שורשים: עץ הרימון

"סיפור-מסה" לראש-השנה תשפ"ה

בימי נעוריי הראתה לי אִמי מן המרפסת זקֵן אחד – גבוה, כפוף ואפור שֵׂער – שנהג לעבור לפעמים ברחובנו בשובו הביתה עם סל-קניות. "שמו יצחקי", אמרה לי אימא, "והוא בן משפחתנו מצד משפחתה של סבתא יפה, ששֵׁם נעוריה היה 'שטרסברג'". "יצחקי הזקֵן", הוסיפה אִמי ואמרה, "מסַפּר שיש לו בביתו 'דוֹקוּמנטים' היסטוריים שמוכיחים שמשפחתו – המסתעפת ממשפחתה של סבתא יפה – מתייחשׂת למשפחת רש"י, ומכאן שמו המתגלגל במשפחה כבר כאלף שנים".

לא פעם הפצירה בי אימא שאתלווה אליה לביקור בביתו של הזקן כדי לראות את ה'דוֹקוּמנטים', אך אני – בעקשנות יהירה של גיל הטיפש-עשרה – לא נעתרתי לבקשתה ולא הלכתי אִתה לראות את "מגילת היוחשׂין" המשפחתית המגוללת לכאורה את תולדותינו. תמיד לעגתי בסתר לִבִּי לאלה המעידים על עצמם שהם נצר לבית דוִד – נסיכים נסתרים במכנסי חָאקי ובכובע טמבל!

לפני שנים אחדות הוכיח כתב-עת מדעי שכמעט כל יהודי אשכנזי עשירי – גם אם רק הוריו חושבים שהוא גאון – הוא נצר של הגאון מווילנה שחי לפני כתריסר דורות וצאצאיו הרבים התרבו בטור גאומטרי. אם מתחשבים בתופעת נישואי הקטינים שהייתה נהוגה באותה עת בעם ישראל (שצמצמה את אורכו של ה"דור") אפשר שמדובר לא בתריסר דורות אלא בכעשרים לכל הפחות. אם מונים את כל צאצאיו של הגאון, לרבות בני-הזוג והילדים של בניו ובני-בניו לפלגיהם ולתקופותיהם, ניתן להגיע למיליוני יהודים ברחבי העולם. לא ברור אפוא הטעם בכינוסים שעורכים צאצאיו הרבים של הגאון, שבהם כל אחד מהמשתתפים בטוח שהוא נצר שיש לו ייחוס וייחוד, ומתקשה להבין שהוא חלק מעֵדר.

גם לא האמנתי לאגדה שסבבה במשפחת אבי שלפיה אנחנו צאצאים של אותו שאול וואָהל, איש המאה השש-עשרה, שכיהן כמלך פולין במשך לילה אחד ויחיד. אמנם סבי נולד בשם "שאול וואָהל" לפני שהתייתם, אומץ וזכה בשם אחר, אך שלוש מאות וחמישים שנה הפרידו בינו לבין שאול וואָהל ההיסטורי, שחי בתקופתו של שייקספיר, ובמהלכן התהפך העולם כמה וכמה פעמים. אף-על-פי-כן, השם "שאול וואָהל" מצא חן בעיני, דווקא כי אין לו ניחוח של שֵׁם שאוּל, ובהחלט השתמשתי בו מפעם לפעם כששיגרתי מאמר לעיתון "הארץ"...

וכך, חרף התנגדותי העזה להיסחף לתוך מסע השורשים ההיסטורי של יצחקי הזקן, התחלתי בכל-זאת להרהר באילן-המשפחה שלנו, אך לא לפני שאחד מבני המשפחה הצעירים והמוכשרים, גיל רימון שמו, חיפש וגילה בפנקסי קהילות נושנים מסמכים אותנטיים המסתעפים לאחור ומקיפים דורות רבים. ואין זה גילוי של מה בכך. כמה יהודים בימינו יודעים את מקור משפחתם מעֵבר לדור השלישי או הרביעי?! רק באוקספורד, שבָּהּ אני שוהה לעִתים מזומנות, אני מַכּירה משפחות שמסוגלות להציג אילן-משפחה שעליו תלויים דיוקנותיהם של עשרה דורות ויותר.

מתברר כי משפחתנו ישבה כל הדורות באותה עיר קטנה שעל גדות הוויסלָה, וכל נכד נשא את שמות אבותיו. התנועה הציונית היא שעקרה בשנת 1909 את צעירי משפחות גרָנַט (רימון) ושטרסברג ממקומן, והושיבה אותם בעיר העברית הראשונה. השמות "גרָנַט" ו"אגרָנַט", הסבירו לי יודעי-דבר, שייכים למשפחות שגורשו מגרנדה בעת "גירוש ספרד", ארבע-מאות שנה לפני שצאצאיהם לקחו שוב את המקל והתרמיל ויצאו לארץ-ישראל. בזכות תעוזתם של צעירים אלה, שנתפרשה אצל אבותיהם כתמימות תימהונית, אם לא כמעשה חסר-אחריות של נערים נעוּרים מדעת, הִכּתה משפחתנו שורש בארץ ולא עברה את מוראות השואה.

השמות והתמונות שנשארו בפנקסי הקהילה מן המאות הקודמות מלמדים בוודאות וללא עוררין שמשפחת סבי מצד אמי ישבה בבֵּייז'וּן דורות רבים (עניין נדיר לגבי בניו של עַם שתולדותיו הן סִדרה מתמשכת של גזֵרות וגירושים), והוציאה מקִרבּהּ כמה וכמה פרשנים, שכּתבו ספרים של שאלות ותשובות שאותם ניתן למצוא כיום רק בספרייה הלאומית בירושלים. הפסקתי איפוא לזלזל במסע השורשים שניסתה אמי ליזום לפני שישים-שבעים שנה. הגילוי של גיל רימון הוכיח לי שכבר אין מדובר באגדות וב"סיפורי סבתא", כי אם במסמכים היסטוריים של ממש שאינם, מותירים מקום לספק; ואם לנקוט מטבע לשון עגנוני – כאן אכן מדובר ב"קורות בתינו".

ומי יודע? אולי גם הסיפור של יצחקי "הזקֵן" על מגילת היוחשׂין המשפחתית לא היה אגדה, וראוי היה לעיין במסמכיו שאותם דחיתי בבוז?! הרי שם סבתי מצד אמי ("שטרסברג") מעיד שמקור משפחתה בעיר Strasburg שאינה רחוקה מהעיר Troyes ("טרוייש" בלשון יהודי אשכנז), עירו של רש"י. אולי בכל-זאת יֵצר הכתיבה והעיסוק בתחומי הפירוש והתרגום (שני תחומים אלה נקראים בלשונות אירופה interpretation), העובר במשפחתנו מִדור לדור – מאבי סבי ששלט בשפות רבות ועד לדורות ההמשך שלנו המגלים כשרונות לינגוויסטיים – מקורו בדנ"א המשפחתי של אותו "פרשנדתא" שישב בקהילות שו"ם לפני כאלף שנה? אבי סבי, הרב אפרים אליעזר גרָנַט (רימון), למשל, חיבר ספרי שאלות ותשובות רבים, ובניו יוסף-צבי רימון ויעקב רימון כתבו שירה עברית מודרנית בטרם פשטו את בגדיהם של בני תורה, עזבו את בית אבא-אמא ועלו ארצה להיות בין "אחינו המיוזעים בחמסינים", כתיאורו של חברם יוסף חיים ברנר את חלוצי העלייה השנייה.

*

בדורות עברו נקבעה השייכות הלאומית בעמנו על-פי היחס לסידור התפילה ולששת הסדרים, והיום היא נקבעת על-פי ההֶכֵּרות עם שירי ביאליק, אלתרמן ועמיחי (ועם סיפורי עגנון וממשיכיו). הספרות היא התחום שבּוֹ שאלת זהותנו עולה בחריפות רבה יותר מאשר בתחומים הומניסטיים אחרים. מי אנחנו? יהודים? ישראלים? "כנענים"? אזרחי העולם? בלי התשובות המורכבות שהספרות מסַפקת לנו אנחנו כסומא בארובה.

מקצוע הספרות הוא גם התחום שבּוֹ אדם לומד לקרוא טקסט (ובו-בזמן לקרוא גם את ה-subtext שלו, ואף להתעניין בקונטקסט שלו). היכולת לקרוא טקסט ולדעת לפרשו כהלכה מאפשרת לאדם לפרש נכונה גם מאמר בעיתון, הצגת תיאטרון, הצגת קולנוע, מסמך משפטי, מודעת פרסומת, ועוד. זוהי דיסציפלינה חשובה עד מאוד בתקופתנו – תקופה שבה הבּוּרוּת חוגגת בראש חוצות והתקשורת הבין-אישית מתרדדת למסרונים בני שתיים-שלוש מלים. תוכנית העולה מפעם לפעם על שולחנו של שר החינוך – להמיר את לימודי הספרות בלימודי הבנת-הנקרא – כמוה כניסיון להמיר בקונסרבטוריון את לימודי המוזיקה בלימודי ריתמיקה. קשה להאמין, אך בארצות-הברית נוהגים לחפש בוגרי ספרות מן האוניברסיטאות החשובות כדי להָפכם לאָנָליסטים בשוּק ההון. התברר שמי שמסוגל לנתח טקסט ברגישות ולהבין כהלכה את רבדיו הגלויים והנסתרים, ניחן גם בכישורים המתאימים להבנת תנודותיו וצפונותיו של שוק ההון.

גם החוגים לספרות באוניברסיטאות וגם קברניטי משרד החינוך צריכים ללמוד לקח היסטורי מהניסיון הכושל של "הכנענים" למחוק את העבר ולהתחיל הכול מאל"ף. התנועה "הכנענית" ביקשה כידוע להתנתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל סימני ההֶכֵּר ומכל הסממנים והערכים של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר. ברי, היא לא הצליחה במשימתה, כי אי-אפשר ליצור תרבות "יש מאין". קיצוניות מולידה קיצוניות, ולא מפליא לראות שעוזי אורנן, שדרש להיקרא בתעודת הזהות שלו "עברי", ולמחוק ממנה את התואר "יהודי", מצא את עצמו בסוף ימיו חובק נינים עוטי כיפות ומגַדלי פֵּאות, בני נכדתו ש"חזרה בתשובה" והתחרדה. ביאליק ידע זאת היטב, וכשתיאר בסוף סיפורו "מאחורי הגדר" את נֹח – "יהודי חדש" שרכב כפָרָשׁ-בן-חַיִל על סוסו המהיר – עוזב את מרינקא הגויה היפה וחוזר לאורַח החיים המיושן של הוריו, הוא ידע שכל מהפכת בִּן-לילה מולידה מהלך קוֹנטרה-רֶבוֹלוּציוני, המחזיר את המהפכנים לנקודת המוצָא שממנה ביקשו להתנתק, אם לא למטה מזה.

ביאליק ידע שגם "היהודי החדש", שהפך מִפַּרשן בבית-המדרש לפָרָשׁ הרוכב על סוס (כמו אנשי "השומר", למשל, שאותם ראה בביקורו בארץ בשנת 1909), נושא בקִרבו את המִטען הגנטי של סבו ואבי סבו שהֵמיתו את עצמם באוהלה של תורה. לפיכך, בשיר הילדים "פָּרָשׁ", אומר הפרש לסוסו: "רוּצָה, טוּסָה, יוֹם וָלַיִל / פָּרָשׁ אֲנִי וּבֶן-חַיִל" (גם איש הכוח וגם איש הרוח והמוח מקדישים את עצמם למלאכתם ביום ובליל, בלי הפוגה, כמאמר הפסוק "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה"; יהושע א, ח). בפואמה "המתמיד" מרגיש בן-התורה שהתגבר על סוגיה הלכתית קשה ומתרגש כאילו הִבקיע עיר בצורה וכאילו זֵר עלי-דפנה הושם על ראשו (ובמילים אחרות: כאילו היה פָּרָשׁ יווני שחזר מן המלחמה).

בשירו האדיר של ביאליק – "מֵתי מִדבּר" – יש קטע שבּוֹ הפָּרָשׁ הנועז עומד מול חֶזיון המִדבּר, ומנסה לפָרשׁו. הגבולות בין גבורתם של אנשי הכוח לבין גבורתם של אנשי הרוח, בין הפָּרָשׁ לפַרשָׁן, התמוססו ביצירת ביאליק וההבדלים בין הניגודים נפלו וקרסו. כיצד הגיע הפָּרָש ליצירת ביאליק? בימי הביניים כבשה את מרכז במת-הספרות דמותו של האביר גיבור החיל, שיכול לגמוא במעוף סוסו נהרות ואגמים. במיוחד התפתחה ספרות האבירים בספרד ובצרפת, אך גם לתרבות האנגלית שבקצה מערב הגיעה עם סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.

אביא לדוגמה קטע מתוך "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, הדורש בשבח האביר אמיץ הלב, שעלילות גבורתו מקיפות ארץ ומלואה וגם גינוניו ללא רבב הם. את הקטע שלהלן למדנו אצל פרופ' דניאל פיינמן, בשיעורו הפנורמי "Historical Approach" ("גישה היסטורית") שאותו לימד באולם 144 בבניין גילמן לכל תלמידי החוג לספרות אנגלית (במקראה נפגשנו גם עם השיר באנגלית העתיקה שבָּהּ נכתב). כאן אעתיק את הטקסט באנגלית מודרנית, ואוסיף לנוחות הקוראים את תרגומו לעברית בת-זמננו:

A knight there was, and he a worthy man,

Who, from the moment that he first began

To ride about the world, loved chivalry,

Truth, honour, freedom and all courtesy.

Full worthy was he in his liege-lord's war,

And therein had he ridden (none more far)

As well in Christendom as heathenesse,

And honoured everywhere for worthiness.

At Alexandria, he, when it was won;

Full oft the table's roster he'd begun

Above all nations' knights in Prussia.

In Latvia raided he, and Russia,

No christened man so oft of his degree.

In far Granada at the siege was he

Of Algeciras, and in Belmarie.

At Ayas was he and at Satalye

When they were won; and on the Middle Sea

At many a noble meeting chanced to be.

Of mortal battles he had fought fifteen,

And he'd fought for our faith at Tramissene

Three times in lists, and each time slain his foe.

This self-same worthy knight had been also

At one time with the lord of Palatye

Against another heathen in Turkey:

And always won he sovereign fame for prize.

Though so illustrious, he was very wise

And bore himself as meekly as a maid.

He never yet had any vileness said,

In all his life, to whatsoever wight.

He was a truly perfect, gentle knight.

ובתרגום שערכתי לקטע זה מתוך ניסיון לשַׁמר את סגולות החריזה והמשקל של המקור:

אַבִּיר הָיָה שָׁם, עֶלֶם חֲמֻדּוֹת

אֲשֶׁר מִיּוֹם שֶׁבּוֹ לָמַד אוֹדוֹת

סִדְרֵי הָאַבִּירוּת, אָהַב סוּסִים

אֱמֶת, כָּבוֹד וָחֹפֶשׁ, נִימוּסִים.

שֵׁרֵת אֶת אֲדוֹנוֹ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב

כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת עַל סוּסוֹ רָכַב,

כֻּלָּם – מַאֲמִינִים וְגַם מִינִים

כִּבְּדוּ אֶת מִנְהָגָיו הָאֲמִינִים.

בְּאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיָה, בִּנְפֹל עָרִים

נִבְחַר לָשֶׁבֶת רֹאשׁ בְּמוֹעֲצוֹת שָֹרִים

מֵעַל כָּל לְאֻמִּים בְּאֶרֶץ פְּרוּס

בְּלַטְבִיָּה נִלְחַם וְגַם בְּרוּס

יוֹתֵר מִכָּל צַלְבָן בֶּן מַעֲלָתוֹ

יָדְעָה גְּרַנָּדָה הַנְּצוּרָה אֶת אַלָּתוֹ

הָיָה בְּאַלְגָּ'זִיר, בְּבֶּל מָארִי,

הָיָה בְּאַיָּס גַּם, וּבְסָטָאלִי

בִּנְפִילָתָן, וּבְלֵב יָם הַתִּיכוֹן

בְּרֹאשׁ הֲדַר צְבָאוֹת לַקְּרָב נָכוֹן.

טֵי"ת וָ"ו מַעֲרָכוֹת שָׂרַד חָסִין

בְּשֵׁם הַדָּת לָחַם בִּטְרֶמִיסִין

וְגַם בְּדוּ-קְרָב אֶת אוֹיְבָיו נִצַּח

אַבִּיר הַחֲמֻדּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אָח

וָרֵעַ. עֵת עִם הַנָּסִיךְ מִבַּלְטִיָּה

יָצָא לִכְתֹּשׁ אֶת הַמִּינִים בְּטוּרְקִיָּה

וְכָל שְׂכָרוֹ הָיָה תּוֹדַת מַלְכּוֹ

אַף שֶׁדָּגוּל הָיָה, נָצַר עַד כֹּה

אֶת פִּיו, עָנָו הָיָה כְּנַעֲרָה בָּרָה

פִּיו לֹא פָּלַט אַף פַּעַם גְּעָרָה

וְכָל חַיָּיו גַּם לֹא דִּבֵּר סָרָה אוֹדוֹת

רֵעָיו, אָכֵן הָיָה הוּא עֶלֶם חֲמֻדּוֹת.

(מתוך הפרולוג של סיפור "האביר")

האבירים, גיבוריו של העולם העתיק, טסו על סוסיהם במרחבי תבל, והגיעו מקץ חודשים לאותם מקומות שכיום מגיעים אליהם בטיסה בת שלוש-ארבע שעות. הספרות העברית הבתר-מקראית, יצירתו של עם שנותק מארצו וממולדתו ולא נטל חלק פעיל בשורות הצבא והשררה, דילגה בדרך הטבע על השלב של הרומנסה, וכמעט שלא היו בה סיפורי אבירים (יצירה בפרוזה כדוגמת "אמאדיס די גאוּלָה" מן הספרות העברית הביניימית, לצד שירי המלחמה של ר' שמואל הנגיד, הם בבחינת יוצא-מן-הכלל, המלמד על הכלל). במקום מעללי הגבורה של אבירים וכרוניקה של כיבושיהם, פיארו את דפי הספרות העברית הטרום-משכילית סיפורי האגיוֹגראפיה על נפלאות אנשי השם, הצדיקים הקדושים.

על כן נפעם מיכ"ל המשכיל משפגש ביצירת מיצקביץ תיאור שוטף ושוצף של סוס ורוכבו – סמל הגבורה הפיזית ותעוזת הנפש. כתיבתם של אד"ם הכהן אביו ושל חבריו המשכילים עדיין מָלאה ברוּבּהּ תיאורים סטָטיים ואנמיים, עתירי מוסכמות, ולא היו בה תיאורי תזזית, מלאי אנרגיה ומעוף. עד מהרה ניסה מיכ"ל את כוחו בתרגום קטע דינמי זה מיצירת מיצקביץ, ובעשותו כן העשיר את הספרות העברית המתעוררת בדוגמה חסרת-תקדים מן ההֶרואיקה הלאומית של אומות העולם, ששימשה לביאליק ולממשיכיו מופת ומקור השראה.

מיצקביץ הפולני, שהתעניין בשירת ימי-הביניים, העברית והערבית, הכתיר את יצירתו בכותרת 'פַֿאריש' (Farys), גלגולה של המלה "פָּרָשׁ", שמקורה ערבי (משום-מה ויתר מיכ"ל על היתרון שהיתה עשויה להקנות לו העברית, שבה המלים "פָּרָש" ו"אַבּיר" מציינות גם את הרוכב וגם את סוסו, ובחר להכתיר את תרגומו לשירו של מיצקביץ בשם "הערבי במִדבּר").

בני "דור ביאליק", שהתחנכו על ברכי הרומנטיקה הלאומית האירופית, היטיבו להבחין בהשפעת הפָּרָש הערבי יליד פולין על תיאור דמות הפָּרָש שב"מֵתי מִדבּר". כזכור, לקראת סוף ה"אֶפּוס" הביאליקאי, מתוארים מעלליו של פָּרָש ערבי, המתנתק מאחת האורחות, שלא כמקובל בקרב יורדי ים והולכי מִדבּריות, ומגיע בכוח תעוזתו למחוזות נעלמים, שעין אדם לא שזפתם ורגל לא דרכה בם. ביאליק, בשיר "פָּרָש", הראה כאמור שבעם ישראל לא כוח-הזרוע הוא המכריע. הפרשנים שיצאו בעקבות רש"י והקדישו את חייהם להתמודדות עם סוגיות קשות – גם המה בגיבורים. כמו בפואמה "המתמיד", גיבור החיל וגיבור הרוח והמוח משתלבים ומתמזגים זה בזה עד לבלי הכֵּר: שניהם שקועים במטרתם יומם וליל.

*

ומה באשר לאותם "דוֹקוּמנטים היסטוריים" על רש"י שנשמרו בביתו של יצחקי, אותו "זקן" שהתהלך בשכונת מגורינו? לעולם גם לא אדע מה עלה בגורלם. אלה אינם המסמכים היחידים שאיבדתי במהלך חיי. במרוצת השנים גם מצאתי דברים לא מעטים, ובהם שטר של דולר מימי מלחמת האזרחים שהיה טמון בין דפיו של ספר ישן שמצאתי ליד הריסות של בית ברובע ריוורדייל בניו-יורק (אך הוא אבד לי במרוצת השנים). אדם צריך להצטער רק על אנשים שאבדו לו, לא על קניינים וחפצים שנשמטו פֹּה ושָׁם מידיו בדרך הילוכו.

הורי אִמי – יחיאל ויפה רימון –האריכו ימים יחסית לתקופתם (תקופה שבָּהּ נהוג היה לומר שתוחלת חייו של אדם היא שבעים שנה, ככתוב בספר תהִלים: "יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה"). הם השתתפו בחתונתי, וסבתי יפה אפילו זכתה להושיב על ברכיה את בתי הבכורה תמי. גם אִמה של סבתא יפה, שהתגוררה בירושלים ב"מושב זקֵנים" האריכה ימים, ונפטרה בגיל מופלג ( באותה עת עדיין לא קראו למוסד הזה "בית גיל הזהב", "בית אבות" או "דיור מוגן").

כן, קשה להאמין אך ב-1965, בשנה הראשונה לנישואיי עוד הייתה לאִמי סבתא, "סבתא בֶּלה" שמה, אמהּ הישישה של סבתא יפה ושל רבקה אחותה היפיפייה. סבתא בֶּלָה הישישה שהתגוררה בבית-אבות בירושלים כלל לא התנהגה כישישה. להפך, היא ארזה מפעם לפעם מזוודה קטנה, הזמינה מונית והגיעה אלינו במפתיע (הגם שהיה לנו טלפון בן ארבע או חמש ספרות). בקיץ היא נהגה להגיע אלינו לנופש בן שבועיים ימים בכל שנה. דירתנו נתברכה בארבעה כיווּני אוויר, וכך, גם בימות הקיץ נשבה בה רוח נעימה, בעוד שהחדר שבּוֹ התגוררה סבתא בֶּלָה בבית-האבות הירושלמי להט מחום והיה וצר מלהכיל את כל חלומותיה ומאווייה. אנו הילדים התבדחנו על חשבונה כי היא נהגה לשיר לנו שירי-לכת שהיו שגורים בפיה עוד מן התקופה העות'מאנית. לחברינו סיפרנו שסבתהּ של אימא שלי לחצה את ידו של נפוליון בזמן ביקורו בארץ-ישראל (הגם שביקור היסטורי זה אירע כשבעים שנה לפני שנולדה סבתא רבתא שלנו לאביה, יצרן הטקסטיל, מנחם שטרסברג).

אחתום את הפרק הזה ואומַר: בדור שבּוֹ רוב חבריי לא זכו להכיר את הורי הוריהם שנספו בשואה, הרגשתי בת-מזל שזכיתי להתחמם לאורם של הורי אבי והורי אִמי. בעיניי משפחה רב-דורית היא כגזע עבות, שאינו נשבר בנקל מכל רוח קלה. מה חבל שרבים מחבריי וממכרי "מגַדלים" כיום את נכדיהם באמצעות ה"סקייפּ" או ה"ZOOM" –דרך המרשתת (אינטרנט) המאפשרת לך לדבּר עם האנשים האהובים עליך ולראותם פנים אל פנים גם אם הם מתגוררים בלונדון או בעמק הסיליקון.

אמנם הורי אבי הלכו לעולמם בטרם-עת והשאירו אחריהם חלל גדול, אך זכיתי שנים רבות באהבתם של הורי אמי, אף זכיתי להכיר סבתא-רבתא אחת, אִמה הנאה וטובת המזג של סבתי יפה. מסתבר שעם סבים וסבתות אפשר "להסתדר" אפילו טוב יותר מאשר עם ההורים, ותעיד על כך הנובלה הנהדרת של ג'ון סטיינבק "The Red Pony", שבסוֹפהּ האב גוער בסבא על שהוא חוזר על סיפוריו שוב ושוב, ואילו הנכד הרואה את סבו בעלבונו מכין לו כוס לימונדה צוננת ומתוקה...