שיר לילה לנווד

תרגום שיר של היינריך היינה

פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל), גליון 1690 21/10/2021

שירו של היינה "היכן ימצא הולך הרגל" הוא לכאורה שיר אוניברסלי התוהה על חייהם ועל מקום קבורתם של נוודים חסרי קורת גג, שהעולם כולו הוא ביתם, ובה בעת אין להם מקום אחד שבּוֹ יוכלו למצוא מנוח ולהניח מידיהם את המקל ותרמיל.

ואולם, שיר קצר ומורכב זה עוסק במקביל בשני עניינים נוספים שאינם נזכרים בו במפורש: במצב היהודי בכלל, ובמצבו של יהודי מומר כדוגמת היינה, בפרט. מן הצד האחד זהו שיר על ה-condition juive – על גורלו של "היהודי הנודד" שאין אדמה לרגליו, ועל כן גם אין לו מקום מתאים לישיבת קבע, אף לא מקום קבורה ראוי לשמו. מן הצד השני זהו וידוי אישי שבּוֹ מגולל היינה את סיפור חייו: סיפורו של אדם שהמיר את דתו, והמשיך לרחף בין העולמות כמו אותו "צֶֶלֶם" שאין לו מנוחת עולמים לפי ספרות הסוד והמסתורין. כמו במקרים אחרים, גילה היינה את כושר הנבואה הנדיר שלו, וצפה כאן מה יהא גורלו לאחר מותו. הוא ניבּא כאן לכאורה שתהא מצבתו מטולטלת ממקום למקום בארצות הגולה כסמל מוחשי של דמות היהודי הנודד.

​היכן ימצא הולך-הרגל היינריך היינה הֵיכָן יִמְצָא הוֹלֵךְ-הָרֶגֶל מְקוֹם מָנוֹחַ אַחֲרוֹן? הָאִם בַּנֶּגֶב תַּחַת דֶּקֶל? אוֹ עַל הָרַיְן בְּצֵל טִלְלוֹן*? אוּלַי בְּלֶב-צִיָּה בָּרוּחַ, שָׁם תְּכַסֶּנִי יָד זָרָה? אוֹ בְּחוֹלוֹת הַיָּם אָנוּחַ, וּבָם אֶמְצָא מְקוֹם קְבוּרָה? אַחַת הִיא, מִמָּרוֹם יַשְׁקִיפוּ גַּם פֹּה גַּם שָׁם שְׁמֵי אֱלֹהַי, וּכְנֵרוֹת אוֹתִי יַקִּיפוּ כּוֹכְבֵי הַלַּיִל מֵעָלַי.

​Wo wird einst des Wandermüden Heinrich Heine Wo wird einst des Wandermüden letzte Ruhestätte sein? Unter Palmen in dem Süden? Unter Linden an dem Rhein? Werd' ich wo in einer Wüste eingescharrt von fremder Hand? Oder ruh' ich an der Küste eines Meeres in dem Sand? Immerhin mich wird umgeben Gottes Himmel dort wie hier, und als Totenlampen schweben nachts die Sterne über mir.

מגרמנית: זיוה שמיר

ביאליק כתב על גורלו של הגאון היהודי, שעזב את עַמו וחזר אליו רגע לפני מותו, במסתו "הספר העברי": "זכרו את היינה. בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של היינה, אלא מניח לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זה שירו היותר חריף של היינה, שחוקו המר והנמהר ביותר. שירו שלאחר המוות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זו אין לך כמדומה, מצוות פדיון שבויים גדולה מזו שיש בתרגום עברי לשיר היינה, יהודי זה, שהייסורים מרקו את עוונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלוהי ישראל".

פעולת השימור של קנייניו הרוחניים של היינה – תרגום שיריו לעברית – נחשבה אפוא בעיני ביאליק כקיומה של מִצווה חשובה: מִצוות "פדיון שבויים". אולם את האבן שעל קברו – את מצבתו הממשית של ענק השירה הגרמנית – ביקש להשאיר בארצות הגולה ושלא להעלותה ארצה, כדי שתישאר שם לדורות ותשמש סמל נצחי. וכך אכן אירע: בעוד שהיינה קבור בפריז, פסלו שהוצב באי קוֹרפוּ, בגן ביתה של קיסרית אוסטרית נודעת, הוסר משם במצוות קיסר גרמני ידוע לא פחות, שרכש את האחוזה ו"לא חיבּב יהודים". משם נדד הפסל להמבורג שבגרמניה ולטולון שבצרפת. במקביל, האנדרטה של היינה טולטלה מדיסלדורף שבגרמניה לרובע ברונקס שבניו-יורק.

מבלי שיֹאמר זאת גלויות ומפורשות, ביאליק – שהִכּיר בלי ספק את השיר שלפנינו – הציע לאמִתו של דבר להשאיר את קברו של היינה בצִלו של עץ-סרק צפוני. הוא ביקש שלא להעבירו אל מעֵבר לים – מצפון-מערב אל דרום-מזרח – אל תחת צִלו של עץ דקל הנותן את פריו במחוזות חמים ושטופי-שמש שמִקדם.

גם ביאליק, כמו היינה, ניחן בכושר נבואי – במבט מרחיק-ראות ויודע-כול. הוא ניבא אל נכון שתהא מצבתו של היינה מטולטלת ממקום למקום, כסמל פנטסמגורי של דמות היהודי הנודד. לא פעם התבונן בצער בצעיר היהודי הקוסמופוליטי, המנסה להתערות כאזרח בארצות הגולה, ולא אחת מֵרים תרומה ללא תמורה לתרבות לא-לו, במקום לחזק את עַמו ואת תרבותו.

לכך כִּיוון ביאליק בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים", שחוּבּר בעקבות פטירתו של מרדכי אנטוקולסקי, ולכך כִּיוון במסתו "א. ל. פסטרנק" (כאן וכאן ביכּה המשורר את גורל חייו ומותו של פַּסל יהודי גדול שהתנתק מעַמו וצבר מוניטין ויוקרה "מאחורי הגדר").

והדברים רלוונטיים גם כיום בעת שאנו מתבשרים על זכייתו של יהודי אמריקני, המחזיק באזרחות ישראלית, בפרס נובל לכלכלה לאחר שהעביר את מוקד פעילותו לבוסטון ותרם מכישרונו בשדות נֵכר. מה חֲבל על הכשרונות הגדולים הבוחרים לעשות כמוהו, או נאלצים לעשות כן. גאונים כאלה אובדים ומתפזרים דרך-קבע במרחבים ובמרחקים, ובסופו של דבר רבים מֵהם, או מִבּני דור-ההמשך שלהם, מאבּדים קשר עם עַמם ועם תרבותם. כדאי לזכור ולהזכיר: לא תמיד מתלווֹת להחלטותיהם של אלה הנוהגים כמו הפרופ' יהושע אנגריסט סיבות כבדות משקל ונסיבות מֵקלות כמו אלה שליווּ את חייו ואת פָּעלו של היינריך היינה.

*כך תרגם ביאליק בשירו "פרֵדה" את ה-Linde (תרזה), ששמה הבוטני הוא Tilia או Betula. בשיר זה אין מדובר רק בשני אילנות (הטללון והלִבנֶה) שעמדו בגן בית-ילדותו של ביאליק, אלא בסמל של שני האילנות של גן-העדן האירופי שממנו גורש היהודי אל המדבר. ה-Linde הוא סמלה של גרמניה ועץ הלִבנֶה הוא סמלה של רוסיה. יהודי אירופה שעלו לארץ-ישראל הצחיחה נאלצו לעזוב מאחורי גוום שתי תרבויות שהיו עבורם מקור השפעה חשוב, אך שירי-העם של ביאליק מזכירים לקוראיהם שגן העדן הקדום היה ממוקם במזרח, "בין נהר פרת ונהר חידקל", ושחלוצים אחדים מתחילים ליישב את המִדבר ולחפש בו את העתיד בשאיפה להָפכו לגן-עדן מודרני.