַמִּית" ניתן לצעירה היפיפייה על-שם עיר מגוריה (לשמות מקומות לפעמים מוסיפים יידוע, כגון ב"הכרמל", "הגולן", "הירדן", "הגלעד", "הלבנון", וכו').2 בתרגום השבעים מוסב שמה ל"השונמית" (תוך זיהוי הדמות משיר השירים עם אבישג השונמית, אשת חיקו של דוד המלך, שתוארה כצעירה יפה להפליא: "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד" (מל"א ד, ד). לפי פירוש זה עולה שכינויה ניתן לה על שם עירהּ שׁוּנֵם השוכנת צפונית להר הגלבוע, הוא המקום שבּוֹ התכנסו הפלִשתים לפני מלחמתם עם בני ישראל לאחר מות שמואל.
•
כך או אחרת, השיר מתרחש ברדיוס של קילומטרים אחדים מרכסיו של הגלבוע, הנזכר בפתח השיר, שאותם קילל דוד בקללת "אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם", וכאן אלתרמן מברך את הארץ ואת יושביה ש"עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית" (על משקל נבואת הנחמה של הנביא ירמיהו: "עוֹד יִשָּׁמַע [...] בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה").
ולמה דווקא למרגלות הגלבוע? האירועים ההיסטוריים שאירעו באיזור זה מתוארים בפירוט במאמרו ד"ר חזי עמיאור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מיום 5.4.2020. לדבריו, תמונת נוף זו שבֵּין הגלבוע לשוּנֵם מכַוונת אותנו אל דרמה גדולה שעליה מסַפּר ספר שמואל א'. מדובר בתיאור צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: "וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א, פרק כ"ח פסוק ד). לדברי ד"ר חזי עמיאור, "המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: 'וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ' (שמ"ב, א, ו). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו, הִפיל שאול את עצמו על חרבו ומת".3
אני נוטה להסכים עם ד"ר חזי עמיאור שבאותו "חוט המשולש" שטווה אלתרמן (ארץ-ישראל – עם-ישראל – תרבות ישראל ולשונה), על בסיס "החוט המשולש" הקלסי (ארץ-ישראל – עם-ישראל – תורת ישראל), "השולמית" בשיר שלפנינו היא האומה המתחדשת. עם זאת, ביצירות אחרות של אלתרמן ל"שולמית" יש פנים נוספות. שיר-השירים, שעליו מתבסס השיר, הן נתפס על-ידי פרשנים כביטוי של אהבה בין האל לשכינה (או בין "הקדוש-ברוך-הוא" ל"כנסת ישראל"). לסמל הקרוי "שכינה", או "כנסת ישראל", פנים רבות לו: הוא מייצג גם את האומה, גם את צִדהּ הנִקבי של המציאוּת, גם את "הבּרֵכה" שאליה מתנקז השפע האלוהי, גם את יום השבת, וכו'. על-כן, השולמית יכולה לסמל גם את האומה המתחדשת, כהצעתו של ד"ר חזי עמיאור, אך גם את הארץ המתחדשת, כהצעתו של אורי הייטנר.4
דמותה של השולמית היא דמות קבע ביצירת אלתרמן. את הניגוד שוּלמית-שלוֹמית קבע המשורר לראשונה במאמרו המוקדם "במעגל", בדבריו על "שולמית השחורה והנאווה" מול "שלומית מחוללת הצעיפים".5 כך הציג, כמדומה, את ארץ-ישראל המתעוררת מול שקיעת המערב ואת "העיר העברית הראשונה" מול עריהָ האפורות והשוקעות של אירופה. כך הציג במשתמע גם את כתיבתו המהווה סינתזה בין מזרח למערב, בין יהדות לאוניברסליות, בין ישָׁן לחדש.
מול דמותה של השוּלמית, הרועה הרעננה והתמימה (תרתי-משמע) משיר השירים הציג את דמותה של שלוֹמית, גיבורת מחזהו של אוסקר ויילד Salome, המחוללת בצעיפיה לפני הורדוס, דורשת את ראשו של יוחנן המטביל רק כדי לנשקו ולבסוף מוצאת את מותה מיד הורדוס. אלתרמן מציג באמצעות הניגוד "שוּלמית – שלוֹמית" אמירה מורכבת על התרבות הארץ-ישראלית המתחדשת, ומעמת אותה עם התרבות האירופית הדקדנטית (כידוע הוא נמשך לשתיהן, הגם שלבו נתון היה בראש וראשונה לַ"שולמית").6
גם בספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (1938), שבו התנזר אלתרמן מאִזכּוּרם הגלוי והמפורש של שמות, מקומות, אירועים, בכל זאת הִזכיר במפורש את שמותיהם של הגיבורים המקראיים שמשון, גָּליָת והשולמית. את שמהּ של האחרונה שילב בשירו "יום השוּּק", שבּוֹ קרא אל העיר השוקקת חיים (ובמשתמע אל "העיר העברית הראשונה" שאותה העלה על נס בשיריו) במילים: "שׁוּלַמִּית בַּנְּעָלִים", וזאת על-פי התיאור האריסטוקרטי של הצעירה האהובה במגילת שיר-השירים "מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב" (שיה"ש ז, ב). ואולם, האישה בשירו של אלתרמן היא משרתת היוצאת לקניות ורק נראית כמלכה ששטיח אדום נפרשֹ לרגליה: "בְּצֵאתֵךְ כְּמַלְכָּה עִם סַלַּיִם גְּדוֹלִים, / בְּשִׂמְלָה רְחָבָה הַיָּרִידָה". ייתכן שבסך-הכול מתוארת כאן צעירה פשוטה ופְּלֶבֶּאית, אך יפה להפליא, המתנהגת בשׁוּק כאריסטוקרטית שכּן בעלי-הדוכנים והעגלונים נוהגים בה כבמלכה ונושאים אותה על כפיים. אלתרמן שר בשירו "שולמית" שיר תהילה לנערה היפיפייה, תמצית יופיים של נופי ארץ-ישראל, אך אומר לה בלשון סגינהור: "שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל" (הפתגם השגור "יָפָה כמו הלילה" משמש דווקא לתיאורה של אישה כעורה). אלתרמן נטל כאן אפוא פתגם אירוני, שמקורו ביידיש הגלותית, והפך אותו על פיו לשם תיאורה של מציאוּת ארץ-ישראלית יפיפייה.
•
נפליג מן הפזמון האלתרמני על דמותה של "השולמית". כאמור, בשפה העברית אין מיידעים שמות פרטיים, ו"השולמית" היא למיטב ידיעתי הדמות היחידה בתנ"ך ששמה מופיע בלוויית ה"א הידיעה. ביצירת אלתרמן, לעומת זאת, מצויה גם דמותה של "החמוטל" – דמות נשית רב-צדדית המופיעה ביצירה ה"קנונית" והקלה כאחת, לפעמים בלוויית ה"א הידיעה ולפעמים בלעדיה.
מה טיבה של "החמוטל" ובמה שונה היא מדמותה של "השולמית"? ובכן, חמוטל המקראית היא דמות ממשית, בניגוד לשולמית ממגילת שיר-השירים שהיא דמות ארכיטיפית של רועה צעירה ונחשקת. "חמוטל, מופיעה בתנ"ך שלוש פעמים בתורת "בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה" (מל"ב כג, לא; שם כד, יח; ירמיהו נב, א). בכל פעם מופיע שמה בשינוי קל: בפעם הראשונה מופיע שמה בחולם ("חֲמוֹטַל"), בפעם השנייה – בשורוּק ("חֲמוּטַל"), ובפעם השלישית באיות שונה במקצת: "חֲמִיטַל" ביו"ד.
בניגוד לשולמית, ששמה מופיע בתנ"ך בלוויית ה"א הידיעה ("שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם"; שיה"ש ז, א), תוספת ה"א הידיעה לשם "חֲמוּטַל" היא המצאה בלעדית של אלתרמן, ולא של איש מלבדו.
ייתכן שלפנינו אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, המצמיד זה לזה את הפכי החום המייבש של החמה ואת הרעננות הלחה של מי הטל (כמו בשם התאופורי המקראי "חמואל" המשלב את חום החמה ואת החסות האלוהית). כזכור, את חומם הלוהט של צהרי היום ואת הטל הרענן של שעות השחר הצמיד אלתרמן בשורות הפתיחה של פזמונו "שיר בוקר": "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל".
וחוזרת השאלה למקומה: מה טיב דמותה של "הַחֲמוּטַל" של אלתרמן, ואיך היא נתגלגלה לשירתו? מתברר שהמופע הראשון של השם "חֲמוּטַל" בשירה העברית החדשה הוא בשיר ההזדמנות שחיבר ביאליק בערוב יומו – שיר הפותח במילים: "מָה אוֹכְלָה חֲמוּטַל?". שיר זה, שהוקדש לילדה חמוטל ריגר, בתו של המורה וההיסטוריון ד"ר אליעזר ריגר, שהתגורר ברחוב ביאליק בשכנות לבית-ביאליק התפרסם לראשונה במוסף לילדים של עיתון דבר, גיל' י, 15.7.34, שבועיים אחרי פטירתו בטרם עת של "המשורר הלאומי". אלתרמן הצעיר כבר פרסם באותה עת שירים לילדים במוסף לילדים של דבר (שהיה אז חלק מהעיתון, ורק ב-1936 נעשה דבר לילדים שבועון עצמאי), ומותר כמדומה להניח שהוא קרא את חרוזיו של ביאליק, שעד מהרה הולחנו. ואם לא קראם בעיתון ולא שמעם ברדיו, יכול היה אלתרמן לפגוש את החרוזים על חמוטל ב"תוספת" לכל כתבי ביאליק שהוציאה הוצאת דביר בכרך אחד, במהדורות רבות.
ואולם, כרגיל ביצירת אלתרמן, לכל מוטיב יש מִטען גֶנֶטי כפול ומכופל: עברי ומערבי, יהודי ונכרי. גם השם "חמוטל" אבהות כפולה לו, בהיותו שם מקראי וביאליקאי, אך גם שם שנולד בעקבות מפגשו של אלתרמן עם התרבות האירופית בכלל, והצרפתית בפרט. בשירו הגנוז "קונצרט לג'ינטה" (1932), המתרחש בבית קפה פריזאי, קורא הגבר למלצרית הצעירה והיפה, לאחר שהתעלל בה, ומפליג אתה בדמיונו אל מציאות פְּריסטינית-בתולית, רחוקה אלפי מילין מן האתר הדקדנטי שבּוֹ הם שרויים. הוא מזמין אותה לבוא עמו אל גן-עדן השופע פריון ועינוגי חושים (paradisus voluptatis), אל מקומה של הציפור הכחולה של מטרלינק:
לְאִישׁ וָאִישׁ צִפּוֹר כְּחֻלָּה [...]
בּוֹאִי עִמָּדִי אֱלֵי שָׂדֶה רָחוֹק [...]
צֶמֶד תִּינוֹקוֹת בְּאַגָּדַת כְּשָׁפִים [...]
תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן [...]
עֲלֵי קַן שְׂפָתַיִךְ [...] צִפּוֹר נִפְלֵאת גַּוָּן.
שמותיהם של הילדים מן הפנטזיה הדרמטית של מטרלינק – מירטיל וטילטיל – עולים כאן בעקיפין ברובד הצליל מדמותה של הנערה המתולתלת המיטהרת ברוח האביב: "תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן". דמותה הטלולה, התלתלית והבתולית של טילטיל השפיעה כנראה על אלתרמן הצעיר במתן שם לחמוטל, לעלמה הנצחית ששפתיה טלולות ומחלפותיה אדומות כעמוד השחר המפציע.
כדאי לדעת בהקשר זה, כי בשירו הגנוז "מלכודת" תיאר אלתרמן את הארץ "הַתַּלְתַּלִּית" העטופה ב"טַל טַלִּית" ובשירו הגנוז "היפָה" פונה האני-הדובר אל הצעירה היפהפייה במילים: "עַל מִצְחֵךְ תַּלְתַּל [...] כָּל הַכְּפָר טֻלְטַל [...] אֲבָל אֶת הַפְּטָל [...] אַל תֵּצְאי בַּטַּל [...] פֶּן סַכִּין תֻּטַּל"'.
אלתרמן הפך את השם חמוטל, המכיל בתוכו את הטל והחורז במילה "טל", לסמל המציאות החדשה שאותה כינה שלונסקי בשם "בראשית חדשה". הוא שילב אותה בעיקר בשירי היין שלו, שכּן היא נולדה כאמור משיר "פריזאי" של אלתרמן הצעיר, המתאר את המלצרית ה"תלתלית" המוזגת יין ללקוח חמדני, שמדמיין איך שניהם יעמדו יד ביד כצמד התינוקות מירטיל וטילטיל מאגדת "הציפור הכחולה". ואולי משום שחמוטל מופקדת במחזור השירים "שיר עשרה אחים" על מזיגת השֵׁכר, נאמר עליה ב"זֶמר" של "שיר הבקתה" (שיר א' במחזור זה): "וְאֶחָד מִבֵּין אַחֵינוּ מִמְּקוֹמוֹ נָתַן בָּהּ עָיִן" (שהרי עי"ן בגימטריה = יין, והתרגיל הנומרולוגי הזה, השאוב מתוך שירו של רשב"ג "ככלות ייני", מופיע בשיר ב' של המחזור – "שיר היין" – במילים המופנות אל החמוטל: "הִגָּלִי, כִּי שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים, / שֶׁיִרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם").
חמוטל הטלולה והמתולתלת7 משירי אלתרמן היא צִדו הקל והייני של המין הנשי. אוטו ויינינגר דיבר בספרו מין ואופי על שני טיפוסי יסוד של המין הנשי – הקדושה והקדֵשה – ודמותה של חמוטל משתייכת לצד הקל וההֶדוֹניסטי של הנאות החיים הארציות. את ההבדל בין בין שני סוגי הנשים – "אשת חוק" ו"אשת חיק" (חידוד של שלונסקי) – תיאר אלתרמן באחד משיריו הקצרים של ספר שיריו האחרון חגיגת קיץ (1965): זו מרופטת אך נאמנה, וזאת יפה ומלהיבה אך מופיעה בחיי הגבר כברק קצר-מועד: "הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק".
השולמית היא הכלה היעודה שתהיה ל"אשת חוק" ואילו החמוטל היא האישה השנייה – "אשת חיק" – שיושבת ומצפה לגבר שיגיע לפתח ביתה ויצלצל פעמיים. השולמית היא נעמי של "פונדק הרוחות", ואילו החמוטל היא הפונדקית, שמפעם לפעם פוקד אותה ההֵלך בדרך-הילוכו.
•
דמותה של "השולמית" – שהיא כאמור מוטיב חוזר בשירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה – מופיעה בשירתו ה"קָנונית" כשם נרדף למציאוּת הארץ-ישראלית החדשה, המוחשית והרוחנית (תיאורים "פריזאיים" המצויים אף הם בשיר "יום השוק" עשויים להיות חומרים ניגודיים המסייעים ביצירת מהות אוקסימורונית – ארץ-ישראלית ונָכרית כאחת). דמות זו של "השולמית" הייתה בפזמוני אלתרמן שם-נרדף לעם-ישראל ולארץ-ישראל (כבפזמון "השולמית" ובו האמירה המפורשת: "שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, / כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"). גם בשירי עיר היונה (ב"מריבת קיץ") "שולמית" היא שם-נרדף לתרבות החדשה וללשון החדשה הנוצרות בארץ.
ואכן, בשורות הסיום של שירו החשוב "מריבת קיץ" (1945), שאותו כָּלל אלתרמן בעיר היונה (1957) כלולה האזהרה המחויכת והרצינית כאחת: הַס מִפִּלְפּוּל. / שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל". במילים אחרות: בזמן התרחשותן של מהפכות, אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות, וכדאי להימנע מאינדוקטרינציה ומתכתיבים. במילים אלה, שעליהן התעכבתי בספרי על רטוש,8 הלך אלתרמן לשיטתה של הציונות הרוחנית מבית מדרשם של אחד-העם וביאליק, שהמליצה על מהפכה שקטה ואבולוציונית, והביע בעקיפין את התנגדותו לציונות המדינית הרֶבוֹלוּציונית, שביקשה להגשים את מטרותיה ללא דיחוי.
ניכּר כאן יחסו הדואלי של אלתרמן כלפי התופעה שנגלתה מול עיניו: אף-על-פי שהתנגד לשינויים מהירים ורדיקליים, ניכּר שאלתרמן נהנה מן השינוי שחל ביהודי הגולה בעת שראה מולו את בני הארץ השזופים – הנערות בשֵׂער גולש והנערים בבלורית מתנופפת. שירו מאיץ בשולמית ומייעץ לה, או דורש ממנה: "שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ". במילה "התירי" יש משום היתר למתירנות. אם עד כה היה היהודי משועבד לתרי"ג מצוֹות, שהכבידו עליו אך שמרו את קיומו באלפיים שנות גולה, עתה כשהוא יושב על ארצו ובמולדתו, הוא יכול להרשות לעצמו לפרוק חלק מן האיסורים. הוא קורא לשולמית להתיר את צמותיה ולפרוע את שׂער ראשה. ואולם, לא רק לנערה היהודייה הגלותית היו צמות, סמל הצניעות והמשמעת. גם את ראשה של השולמית משיר-השירים קישטו צמות או שֵׂער גולֵש, ככתוב: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד "(שיה"ש, ד, א-ב)
שירו-פזמונו של אלתרמן "שולמית" מתאר את יופיה של השולמית, אך אינו מייפה את התמונה: מדובר בתקופה קשה שבָּהּ "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית". עדיין לא תמה המלאכה, ועוד יהיו קורבנות בטרם יוכל העם לשיר ולחגוג. היהודי הגלותי שילם מחיר כבד על נדודיו, אך נדודיו לא פעם הצילו אותו מכיליון. בארץ-ישראל תמה מסכת נדודיו של העם. אין לו לאן ללכת, וכאגרונום שלמד זוֹאוֹלוגיה אלתרמן ידע היטב מה עושה בעל חיים כשהוא נקלע למצבים שאין מהם מוצָא. הוא הכיר גם את מימרת חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (בבלי ברכות י ע"א). חרף כל הקשיים וכל הסיכונים, שירו של אלתרמן מעודד את ה"יישוב", מלמדו להתגבר על הייאוש" ובשנת 1946 – כשהתחיל העם לצאת מן האודים והאפר של שנות השואה, אך הריבונות בארץ טרם הושגה – הוא מבטיח לו ש"עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ".
אלתרמן, שביסס את אמונתו על ניתוח תהליכים אֶבולוציוניים, האמין שצפויה ל"שולמית" דיאלקטיקה של דורות, וזאת בניגוד לרטוש שביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד.9 אלתרמן ביקש שלא להציץ דרך חור המנעול שעה ש"שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר" בחדרה מתלבשת ("מריבת קיץ"), ולהימנע מתכתיבים. טועים ה"כנענים", טען בשיריו על "השולמית" (קרי, על המציאוּת הארץ-ישראלית המתהווה), שהם מנסים להשליט את דעתם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות ומבקשים לקבוע מראש מה דמות תהיה לה בעודהּ מתלבשת ומבשילה.10
הערות:
המחזה "שולמית" שהוצג פעמים רבות ברחבי העולם – במזרח אירופה, בארץ-ישראל (בתרגומו של יעקב לרנר) ובארצות-הברית – נחשב למחזמר הראשון בעולם.
נעמי שמר הוסיפה ה"א הידיעה לשמות של בנות בשירהּ "בהיאחזות הנח"ל בסיני": "שָׁם כָּל הַשָּׂרוֹת וְהַדַּלְיוֹת וְהַרִנּוֹת".
מאמר מוקדם זה התפרסם לראשונה בכתובים מיום 30.3.1932. הוא נאסף בספרו של אלתרמן במעגל, מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ה, עמ' 7 – 10.
ראו את תיאורה המטפורי של הסיגריה באחד משירי "רגעים" ("סוף", הארץ, כ"ז תמוז תרצ"ה, 28.7.1935): "הַסִּיגָרָה – שְׁלוֹמִית בְּשִׁבְעָה צְעִיפִים – / מַזְקִינָה אַט-לְאַט וְרֹאשָׁהּ כְּבָר שֵׂיבָה". העשן המסתלסל מן הסיגריה מדומה לצעיפיה של שלומית והאפר שבקצה הסיגריה – לראשה האפור של שלומית שהזקינה.
גם את היין מתאר שירו של אלתרמן כ"מתולתל": "מַגָּעוֹ הַשֵּׁנִי הוּא מַגָּע הַלָּבִיא, / הַמְפַלְּחֵנוּ מוֹלֵךְ וּמְתֻלְתָּל, / מַגָּעוֹ הַשְּׁלִישִׁי אֶת הַחֹשֶךְ יָבִיא / וּבַחֹשֶךְ תֵּאוֹר חֲמוּטַל". תיאורו של אלתרמן את הלביא המתולתל מבוסס כמדומה על התיאור "רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב" בשירו של ביאליק "על סף בית המדרש".
ראו בפרק "מריבת קיץ" בספרי להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה, תל-אביב 1993, עמ' 167 – 178.
יונתן רטוש, "מנגד לארץ", אלף, ינואר 1950.
תקדים לרעיון זה, שמצא את ביטויו המגובש ב"מריבת קיץ", מצוי כבר בשירו של אלתרמן "העלמה" (מחברות לספרות, ג, מחברת ב, טבת תש"ה [דצמבר 1944], עמ' 23), שנתפרסם לפני "מריבת קיץ": "עַלְמָה, הַבַּת הָעִבְרִיָּה,/ עוֹד לֹא נִשְׁלַם צַלְמֵךְ עַד קֶבַע. / צָפוֹן וָקֶדֶם וְצִיָּה / אוֹתָךְ נוֹגְדִים עוֹד בְּמַקֶּבֶת. // זָהֹב וָלֹבֶן וְקֵדָר/ עוֹדָם עוֹמְדִים בַּקְּרָב עֲלָיִךְ./ חִתּוּךְ קוֹלֵך עוֹד לֹא הָגְדַּר,/ עוֹד לֹא נִקְבַּע חֲתַךְ עֵינַיִךְ.// כָּל שֵׁבֶט מִשִּׁבְטֵי עַמֵּךְ / מוֹסִיף לָךְ נֹפֶךְ לְמוֹרֶשֶׁת. / הָהּ, מִי יוּכַל לְשַׁעֲרֵךְ / שְׁלֵמָה מֻגְמֶרֶת, מְלֻטֶּשֶׁת!".