שירו של ביאליק 'רזי לילה' - כוי שחציו פלייטון וחציו ליריקה צרופה

פורסם: מחקרי ירושלים בספרות עברית ,כרך ט״ו (תשנ״ה 1995) / ערכו יהודית בר-אל, יוסף יהלום

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

א צדדים שונים ביצירת ביאליק - הציני והרציני

שירו של ביאליק 'רזי לילה', שבו חתם המשורר הצעיר את המאה התשע-עשרה (השיר נדפס ב'לוח אחיאסף' לשנת תר"ס, על מפתנה של המאה החדשה), הוא שיר שמבקריה הקלאסיים של שירת ביאליק מיעטו לעסוק בו, ולא במקרה: רבים ראו בשיר זה, ובדין, שיר היתולי למחצה וב - בחלקו הראשון לפחות - בדיקציה קומית נמוכה ובנימה אירונית, קלילה ומשועשעת.>2 הערה< כזכור מאז ומתמיד נחשבו הסטירות והפרודיות של ביאליק בעיני עורכיו ומבקריו - למן ימי אחד העם ועד לימיהם של קלוזנר, תלמידיו ותלמידי תלמידיו - ענף יצירה נחות שאינו ראוי לפרסום במהדורות בים, אף לא לעיון ביקורתי-מחקרי מעמיק. בדרך כלל ביכרו הללו את החגיגיות הרצינית, את המיית הלב הכנה, את הנוסטלגיה רבת הרגש, את האווירה המדיטטיווית המרוממת ואת הטרגיקה הנשגבה, הפרושות לכאורה על יצירת ביאליק. לפיכך על-פי רוב סולקו הצדה, אל שולי ה'קאנון', כל אותן יצירות שהמשוררבן בעוקצנות צינית ו/או מתוך קלות דעת משועשעת.

קריאה שהויה ביצירת ביאליק לסוגיה תגלה אמנם שיסודות עוקצניים ו/או משועשעים מצויים בה למכביר, ואלה אינם מאפייניים אך ורק אותם ז'אנרים קלים ובלתי מחייבים שבהם היסוד הקומי הנמוך גלוי לכל עין דהיינו למונולוגים הדרמטיים הטרגי-קומיים 'מפי העם', שאת רובם גנז המשורר הצעיר, או ל'שירי העם' שלו ול'פזמונותיו', שהמשוררבם אמנם בשיא כוחו, אך לא שילבם כידוע בין השירים ה'רציניים'. גם ביצירה האישית, בעלת הנימה הווידויית, הנוגה והענוגה, לב לבו של ה'קאנון' הביאליקאי, מבצבץ לא הומור כמו-עממי וכמו-פרוזאי, שאפילו הפתוס החגיגי והדיקציה המוגבהת אינם מצליחים לטשטשו ולהעלימו כליל. כך למשל משולבים בפתיחת 'שירתי' בין פסוקי חכמה נשגבים מספר איוב גם פתגמים עממיים אחדים המשקפים באופן קריקטורי את המציאות הטרגי-קומית של החיים היהודיים היום-יומיים במזרח-אירופה.>3 הערה< כך מצויים גם בסיפור הילדות 'ספיח' מעמדים הומוריסטיים וקומיים בצד קטעים מרוממים של חלום ושל הגות. לאמתו של דבר אין לך כמעט יצירה ביאליקאית שאינה מכילה, בצד יסודות של שגב טרגי ושל פתוס חגיגי, גם איזו בת שחוק הומוריסטית או קריצת עין אירונית, גלויה או מובלעת, המעידה על יכולתו של המשורר לראות את המציאות - עגומה ככל שתהא - במורכבותה ובריבוי פניה.

אף-על-פי-כן ביכרה כאמור הביקורת מאז ומתמיד להדגיש את החזות המרוממת של יצירת ביאליק, וזאת מתוך נטייה לפשטנות מסוימת ולחיפוש תוויות חד-צדדיות ובלתי מורכבות. לפיכך מיעטה לעסוק בשירים כדוגמת 'רזי לילה', שצדם הקל והמהתל יש בו לכאורה כדי לפגום בדימוי הביאליקאי השגור והנוח שהציבור הורגל בו. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם, לא טרח ביאליק להפריך את התווית החגיגית, הטרגית-סנטימנטלית ביסודה, שהוצמדה לו וליצירתו, או לערער עליה ולהביא לתיקונה. אדרבה גם כשעמד כבר ברשות עצמו ושוב לא הוכרח לקבל את עול משנתו של אחד-העםורה מסיני, הוא המשיך, בחינת 'דין שתיקה כהודאה', לתת גושפנקה לגישה חד-ערכית זו, שנקטו מבקריו כלפי יצירתו, גישה שראשיתה כמדומה בפסילה הגמורה שפסל אחד העם העורך את רוב שיריו הסטיריים-הפרודיים בעלי הגוון העממי. לפיכך מיעט לכלול במהדורות כתביו שירי היתול נמוכים, בעלי נימה כמו-עממית או כמו-אקטואליסטית, והוסיף לפרסם ב'השילוח' אותם שירים חגיגיים ומרוממים, שבהם ה'אני' הפרטי וה'אני' הלאומי הגיעו לאחדות פנימית מוחלטת, ברוח המלצת אחד העם במאמרו 'עצה טובה'.>4 הערה<

דימויה הציבורי - הכן והרציני - של שירת ביאליק נקבע אפוא במידה רבה ברוח יבי אחד העם ובהתאם למשפטיה הקדומים של הביקורת, שהמשורר קיבלם בדיעבד על עצמו, אם מרצון, אם מאונס, ובדרך כלל מתוך יחס אמביוולנטי שחיוב ושלילה משמשים בו בערבוביה. יוסף קלוזנר למשל שגישתו הביוגרפיסטית הו לשיטתו של היסטוריון הספרות הצרפתי סנט-בו (SAINTE-BEUVE), קבע אף הוא בביקורת ביאליק כמה וכמה דפוסים, שהבאים אחריו התקשו לימים להשתחרר מהם, ובכך תרם תרומה מכרעת לקיבועו של הדימוי הציבורי החד-צדדי של המשורר ושל יצירתו. בשל נאמנותו לשיטתו המותחת קו ישר בין החיים ליצירה, התרחק קלוזנר באופן טבעי מאותם שירים 'בעייתיים' שבהם הדובר הוא בבחינת פרסונה ספרותית ולא 'אני' המזוהה פחות או יותר עם דמות המחבר. גישה זו, שנתקבלה כידוע על דעת אחדים מממשיכיו, הגם שאלה העמידו גרסה ביוגרפיסטית מעודנת יותר, הותירה צד שלם ביצירת ביאליק ובאישיותו, הלא הוא צד ההומור הייצרי וכשרון החיקוי הקומי, קרקע בתולה ושטח עלום כמעט לרוב לומדי ביאליק וקוראיו, אף לאחדים מחוקריו וממבקריו. ואולם כמחצית (! משירי העשור הראשון הם שירים מבודחים, סטיריים או פרודיים, וכיוונים קומיים מתרמזים גם מן היצירה ה'קאנונית' הבשלה והמאוחרת אף עולים בבירור הן מכל אגפי היצירה - למן המונולוגים ש'מפי העם' והמקאמות הבדחניות, דרך האיגרות רוויות ההומור ובות לא אחת כפרודיה על סגנונו של הנמען, וכלה בהתבטאויות השנונות והנועזות שנרשמו מפי המשורר או בשירי ההקדשה ההיתוליים שחיבר לידידיו הרבים. אף-על-פי-כן הוצגה יצירת ביאליק בדרך כלל מצדה החיוור והנוגה, חסר הייצריות וההומור.>5<

לאור זאת צדק כמדומה דב סדן בדברו על שלוש הפגישות ה'פטאליות', הבולמות והמעכבות, שהיו לביאליק הצעיר, והמרכזית שבהן: הפגישה עם אישיותו ועם תפיסתו הפואטית המרוממת של אחד העם.>6 הערה< יש הטוענים כנגד התיזה של סדן שאין כל טעם בהעלאת השערות בנוסח 'מה היה קורה אילו' או 'מה היה קורה אלמלא', שהרי יקשה עלינו לתאר בכלל את מסלול חייו ההיפותיטי של ביאליק בלא אותן פגישות הרות גורל שקבעו את עתידו, לטב ולמוטב. לכאורה הצדק עם המקטרגים, שהרי ניתן באותה מידה של שכנוע להעלות תיזה הפוכה לזו של סדן ולטעון בתוקף שאלמלא אירעה אותה פגישה 'פטאלית' עם אחד-העם, עורך 'השילוח', היה ביאליק הצעיר דווקא ניזוק ומתעכב, ולא מזנק ומקדים את זמנו: אפשר שכלל לא היה הופך ממשורר צעיר ואלמוני, גם אם מוכשר מכל אחיו המשוררים, למשורר הלאומי בה"א הידיעה שכל עיני העם נשואות אליו. ואולם גם מקטרגיו של סדן יתקשו להתכחש לקביעה אחת, שאינה ספקולטיווית כל עיקר, והיא שאחד העם אכן עיכב, כהנחת סדן, את הופעת הפן העממי וההיתולי בשירתו בעשור תמים ויותר, ובכך מנע את חלחולם של יסודות רומנטיים, פשוטים וטבעיים, ליצירה שעדיין הרבתה להתקשט ביסודות קלסיציסטיים - אריסטוקרטיים והדורים. זאת ועוד, גם בהיכנסם ל'שירי העם' ול'פזמונות', נכנסו יסודות ההיתול העממי דרך פתח צדדי של 'אגף המשרתים' ולא דרך הכניסה הראשית של ה'היכל' כלומר באמצעות המערכות המשניות ולא באמצעות ה'קאנון'.>7<

ככלות הכול נקבעה הדומיננטה ב'קאנון' הביאליקאי ברוח משנתו הפוליטית והפואטית של אחד העם, כפי שזו מצאה את ביטויה בדברים החותמים את מסתו של ביאליק 'הלכה ואגדה': העדפת הכנות והרצינות, אהבת המעשה הלאומי המוצק וזלזול כלשהו ב'פרחים' וב'שעשועים' שבעלמא.>8 הערה< היסוד האריסטוקרטי, הרציני והמרומם, ובצדו שרידים של השקפה פוזיטיוויסטית שברוח התועלתנות הרציונליסטית, שלטו בהגותו של ביאליק, ובמידת-מה גם ביצירתו, לאורך כל הדרך. לעומת זאת, היסוד ה'עממי', הפשוט והייצרי - המזוהה עם הלכי-רוח רומנטיים, שביכרו את ה'אדם הפשוט' החי בחיק הטבע והמדבר לשון עממית ופשוטה, רווית הומור - הוחנק, ומשביקש לשוב ולכבוש את מקומו, בושש לעשות כן. משהתאזרח סוף-סוף יסוד זה ביצירתו של ביאליק, עם הופעתה המאוחרת של הפרוזה ה'עממית' סמוקת המזג - למן 'אריה בעל גוף' ועד ל'אלוף בצלות ואלוף שום' - ועם הופעתם במאוחר של 'שירי העם' ועיבודי האגדות ה'נאיוויים', הוא נותר לכאורה תמיד בשולי הבמה, ולא כבש את מרכזה.

ב 'שיר הלוח' - מונולוג דרמטי מפי גיבור בדוי מסוגנן

'לוח אחיאסף', הבמה הספרותית שבה בחר ביאליק לפרסם את שירו 'רזי לילה', היה כידוע שנתונה של חברת 'אחיאסף' - גוף מו"לי נכבד ושוקק פעילות שעם השותפים בו נמנו אנשי ציבור מרכזיים כדוגמת אחד העם, מ"ל ליליינבלום וא"ל לווינסקי.>9 הערה< בעיקרו של דבר ביטא השנתון, שיצא בוורשה בשנים תרנ"ג-תרס"ה, את השקפתו המתונה של אחד העם, בנושאי מדינה וחברה, ספרות ותרבות - השקפה שהותקפה אז לבקרים בעיתונות ממזרח וממערב שתמכה בהרצל ובעמדותיו. ואולם מאחר שסניפיה של חברת 'אחיאסף' התנהלו במקביל באודסה ובוורשה נפתחב-העת שלה גם להלכי רוח קלים מן המקובל בחוגי הסופרים של אודסה.>10 הערה< במלים אחרות, לא אחת ניתן ב'לוחות' פתחון פה למגוון טעמים וסגנונות רחב מזה שמצא את ביטויו ב'השילוח' הסולידי, בעל המגמה הרצינית והמרוממת, שבו הכביד העורך את ידו אף יותר מאשר בשאר הבטאונים שעליהם חלש, במישרין או בעקיפין: 'פרדס', 'לוח אחיאסף', 'השילוח', 'האביב', 'הדור', 'דער יוד', 'הצופה' ועוד. מאחר ש'פרדס', שבער י"ח רבניצקי, איש אמונו של אחד העם, יצא לעתים רחוקות מאוד, ואף זאת אגב קשיים ועיכובים מרובים, שימש השנתון 'לוח אחיאסף' - בשנים שלפני ייסוד 'השילוח' - שופר ספרותי ורעיוני יחיד כמעט של אותו פלג בציונות שדגל בהכשרת הלבבות ובשינויים מתונים, זהירים ואבולוציוניים ולא במהפכות מרשימות המתיימרות לשנות את הקיים בן-לילה.

'לוח אחיאסף' יצא לאור מדי קיץ, לפני פרוס השנה החדשה שעל שמה נקרא. כך למשל יצא 'הלוח' לשנת תר"ס (1900), שבו נדפס השיר 'רזי לילה', בקיץ תרנ"ט (1899). בדרך כלל נפתח הכרך בשיר ז'ורנליסטי ארוך הבנוי במתכונת של מונולוג דרמטי, קומי ורציני כאחד, מאת 'משורר הלוח'. היה זה פלייטון מחורז, לרוב פרי עטו של דוד פרישמן, שבו נסקרו בראי עקום ובקריצת עין של אירוניה קלה וקונדסית החשובים שבאירועי השנה החולפת - בחיים המדיניים ובחיי הספרות והתרבות. פרישמן שם את 'שירי הלוח' שלו בפיו שלין 'ריפורטר', תכופות בן דמותו הקריקטורי של ה'אני'-המשורר המשקיף במבט רטרוספקטיבי על ארץ ומלואה ורואה בהעלם אחד את כל נגעי החברה היהודית ופגעיה. פרישמן הושפע בפלייטונים השנונים שלו יבתו הז'ורנליסטית של י"ל גורדון, בעל 'צלוחית של פלייטון' ומחדש פני הז'אנר הפלייטוניסטי בספרות העברית, אלא שחסר את הברק והעוצמה שיבתו הז'ורנליסטית-הסטירית של גדול סופרי ההשכלה. עם זאת נשבה יבתו רוח חדשה, אירופית וצעירה מזו שרווחה בפלייטון המשכילי, רוח שהביאה עימה ניחוחות ממרכז התרבות העברי שנתבסס בוורשה. לעתים לא נתפנה פרישמן וב את 'שיר הלוח' כמנהגו, והמשימה הוטלה עלפיו של ביאליק הצעיר, שכבר פרסם משיריו ב'לוחות' ובחוברות 'השילוח', ונודע בשערים כמשורר ורסטילי השולח ידו יבה חגיגית ומרוממת אך ברצותו יודע היטב להיענות גם למוזה הסטירית.

אין לתמוה אפוא שביאליק הצעיר שלח את שירו הסטירי-פרודי 'רזי לילה' ל'לוח אחיאסף', ולא למשל ל'השילוח' האליטיסטי, בעל המגמה הלאומית המרוממת,>11 הערה< שלא הקצה מקום בין דפיו יבה אירונית ולחידודים קלים. ב'לוח אחיאסף' נתבססה, בהשראת הפלייטונים הקלים של פרישמן, מסורת של שירים סאטיריים - מונולוגים דרמטיים, שלא צייתו לכל כללי הפוריזם ולעתים אף לא התנזרו ביודעין משיבושי לשון 'חינניים'. כאן פרסם ביאליק הצעיר - בצד שירים לאומיים נכבדים, חגיגיים ורציניים, ברוח משנת אחד העם, כגון 'הרהורי לילה' ו'בשדה' - גם אחדים משיריו ש'לא יצלחו ל"השילוח"'. כאן פרסם למשל משירי האהבה האירופיים והדקדנטיים שלו, כדוגמת 'במנגינה' ו'ב קטן ליבה', שאחד העם התנגד להם ולשכמותם. כאן פרסם מפעם לפעם גם מונולוגים דרמטיים טרגי-קומיים, ובים בנוסח ה'סקאז' - שחזור מסוגנן של דיבור עממי אופייני - אף הם בניגוד לתפיסתו הפואטית של אחד העם, כגון 'תקות עני', 'רזי לילה' ו'שיר הלוח' 'איגרת'.>12<

קריאה שהויה ב'רזי לילה' תגלה בו קרבה ז'אנרית ברורה לאותם מונולוגים דרמטיים 'עממיים', בעלי נימה טרגי-קומית, האופייניים יבתו המוקדמת של ביאליק. כן ניכרת זיקה מובהקת לאותם מונולוגים פלייטוניסטיים מחורזים שפרסם פרישמן ב'לוח אחיאסף', ואשר סיכמו כאמור את אירועי השנה החולפת ברוח קלה ומבודחת. ניתן ללא קושי לראות בשיר ההיברידי שלפנינו, חרף מורכבותו היחסית, כעין פלייטון חגיגי שנועד לסכם ולחתום, באופן רציני ומשועשע כאחד, לא את אירועי השנה החולפת בלבד, אלא גם את המהלכים החשובים והמרכזיים של העשור החולף ואפילו את אלה של המאה החולפת כולה. בכל מקרה אין הדברים שמשמיע הדובר בבחינת דברים, היוצאים ישירות מפיו של 'אני' לירי, המזוהה באופן ישיר וברור עם המחבר המובלע ועם נסיון חייו. להעי הבנתו של 'רזי לילה' כשיר שכולו ליריקה צרופה ושעיקר תכליתו להעלות וידוי אישי בטעות בסיסית ועקרונית יסודה: לפנינו מונולוג דרמטי המשחזר חוויה בדויה למחצה, ולא מונולוג פנימי המשחזר חוויה פרסונלית ממעמקי התודעה.

במוקדו של השיר 'רזי לילה' מעוצב גיבור בדוי ומסוגנן, שהוא בראש ובראשונה גיבור ספרותי אימפרסונלי, כגיבוריהם הטרגי-קומיים, המבוגרים והעממיים, של המונולוגים הדרמטיים 'עצה בתפילה', 'תקות עני', 'יונה החיט' ודומיהם, פרי עטו של ביאליק הצעיר. כדאי לזכור בהקשר זה כי כל מונולוג דרמטי, מעצם הגדרתו, נישא בפי דובר שהוא בבחינת פרסונה בדויה בעלת תודעה עצמאית משלה, דמות שאוצר חוויותיה שונה באופן בולט ומהותי מזה של יוצרה. אמנם דווקא במסווה החזות הבדיונית העז לא אחת ביאליק לחשוף סודות אישיים כמוסים שאותם הוא לא גילה אפילו יבתו האישית, בעלת החזות הווידויית. יותר מזה, בשולי המונולוגים הדרמטיים הבדיוניים שלו רמז ביאליק לידידיו ב'קרית-ספר' שגם לגיבוריו הבדויים והמומחזים זיקת-מה לעולמו האישי 'לידידיו', שכן קהל הקוראים הרחב טרם הכיר בשלב זה את דמותו החוץ-ספרותית. ובכל זאת אין לראות בזיקה חלקית זו בין המחבר לגיבוריו, יצירי דמיונו, עדות לחפיפה מלאה בינו לבינם. ואם נמצא פה ושם בדמות הדובר של 'רזי לילה' יסודות פרסונליים או אוטוביוגרפיים - יסודות אלה יידונו בסעיף הבא - הריהם משקפים את חייו של המחבר המובלע באופן ספורדי ושולי, בהשתקפם בראי עקום.

וביתר פירוט, הגם שניתן למצוא בדובר גיבור השיר 'רזי לילה' מאפיינים אוטו-אירוניים אחדים היוצרים סינכרוניזציה חלקית בין ה'אני' האישי ל'אני' הבדוי,>13 הערה< אין כל בסיס לזיהויו הישיר והאוטומטי עם דמותו של המחבר המובלע. אדרבה, מצויים בו גם קווי היכר לא מעטים המדגישים את מהותו הבדיונית המובהקת, כגון: גילו המתקדם וסגנונו המיושן הניכרים משיבושי הלשון המגוחכים שלו וממחוותיו הנלעגות, שבכולם גם יחד אין כדי לאפיין את המחבר גופא או את המחבר כנציג דורו. יש לזכור בהקשר זה שכל גיבורי המונולוגים הדרמטיים הפרודיים שעיצב ביאליק הצעיר, ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים קשישים בעלי השקפת עולם מיושנת, האוחזים במנהגים ובגינונים מיושנים. כמו כן יש בדמות הדובר ב'רזי לילה' - חרף מלאותה הריאליסטית והפסיכולוגית הנוטעת בקורא אשליה של מימזיס - גם תכונות לא מעטות המדגישות את מהותה הא-מימטית, האליגורית למחצה. כך למשל חווה גיבור השיר אירוע שלין ניקור עיניים ין כריתת ראש, ודווקא אחרי אירוע טראומטי זה, עם אובדן היכולת לראות ולשמוע, חושיו אלה מתחדדים ביתר שאת ניתן אמנם ליישב פרדוקס זה במישור הרעיוני המופשט, אך במישור הריאלי דמוי-המציאות הוא נותר לאמיתו של דבר חסר פשר. יתר על כן, גיבור 'רזי לילה' אף ניחן בביוגרפיה אקלקטית, העוברת תמורות מפליגות ומקיפה במהירות הבזק ובאופן על-טבעי כמעט את מאפייניה הטיפוסיים של המאה התשע-עשרה כולה, מראשית תקופת ההשכלה ועד לסופה.

בתחילה מצוי הגיבור ביןליו האפלוליים של ה'חדר' לאחר מכן הוא מנסה לצאת יציאה נועזת אל המחשכים האין-סופיים שמעבר לחלון ולבסוף הוא חוזר אל שורשיו שמקדם בדרך תשובה עקלקלה שהיאין סינתיזה בין שם ליפת. כחסיד או כמתנגד שנתמשכל הספיק הגיבור להתפכח מאורה המתעתע של ההשכלה והחקרנות הרציונליסטית שסנוורה את עיניו ועיוורה אותן, והגיע לחיפוש אחר ניצוצות האור הגנוזים בין חורבות התרבות הישנה. לכאורה עלילת השיר שומרת על 'אחדות הזמן והמקום', אך למעשה היא מגוללת לפנינו סיפור חיים שלם, בן שלושה-ארבעה דורות, העשוי להקביל במידה לא מעטה לסיפור הקולקטיווי. סיפורו של הלמדן שהוציא ראשו החוצה עשוי לשקף את קורות האומה בתקופת ההשכלה, למן הפעם הראשונה שבה חדרו ה'רוחות' לתוך ה'חדר', קרקרו את קירותיו, וסיכנו את קיומו של נר החלב הדל המאיר את חללו, ועד לעת החדשה, שבה - לאחר שנאבק הלמדן יושב האהלים עם 'שר של לילה', ויכול לו - נשתררה רוח אחרת מסביב. עתה הוא מסוגל להאזין לרחשי הבריאה ולהתרועע עם הרוחות והצללים, וזאת מבלי שיחוש ש'צר לו המקום'.

המונולוגיסט שלפנינו הוא גיבור ואנטי-גיבור, גאוותן וענוותן, אופטימיסט ופסימיסט כאחד. הוא מחליף צבעים כזיקית במהירות מדהימה, משנה את עורו ללא הרף, ומתהפך לכל הגוונים ככרום.>14 הערה< קצב ההשתנות שלו הוא כה מהיר, עד שהוא מחשיד כאמור את היצירה כולה בהתכוונות א-מימטית שעל גבול האליגוריזם: מטיפוס של למדן נלעג השרוי בדל"ת אמות והנאבק בכל כוחו בישן הוא הופך בקפיצת דרך נחשונית לטיפוס מודרני הניצב בשתי רגליו בהווה. מסלול התפתחותו הביו-פסיכולוגית אף נוגד את הכיוון הטבעי והמקובל: מאדם מבוגר, הוא הופך ל'צעיר' מאדם שמרני ומיושב בדעתו, השקוע באווירה קוהלתית של 'הבל הבלים' הוא הופך לאדם אופטימי, מלא חלומות ותקוות מאדם נחרץ ופסקני, המבטל כל תופעהפרא דארעא הוא הופך לאדם נרגש ונבוך, המגשש דרכו באפלה. בפתח השיר הוא שואף החוצה, אל המחשכים המאיימים והדמוניים, ובסופו - כל שאיפתו היא למצוא ביטוי למאווייו ולחלומותיו ב'רחוב היהודים', המכיל בתוכו, כפי שמתגלה לו במאוחר, כל אותם יסודות אפלים ופנטסטיים שצודדו בתחילה את נפשו ומשכוהו החוצה. בשלב זה אור הרמייה המתעתע ותרועת החצוצרה - סמל לתרבות ניכר,>15 הערה< שקרצה לו בעבר ושבתה את לבו - מגיעים אליו מן המרחק הנעלם. שוב אין בו הדחף לצאת החוצה ולהיסחף עם הצללים והרוחות, תרתי משמע, שכן הוא למד סוף-סוף להבין ולדעת שהיסוד הדמוני - המאיים והמושך בעת ובעונה אחת - מצוי בתוך הבית פנימה. צריך רק לדעת לזהותו ולחושפו.

ובמאמר מוסגר ועל דרך האנלוגיה הבלתי מחייבת נזכיר שגם בדורנו נקט איש הקולנוע היהודי-האמריקני וודי אלן תחבולה דומה, ועיצב בסרטו הנודע 'זליג' דמות זיקית של יהודי חסר זהות ומסגרת השתייכות, הלובש צורה ופושט צורה, והחוזה מבשרו את כל התמורות שנתחוללו בתולדות עמו במרוצת המאה החולפת: 'תלוש' אנטי-הרואי וגרוטסקי, ספק ריאליסטי ספק מטא-ריאליסטי, המדלג על פני ימים ויבשות, עולה למרומי הפרסום ויורד לתהומות הקלון. נעיר עוד שיצירות תזזית כאלה שגיבורן מחליף את פרצופו ואת זהותו במהירות הבזק רווחו מאז סוף המאה התשע-עשרה בספרות העברית ובספרות ישראל, אות לתמורות הרבות שעברו על היהודי הנודד בעוברו מן המרכזים האירופיים אל ארץ חדשה - ארץ-ישראל או אמריקה.

בפתח השיר מוצג בטלן יהודי קריקטורי, מחובשי ספסליו של בית-המדרש, שהתבטאויותיו ומחוותיו העקמומיות שייכות לעולם הישן. הוא זוקף אגודל ומתנצח, עושה העוויות של ביטול, ומדבר בעגת למדנים מיושנת המשובצת בהבראיזמים שחדרו אל היידיש, כגון 'שאלות' (SAYLES ו'כלומר' (KLOYMER).>16 הערה< מתוך קריצת עין אירונית אף משוחזר כאן הדיאלקט הספציפי של הדובר: הוא שואל על הרוחות 'מה טובן?' במשמעות 'מה טיבן?', תוך שהוא הוגה את המלים כדרך שנהגו להגותן בחוגים משכיליים למחצה בפולין, בנסיון היפר-קורקטי לדבר 'צחות'. לשון אחר, יהודים פולנים מתמשכלים, מתוך רצונם להתהדר בלשון נאה ותקנית, היו מדברים 'לוטוויש' (סירוס של 'ליטוויש' - ליטאית), שכן בסוף המאה התשע-עשרה נשתרשה אצלם הדעה שההיגוי הליטאי הוא הוא ההיגוי הנורמטיווי, ועל כן ראוי לאמצו ולהתנאות בו. מנהגם זה להשתמש בתנועת U גם במקום שאין היא נחוצה, היה מטרה לחצי לעגם של מביני דבר. מכאן שהשימוש בצירוף 'מה טובן?' הוא פרט סגנוני - זעיר אמנם אך רב משמעות - בעיצוב דמותו של 'אינטליגנט' יהיר ונפוח המתברך בידיעותיו המתקדמות והמבקש להרשים את סובביו בגינוני שווא נלעגים של למדנות חושפת בורות.>17 הערה< פרט זה אף מלמד בהבזק אחד על רקעו ומוצאותיו של גיבור 'רזי לילה': יהודי מרקע פולני-חסידי המשים עצמו 'ליטוואק' למדני ודעתני שהחל פתאום 'לדבר שיר', כלומר נתפס במאוחר גם להלכי רוח משכיליים. הן השירה החדשה, יורשתם של הפיוטים והתפילות, היא סממן מובהק של תקופת ההשכלה החילונית, והמשורר האוחז בכינור, יורשו של הש"ץ העובר לפני התיבה, הוא סמלה של המציאות החילונית החדשה. 'גיבורנו' הכיר אפוא מקרוב את כל הפלגים והמפלגות של זמנו ושל המאה התשע-עשרה כולה, והוא שייך ולא-שייך כאחד לכל מסגרות ההשתייכות גם יחד.

לפנינו גיבור שהוא אלאזון ואיירון, בעת ובעונה אחת גיבור המתגאה ביכולתו ובהבנתו אך גם מתחטא לפני מאזיניו במלות התנצלות והצטנעות. כרכוריו המתחכמים והנלוזים הופכים אותו בעיני הקורא-המאזין לכלי ריק, לדמות נלעגת ומגו הנטועה עדיין, על כורחה, בעולם הישן, וזאת חרף מאמציה הבלתי נלאים לקלוט את כל האופנות החדשות ולהתנסות בהן. ההתחכמויות והכרכורים של דמות זו, הנודפים ריח של ענווה גאוותנית וגאווה ענוותנית,>18 הערה< מזכירים את תיאורו של ביאליק בנאומו על אחד העם, בשחזרו את מצבה של הספרות העברית בימי שלוט 'הספר' וה'פסוק':

מדברי סופרים רבים נדף ריח מלמדות וטון של חובשי הספסל בבית-המדרש /.../ כבו סופרים שלנו על עניין יהודי ובסגנון נסמך על פסוקים ומימרות חז"ל, היה ריח ספציפי בית-מדרשי מרחף סביבם, ולמרות עמלם להביע מחשבה אירופית כללית, לא יכלו לשחררה מריח בית-המדרש.>19 הערה<

ואולם, שלב-המעבר מלמדנות תורנית להשכלה כללית אינו בבחינת 'סוף פסוק' בגלגוליה של דמות הדובר שלפנינו. אט אט ובהדרגה הוא נוטש אף את הרציונליזם המשכילי האמפיריציסטי, שבו נהג לראות בעבר חזות הכול, לטובת הרגשנות האירציונלית המגלמת שלב בהתפתחותו הרוחנית. מטיפוס של משכיל עם אבק של חסידות ו/או מתנגדות מיושנת>20 הערה< הוא הופך חובב-ציון טיפוסי המתגעגע ל'איזו ארץ פלאים' שמעבר לים. הוא מנסה לברוח מן העקמומיות הגלותית אל האוטופיה ואל השאיפה הערטילאית. הוא מבקש להרקיע שחקים כנשר, אך כנפיו מנמיכות טוס ואין ביכולתו להתנשא אלא כ'אמתיים' על פני הארץ. משמע קיים פער של ממש בין 'צורך' לבין 'יכולת', אם לנקוט את מושגיהם של אחד העם וה'צעירים' בפולמוס שנתפתח סביב 'תעודת השילוח'.>21 הערה< הדובר ב'רזי לילה' שהיה כאמור אדם מבוגר ומיושב בדעתו ומופיע עתה בגלגולו החדש כצעיר אירופי בעל גינונים מודרניים ושאיפות ניצשיאניות מופלגות, מעיד על עצמו בנימה של התרברבות והתחטאות כאחת: 'הצורך גדל, גדל: בי התעורר - / ובכל עזוז חצפתו - חוש המשורר'. המחבר המובלע מחליף קריצות עין לגלגניות עם קוראיו על חשבון יומרותיו של משוררנו 'רב הנוצה',>22 הערה< המתקשה - חרף כל שאיפותיו הנישאות ומחשבת הגדלות שלו - לנסוק לשמי שמים.

בסופם של כל הגלגולים הדובר המשורר מגלה את הדרך הנכונה בתוך האפלה: את המופלא אין הוא צריך לחפש במרחקים, בגבהים ובתהומות להיפך - הוא יכול למצוא את המסתורי והחידתי שמשכוהו בעבר החוצה גם במראות הבנאליים ביותר של עירו הקטנה. אין לו אלא לשמש פה למראות - להעניק 'לשון' ל'מראות' - ולדובב את המוכר והשגור. המופלא עולה מאליו מן המראות גם כשהבתים הדלים והסחופים מחרישים, אילמים ושתומי עין - משוללי חושים לחלוטין.>23 הערה< סוף סוף 'גיבורנו' המגוחך והנלעג היה למשורר כן ורציני שלמד להפעיל את חושיו כהלכה: דווקא מתוך העיוורון, האלם והחרשות צמחה אצלו רגישות מופלאה לגוונים, לרחשים ולהדים העולים מן העולם החרישי של הלילה. דווקא עם אובדן הראש והשתררות החשכה הוא לומד להשתמש ב'עיני הרוח' שלו ומגיע להישגים רבים ומעניינים מאלה שהשיג כטיפוס רציונליסטי ופוזיטיוויסטי. סוף סוף היה לאדם מודרני שהמציאות עבורו היא הרמוניה עמומה של בנות-קול רחוקות וסטיכיה של חלומות ללא פתרונים. ראוי לציין שתמונת הראש הערוף עשויה לבטא את השכלתנות שנתפוגגה ואת השתלטות הלב והרגש על הדובר,>24 הערה< ואילו 'עיני הרוח' היורשות כאן כבסיפור 'ספיח' את מקום 'עיני הבשר' מבטאות את יכולתו של האדם המודרני לחוות חוויות עזות גם כשהוא שרוי בין כותלי חדרו.

אגב דחיית ההשקפה המשכילית-הפוזיטיוויסטית, המשתקפת כאן בדמותו המגו של הרציונליסט בכל מחיר מחלקו הראשון השיר, ואגב דחיית דרכיו הערטילאיות של הסנטימנטליסט חסר התקנה בן תקופת חיבת-ציון, המשתקפות כאן בקינתו של המשורר היומרני אך העלוב מחלקו השני של השיר, 'על חורבן איזו ארץ פלאות',>25 הערה< הגיע 'גיבורנו' אל החוקיות פורצת החוקים של הפואטיקה הרומנטית ושל זו הסימבוליסטית. הוא ערך מהפך גמור באישיותו: קודם ידע את הפתרונים לכל הרזים ועולמו היה צר ומוגבל עתה הוא יודע שאין לרזי הלילה פתרונים, ואף-על-פי-כן עולמו עשיר ופוליפוני. בעבר נלחם בחלומות ובמשלים כמשכיל המאמין כי 'החלומות שוא ידברון', ועתה בחלוף העתים הוא רואה במו עיניו כיצד 'חלומות ההבל' האירציונליים, וכמוהם גם הטבע האינדיפרנטי, מתחילים למלל, ללבוש ממשות ולהשמיע רמזים דקים.>26 הערה<

ג דיוקן קריקטורי של המשורר העברי כנציג התרבות העברית במאה התשע-עשרה

אגב תיאור המטמורפוזה המופלאה שחלה בדמות ה'אני' הדובר, השיר 'רזי לילה' אף משקף נאמנה את עיקר התמורות הפואטיות שנתחוללו בספרות העברית החדשה, למן ראשית תקופת ההשכלה ועד לראשית תקופת התחייה. השיר מתגלה כשיר הבנוי בתבנית פאסטיש (EHCITSAP)>27 הערה< - פרודיה מורכבת ומסועפת המאירה באור נלעג, בסיוע אוסף עשיר של ציטטות ושל ארמזים, את כל נוסחיה המקובלים של הספרות העברית בת המאה התשע-עשרה. הכיוון הפרודיסטי עולה, כך ננסה להוכיח, מתוך מע ענפה של רמיזות בין-טקסטואליות שהציבור המשכיל בן-הזמן ידע מן הסתם לפענחה בנקל. בסיועה מאזכר השיר בדרכי עקיפין מחוכמות את רוב האירועים המרכזיים שהתרחשו במציאות היהודית במאה החולפת, ובמקביל גם את רוב הסגנונות הטיפוסיים שבהם השתמשו סופרים בני דורות שונים לחיקוי מציאות זו.

על ספה של המאה החדשה סקר אפוא ביאליק ב'רזי לילה' - בדומה לסקירה הפנורמית של 'שירת החול' העברית שערך במסתו 'שירתנו הצעירה' - את התופעות הספרותיות החולפות ועוברות מן העולם בעת שידוד מערכות בין ישן לחדש. דמותו של ה'אני' הדובר היא כדמותו האלגורית למחצה של חפני בעל החלומות מסיפורי פיארברג אף היא תוצר מובהק של שנות 'מפנה המאה': גילו המופלג כגיל המאה הקרבה לסיומה, וכבר הספיק לחזות מבשרו את כל שינויי המציאות החברתיים והתרבותיים שמצאו את ביטוים בשינויים פואטיים מפליגים.

*

אך בטרם נפתח בנסיון לפענח את הרמיזות הבין-טקסטואליות המרובות המשוקעות בשיר 'רזי לילה', מן הראוי להוסיף עוד הערה מסכמת באשר לזהותה הססגונית והססקולית של דמות הדובר - גיבור השיר שבמרכז עיוננו. ניתן כאמור לראות בו דמות מימטית המחליפה צבעים כזיקית, דמות שהתנסתה בכל תהפוכות החיים היהודיים של המאה החולפת -ין דמותו של הסופר בסטירה המוקדמת של אחד העם בים בלים' או דמותו של הסופר-הסוחר בסיפורו של ביאליק 'סוחר'. במישור רחב יותר ניתן לתפוס את גיבור השיר גם בתורת דמות אליגורית מופשטת המייצגת באופן אידאי וא-מימטי את החוויה הקולקטיווית, כדוגמת גיבוריו האליגוריים של ארטר המתגלגלים בכל הגלגולים האפשריים. יחד עם זאת - ואף-על-פי שלפנינו בעיקרו של דבר פרסונה ספרותית בדיונית, המייצגת כמדומה יותר מכול את התת-מודע הקולקטיווי, ולא 'אני' לירי המייצג בעיקר את תודעת המחבר - אין להוציא מכלל אפשרות את המעגל האישי הצר המשתקף כאן אף הוא בזעיר אנפין ובראי עקום. ממדיה של דמות ה'אני' בשיר הפלייטוניסטי 'רזי לילה' הולכים אפוא ומתרחבים למן המעגל האישי הצר ועד למעגל הבין-אישי הרחב - כבפלייטון הגרוטסקי של בריינין 'בר חלפתא', שנדפס אף הוא ב'לוח אחיאסף', ושגיבורו מתגלה במעגל הצר כדיוקנו הקריקטורי של ברדיצ'בסקי, איש התמורות והמהפכים, בצד היותו במעגל הרחב אבטיפוס של הצעיר ה'תלוש' בן הזמן החדש.>28<

בין השאר אכן מתוארת בשולי השיר שלפנינו, בסגנון קריקטורי אוטו-אירוני גם התפתחותו הפואטית של ביאליק עצמו, שעברה במכווץ, בתוך עשור אחד בלבד, כל אותם שינויים פואטיים מופלגים ומרחיקי שלספרות העברית נדרשו מאה שנים תמימות כדי לחוללם: מפואטיקה משכילית סטירית (שבאה לידי ביטוי בסטירות נגד החסידות, 'תענית ציבור לעצירת צדיק' או 'הבעל תשובה', ב בנעוריו למען חבריו מן הישיבה הליטאית 'עץ חיים' לפואטיקה חיבת-ציונית (שבאה לידי ביטוי בשיריו הלאומיים המוקדמים 'ארץ שחולה כפנינים' או 'לא מגדות ירדן', שבו בשירות האגודה הציונית 'נצח ישראל', אשר אליה נסתפח בשנות עלומיו ועד להתנסותו המהוססת בדרכיהן של הפואטיקות החדשות - הרומנטית והסימבוליסטית - שאליהן הגיע בעת ובעונה אחת כמעט בשלהי המאה התשע-שערה ובשנים הראשונות של המאה העשרים.

בשנים אלה הבין ביאליק אל נכון כי נתגלו לו במאוחר דרכים פואטיות חדשות שהספרות העברית טרם התנסתה בהן התנסות של ממש, ושעתה עם כיבושן נפתחו לפניו אופקים חדשים ואפשרויות בל תשוערנה. הוא אף ידע היטב כי בסיוע הפואטיקה החדשה, שדרכיה נתבהרו לו רק לקראת סוף העשור הראשון ליצירתו, יעלה בידו להסיט מן המסילה את הפואטיקה הסנטימנטליסטית וההיפרבולית של קודמיו, זו ששאפה להגיע אל הכוכבים ואל העבים אך למעשה דשדשה במי אפסיים. ואם אכן מוצג לפנינו גם דיוקן עצמי של 'משורר עוני', המשתלט - תוך קשיי יצירה בלתי מבוטלים - על כלליה של פואטיקה חדשה, אזי ניתן אף להעניק לצל המשונה המכרכר על הקיר משמעות אוטו-אירונית כלשהי: צורתו המשונה וכרכוריו הנלעגים של צל זה, בבואתו המעוקמת של גיבור השיר, עשויים אולי לרמז בעקיפין גם לצורתו של הגיבור עצמו, ובמיוחד לכרכוריו הסגנוניים, המגומגמים והמגוחכים. אגב תיאור קלקלות העבר מציב כמדומה גם המחבר עצמוין פורטרט עצמי קריקטורי, המשקף בבת שחוק מלגלגת את מחדליו שלו בעבר הלא-רחוק, בעודו עושה את צעדיו הראשונים כמשורר ובעודו מגשש דרכו למציאת סינתיזה פיוטית חדשה שקודמיו לא ידעוה.>29<

למעשה ה'ביוגרפיה ליטרריה' של הדובר בשיר זה - המשקפת במעגל הרחב ביותר את תולדות עם ישראל ותרבותו במאה שנות השכלה, ובמעגל הצר ביותר את התפתחותו של משורר טירון כדוגמת ביאליק הצעיר בעשור הראשון ליצירתו - אופיינית כמעט לכל סופר עברי שעשה את דרכו מ-ד' האמות של בית-המדרש אל ה'אנושיות' הקוסמופוליטית שכה קסמה לצעירי התקופה. ודוק, אפילו בעת ב ביאליק את 'שירתנו הצעירה', הוא ראה את עצמו, כמשתמע מן הפריודיזציה החטופה ששרטט במסה זו, כבן דורו של ברדיצ'בסקי, איש ישיבת וולוז'ין, הבוגר ממנו שור תמים, ולא כבן דורו של טשרניחובסקי, איש אוניברסיטת היידלברג, הצעיר ממנו בכשנה-שנתיים בלבד. ואכן לא אחת הציג את ביאליק עצמו בשירתו כאחרון הפוקדים את ספו של בית-המדרש הישן וכמי ששב אליו במאוחר, לאחר כל חליפות העתים - אך לעולם לא כמבשרו של החדש. יצירתו לפלגיה מעידה שהכיר היטב כל אותם ערכים ניצשיאניים חדשים שקסמו לצעירי הדור, אך הוא לא העמידם מעולם במרכז יצירתו אלא בדרכי-עקיפין ומתוך יחס אמביוולנטי שמשיכה ודחייה דרים בו יחדיו.

באיגרות וידוי ב ממרחקים לחבריו מנוער הוא אף הציג עצמו כאדם חסר זהות או מסגרת השתייכות מוגדרת כיצור 'משונה' שאינו יודע אם חסיד הוא, שמא מתנגד או משכיל, שכן כגיבור 'רזי לילה' המתגלגל בכל הגלגולים, נולד ביאליק בווהלין החסידית, נדד למקום-תורה בליטא המתנגדית, ואף נתפס כרבים מבני דורו להלכי רוח משכיליים: 'בבואי בקהל חסידים אז נסתלקה ממני כרגע רוח החסידות ותנח עליי רוח ההתנגדות, או גם רוח ההשכלה החלה לפעמני /.../ ויוסיפו לי אומץ להיראות לכול כי משכיל או מתנגד אני. אנוכי החלתי להתפלפל, להתווכח ולהתעשק /.../ ואהבתי המדומה להאמת עיוורה את עיניי'.>30 הערה<

*

נחזור אל רב-השיח המסועף המתנהל בשיר עם רוחות העבר וצלליו, וננסה לזהות את מרכיביו. בתחילת השיר לפנינו תלמיד חכם תורני שהיה למשכיל 'חיצוני' והעז להתרועע לראשונה עם הרוחות המסתוריות החודרות בחשאי אל החדר. הן בשל רקעו הלמדני והן בשל השקפתו המשכילית 'גיבורנו' מאמין בעצת קוהלת 'ובמופלא ממך אל תדרוש', ועל כן הוא מבקש דרך קבע את ההנמקה הריאליסטית שמאחורי כל מראה מופלא וחידתי. הוא איננו מתיר לעצמו להיכבש בקסמי הלילה, אלא עושה טריוויאליזציה ובנאליזציה של כל הסתומות והתעלומות עד שהוא מגיע למסקנה הספקנית והפסימית כי הכול הבל (מהו הלילה בסך הכול אם לא אוסף של עניינים רגילים ובנאליים המוכרים לו לכאורה למן קדמת דנא: 'מחשכים, שחור, דומיה, צל וגומר'). הרציונליזציה המגו שלו, המבטלת כלאחר יד את חידת היקום ואת המסתורין שבקיום האנושי עשויה לרמז, על דרך הפרודיה, לדברים ספקניים ופסימיים שנשמעו בשירה החקרנית-הרציונליסטית שבה בחוגם של אד"ם הכהן ומיכ"ל בנו, כדוגמת של דברי קוהלת, גיבור הפואמה של מיכ"ל, על מהותה של האשה האהובה ושל מהות האהבה 'בת השמים':

כן בלחייה כפנינים אדמו

אך עורקים גואלים בדם יזועו;

וצחוק תרא בשפתיה נעמו -

הוא גידים בבשרם כן אז ינועו.

כזכור קוהלת הזקן, גיבור השיר המשכילי, עורך דמיסטיפיקציה של המופלא, ובהתבוננו בעלמה הנאה שבעבר עוררה בו מאוויים סתומים וחסרי פשר לוחשת החוכמה הספקנית על אוזנו שהיפיפייה המסתורית הנחשקת אינה אלא אורגניזם ככל אורגניזם שסופו רקב וכליה ('מעורות עם גידים יחד חוברה'). אין היא יצור שמימי ומופלא, כשם שדימה בנפשו בימי עלומיו עת התאווה אליה, כי אם אוסף של יסודות פשוטים ומוכרים, ללא שום הילה של יקר ויוקרה, יסודות העלולים אפילו לעורר במתבונן רתיעה וסלידה (עורקים, גידים, עור, דם וגו'). הדובר הביאליקאי בשלב המשכילי הרציונליסטי שלו מפרק אף הוא את הלילה החידתי לגורמיו ומעניק הסבר רציונלי ו'מדעי' למסתורין שבטבע, אך דבריו הזלזלניים, הנובעים ספק מרגשי עליונות ספק מרגשי נחיתות, אינם מעוררים כלפיו כל רגשות אהדה - וזאת בניגוד לשירו הנשגב של מיכ"ל, המעורר בקורא אמפתיה כלפי הגיבור המתלבט - כי אם לגלוג וגיחוך. נראה שגיבור השיר, שהוא הגיבור בעיני עצמו ואי-גיבור בעיני מאזיניו, מבטל את כוחו של הלילה ופורטו לפרוטות של נחושת, מפני ששומה עליו להילחם בפחדיו שלו לנוכח הבלתי-מוכר, ולא מפני שבאמת ובתמים עלה בידו להגיע לחקר סודות היקום.>31<

בשימו בפי הדובר גרסה קריקטורית של דברי הגות פסימיים האופייניים לאסכולת וילנה (אד"ם הכהן, מיכ"ל ובני חוגם), ביאליק מתבונן כאן בפסימיזם התהומי של שופנהאואר - שעליו דיבר במאמריול אנטיתיזה קיצונית ל'תיאודיציאה' של לייבניץ>32 הערה< - בחיוך מוצנע של ספקנות ושל לגלוג. הרהורי הדובר בפתח השיר מאירים באור קומי לא רק את רוחם ואת סגנונם של שירים כדוגמת 'קוהלת', הפואמה הפסימית של מיכ"ל מאמצע המאה התשע-עשרה, אלא גם את סגנון שיריו האנטי-רומנטיים של משורר כביאליק הצעיר, שירים המרבים להפיג את ההתלהבות ואת התרוממות הנפש בפכחון מריר ונוגה ולהמיר את הפתוס בבתוס. ככלל כל חץ של ביקורת שהפנה ביאליק כלפי דרך מדרכיה הנושנות של שירת המאה התשע-עשרה, הופנה בעת ובעונה אחת גם כלפי השתקפותה של דרך זו ביצירת ביאליק וביצירת בני דורו. וכך נוצר בשיר מבוך אין-סופי של אספקלריות המשתברות זו בזו ומאירות זו את זו אהדדי.

למשל דבריו האפולוגטיים של הדובר ('מי זה ירשיעני, משורר עוני' שורה 17 מזכירים את הסגנון המתרפס והמתחטא של הנוסח האפיסטולרי שרווח יבה הרבנית בטרם היציאה מחומות הגטו. ואולם מחווה דומה של התרפסות אפולוגטית מצויה לא אחת גם בשיריו הרומנטיים המרוממים של המשורר היהודי הרוסי ש' פרוג, שירים שביאליק העריך בכל לבו ואף ראה בהם מקור השראה. תרגומם העברי של שירים אלה יצא לאור בשנת תרנ"ח-תרנ"ט, בעת חיבורו של השיר 'רזי לילה', ומתרגמם א' קפלן היה ידידו הטוב של ביאליק. לדוגמה בשיר 'אל נא תרשיעני', מתוך המחזור 'סתיו', עוברים לנגד עיני הדובר צלמי בלהות, רוחות וצללים, והוא - המבכה את שבר בת עמו - מוציא ראשו מפתח האוהל ומתבונן בח הצלמוות שבחוץ. מקוראו הנוכרי השאנן, שמעולם לא ידע סבל ומכאוב, הוא מבקש בפתוס כן ומרומם:

אל נא תרשיעני על דברים נזעמים

שיעברו על דלתי שפתותי לפעמים;

משבט עבדים נמבזים חצבתי

ובארץ נכריה כיתום הצבתי.

עת אותך רוממה יד אם רחמניה

על כרים נרחבים ושדמה פריה

ונפשך כצפור התעלסה, שמחה,

ותרקד ותפזז בלי דעת אנחה/.../

רק רעל משטמה ואיבה נצחת

ביד אכזריה בלבבי מ/.../

ופן משפתותי תתמלט תוכחה

אל נא תרשיעני, אל נא תרשיעני!...>33<

לא קשה לזהות בשיר חגיגי ונמלץ זה את מקורם של אחדים משירי ההגות המרוממים של ביאליק ('הרהורי לילה', 'בשדה', 'על סף בית המדרש' ועוד), שירים שבו בתבניות סטרופיות מהודרות בנוסח השירה הקלסיציסטית בת המאה התשע-עשרה. בסוף העשור הראשון ליצירתו התבונן ביאליק בשירים אריסטוקרטיים אלה, שבו בהשראת י"ל גורדון וש' פרוג, במבט מחוייך וסלחני,ל חטאות נעורים. בשימו בפי ה'אני' הדובר את הצירוף החבוט 'מי זה ירשיעני', נסח בו ביאליק חיים חדשים בעזרת שעשוע של דו-משמעות, המעיד על נטייתו לחידודים ולהתחכמויות: מצד אחד בעזרת צירוף זה 'גיבורנו' מתרברב ומתברך בכוחו וביכולתו, שהרי הפסוק 'מי הוא ירשיעני' (יש' נ, ט נטוע במקורו בהקשר של בטחון גמור ושל אמונה תמימה - הפסוק אומר, על דרך הפרפרזה: מי יוכל לגעת בי לרעה ולעולל לי מעשה רשעה, אם ה' בעזרי. משמעותו המקראית של צירוף זה אינה מעידה אפוא על התחטאות ועל התרפסות כי אם על היפוכן.>34 הערה< מצד אחר אין להתעלם מן המשמעות המודרנית של צירוף זה, המנוגדת תכלית ניגוד לזו המקראית. כידוע המשמעות המודרנית מעידה דווקא על הרכנת ראש אפולוגטית, על התגוננות הדובר בפני נמעניו-מקטרגיו בהשמיעו דברי התחטאות שפלי רוח - וכל כך למה? על שהעז ר"ל לחרוג מ-ד' אמותיו ולחטוא בדברי שיר וזמר, סמל התרבות החילונית המשכילית.

גם דברי ההתנצלות שבהמשך - 'אם נפשי התעוררה, דיברה שיר' - באים במקורם בהקשר של דברי התפארות ורהב בשירת דבורה, וכאן הם נטועים בתוך הקשר חדש, שטיבו מסופק ואמביוולנטי. ואף זאת, ה'התפארות בקינה' שלפנינו,>35 הערה< מכילה בתוכה גם דיאלוג סמוי עם שירת יל"ג ועם ההנחות הפואטיות המובלעות בה. שירו ה'ארס פואטי' של יל"ג 'השירה מאין תימצא', הרומז אף הוא לדברי דבורה הנביאה ('ואחוש כי נפשי דבר שיר מתעוררת'), מתבונן ברעיון ההשראה הפיוטית - כבשירו הפארודי של ביאליק, הנושא אותה כותרת עצמה - בפיכחון סטירי. ואולם בעוד שיל"ג האמין כי התנאים הטובים הם ערובה ליצירה, בחינת 'אם אין קמח אין תורה', גרס ביאליק, 'כי אין עברי שר כי אם מעוני', שכן אפילו בתוך סטירה מפוכחת ביטא את הדעה הרומנטית שדווקא הסבל והמחסור, ולא השפע והשובע, הם הם המולידים את היצירה במיטבה. מול יבה המכולכלת של המשורר המשכילי, המחפש נושאים יבה תוך לבטי יצירה קשים, הציג ביאליק בשירו את יבה הרומנטית הספונטנית, הפורצת מאליה בטבעיות בלא בקשת גמול ובלא כוונת מכוון.>36 הערה< גם ב'רזי לילה' מתואר משורר רומנטי עני ומפוחד, המתחיל 'לדבר שיר' כדי לגרש ממוחו הקודח כל אותם הרהורי ספק שפקדוהו עקב כניסתם של רוחות וצללים דרך החלון הפתוח.

ראוי לציין בהקשר זה כי תיאור הרוחות החודרות בחצות הליל לתוך החדר קשור קשר רעיוני אמיץ לתיאורן הטרגי-קומי של הרוחות, בשירו הפלייטוניסטי של ביאליק 'ישני עפר', שב אף הוא בתחילה לשם פרסום כ'שיר לוח', אלא שאחד העם החזירו למחבר והוא נאלץ להדפיסו ב'הצפירה': 'כן, מלאות רפיון וכשלון / תטינה הרוחות הנה ללון מלון / ולנער פה אבק כנפיים. / ואבק, אל, מה רב האבק / שלרגלן בתרדמה דבק / ויכס את עינה מאפסים: / אבק התחסדות, אבק השכלה, / אבק התחכמות נלוזה מרומה, / התחלות רפות, אחרית בלה, / מעט מכל - ואין מאומה...".>37 הערה< כאן וכאן, מתוארות רוחות דאזלין ערטילאין, התועות ונודדות מעולם התוהו עד הגיען אל 'רחוב היהודים', כדי לטאטא ממנו את צללי העבר והבערות ואת אבק היושן.

הכול עומד בסימנה של עליבות גדולה מבית ושאיפות גדולות ורבות יומרה, פרי ההשוואה חסרת השחר עם החוץ. הדובר המבקש להכיר את צפוניו של הלילה עובר תמורות נפשיות מהירות וקיצוניות: רגע הוא מתגבה עד לשמי שמים, ורגע הוא נופל ממרומים לתהום תחתיות. מצבי-הנפש המתחלפים הללו של גיבור השיר - הביטחון העצמי המופרז והאאופורי המתחלף עד מהרה ברגש נחיתות תהומי ובהצגת שאלות קיומיות חסרות תוחלת - מקורם בהוצאת הראש החוצה אל מבעד לחלון ובהשוואה שהוא עורך בין הנעשה מחוץ ליריעות האוהל לבין המצוי בתוך 'אוהלי שם' - בין 'צורך' לבין 'יכולת'. שאיפותיו וצרכיו של הדובר-המשורר, יושב האוהלים, מרקיעי שחקים כנשר, וממריאים אל העבים ואל הכוכבים, אך יכולתו מנמ טוס כטיסת השליו ('רק אצלי על הארץ כאמתיים' והשווה לדברי ביאליק על מצב השירה בתקופת ההשכלה במסתו 'שירתנו הצעירה': 'בימיהם של אלו עדיין שירתנו "אפרוחית" היתה. טיסתה עדיין כטיסת השליו: אמתיים על פני הארץ'). ואף זאת, דברי ביאליק ב'שירתנו הצעירה' בדבר השירה העברית ה'אפרוחית' וחסרת כושר ההמראה רומזים לדברי יל"ג בפתח קינתו על מיכ"ל: 'הימים היו לי ימי התפתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא אך יצוא מקליפתו. קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בבר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נוצה/.../ וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונוצתו צימחה'.>38<

ככלל שירת יל"ג שימשה לביאליק הטירוןין דגם ותקדים להתמודדות עם מסורות העבר וכן מקור לא-אכזב לדליית צירופים ודפוסי שיר. כך למשל הצירוף 'משורר עוני', שבו מאפיין כאן הדובר את עצמו, מסרס בכוונה תחילה את צירופו החגיגי והמרומם של גורדון בשירו הנודע 'סילוק שכינה' - 'המשורר בן אוני'. בעוד שבשירו הקלסיציסטי של יל"ג בנה יקירה של השכינה הוא כמשורר אהוב המוזות מן הקלסיקה היוונית-הרומית, שירו של ביאליק מרמז, בסיוע משחק-המלים ('בן-אוני' - 'בן-עוני' לתפיסה הרומנטית, המרוממת פחות, זו שקבעה שרק מן הסבל והחסר צומחת יצירה של אמת. וכבר הזכרנו שדיאלוג בין שתי התפיסות הפואטיות המנוגדות - הקלסיציסטית והרומנטית - עולה בבירור מהשוואת שירו הסטירי של יל"ג 'השירה מאין תימצא?' לפרודיה שלו, פרי עטו של ביאליק הצעיר, הנושאת אותה כותרת עצמה.>39<

במקביל להשתנותו הגמורה של הגיבור גם השפה משתנה תכלית שינוי: משפה מלאה שיבושים, כמו העברית הרבנית והחסידית שהיתה מטרה ללעגם של המשכילים, היא הו לשפה גמישה יותר שאינה כה כבולה ל'פסוק', ואינה משובצת בביטויים גלותיים מסורסים. הצירופים הופכים קרובים יותר ויותר לצירופיו הרומנטיים עתירי הרגש של מ"י ברדיצ'בסקי, ומתרחקים מצירופיהם השכלתניים של ראשוני המשכילים. ביטויים כמו 'צר לי המקום', 'הצורך בי גדל' מזוהים כידוע בוודאות עם עולמם של ברדיצ'בסקי ו'הצעירים', מבשריו של החדש, ועם השאלות הפילוסופיות הרות העולם שעלו דרך-קבע יבתם. כך למשלב ברדיצ'בסקי ב'מעבר לנהר':

לבי ונפשי נשואים למקום רחוק... אני מפליג ספרים, הוגה אני בספרי יראים ובספקי מחקר, אולי אלי דבר יגונב, אולי אמצא שמץ מן אותו דבר אשר אבקש, אבל אני מתייגע לשווא... הנני עולה במחשבותי שמים, יורד תהום. כאילמים הכול בעיניי/.../ מדוע אנחנו חיים? למה נברא העולם? מדוע אנו שואלים ומבקשים כל הימים? מה תכליתנו ולאן פנינו מועדות? שברי מחשבות ורגשות שונים עולים ומכסים את נפשי, ואני כחולם בהקיץ/.../ צר לי הבית, צר לי המקום/.../ לבי מתגנב מתוך החבורה ונודד למקום רחוק, אל מקום לא ידעתי... ושיממון מוזר בה בקרבי וממלא את נפשי. אין אני יודע מה לי. /.../ אבל אחת יודע אני: צר לי המקום...

השאלות האין-סופיות, הספקות המכרסמים, השאיפות הבלתי מוגדרות למרחקים ולמרחבים, החזיונות הערטילאיים והחלומות המבעיתים, היגון החרישי, הרהורי ההתאבדות המתחילים לא אחת במחשבה טורדת על ניקור העיניים, הקובלנה על המקום הצר והמחניק ועל הבדידות והערירות, תיאור הרחובות הריקים והמשמימים של העיר הקטנה, הישיבה בדד בחדר אצל החלון הפתוח - מוטיבים חוזרים ודפוסי קבע, כאלה ואחרים, לקוחים כאילו הישר מבין דפיהם של סיפורי ברדיצ'בסקי, שכונסו אמנם בשנים תרנ"ט-תר"ס אך ביאליק הכירם היטב עוד מפרסומם הראשון בעיתונות העברית (שני הסופרים החלו להב עוד בשנת תרנ"ז). אפילו ניסוחה של השאלה ששואל הדובר על מהות הרוחות - 'מה טובן?' במשמעות 'מה טיבן?' - אופייני לברדיצ'בסקי, ומזכיר את נוסח שאלותיו הפילוסופיות, הרומנטיות והמלנכוליות, התוהות על חידות החיים ועל פתרונן: 'הגידו נא לי: למה אני חי, ומה הוא החי? הגידו נא לי, מה טיבו של אדם בתוך הנקודה הקטנה שהוא חי בה'.>40<

אין לשכוח כי את יצירתם של ה'צעירים' לא יכול היה ביאליק הצעיר לבחון מתוך שוויון-נפש גמור ואובייקטיוויות מלאה. הללו נחשבו כידוע בני פלוגתא של אחד העם, אביו הרוחני של המשורר הצעיר ומורה הדרך שלו, וביאליק הרבה ללגלג עליהם, על דרכם הפואטית והפוליטית. כזכור את תביעותיהם הקולניות והמתלהמות של 'צעירים' מהפכניים אלה תיאר אחד העם, בלגלוג לא מבוטל, במאמריו העקרוניים 'צורך ויכולת', 'שינוי ערכים' ו'עצה טובה', שבהם קטרג על קריאתו-תלונתו הנודעת של ברדיצ'בסקי: 'צר לי המקום!'. בהקשר זה, יש מקום להזכיר מאמר מינורי של אחד-העם, מתוך אסופת מאמריו 'ילקוט קטן' - 'מהפכה ספרותית'. כאן חזר והלעיג על קריאותיהם הרמות של 'הצעירים' ('אנו רוצים, צריכים, יכולים!'), אף ניסה לתהות על קנקנם של 'האירופים הראשונים בספרות העברית' ולחשוף את קלונם:

אך מכל המליצות, היפות באמת/.../ אין אנו שומעים אלא שהאירופיים האלה נתחנכו בתוך הגטו, ודרך הספרות העברית החדשה הגיעו ל'אירופא', ושם למדו מה שלמדו/.../ ולבסוף באו לידי הכרה, כי אי אפשר להם להיפטר מיהדותם, כי 'לבם נשאר ברחוב היהודים', ובכן שבו אל הרחוב הזה, ו'הנה הם נכנסים עתה לספרות העברית'.>41<

אין להוציא מכלל אפשרות, שהתהליך המתואר ב'רזי לילה' משקף את התפתחותם של 'צעירים' כדוגמת ברדיצ'בסקי או פרישמן, שנתוודעו במאוחר אל המוטיוויקה הרומנטית ואל השקפת העולם הרומנטית ואימצו אותה בהתלהבות יתרה, בעוד רגלם האחת נותרה נטועה על כורחם בעולמה המיושן של המאה התשע-עשרה על 'צעירות' זו של סופרים מבוגרים ממנו בשנים לגלג ביאליק במסתו '"צעירות" או "ילדות"'. ב'רזי לילה' מגויסים כל 'אבזריה' החביבים של הרומנטיקה - שר הלילה,>42 הערה< הצללים והרוחות, החורבות המסתוריות, המשורר היושב לאור פתילה בחדרו ומתבונן באפלה>43 הערה< והטבע הממלל את חידותיו חסרות הפשר - אך אלה נותרים תלויים באוויר ללא ניצול אפקטיווי, וסימן שאלה גדול מרחף מעליהם. נראה שאפילו הפואטיקה הרומנטית לא ניצלה בשיר זה מיחס סטירי ומחיקוי פרודי.>44 הערה< ואולם כזכור הזדהה ביאליק בנקודות מסוימות עם ברדיצ'בסקי, שחבש כמוהו בעבר את ספסלי ישיבת וולוז'ין, ולא ראה בו יריב ובן פלוגתא בלבד. לפיכך חצים שכוונו כנגד 'צעירים' כברדיצ'בסקי לא חסרו גם כוונות אוטו-אירוניות. ככלות הכול התבונן כאן ביאליק באירוניה ובהשתאות כאחת על תהליך התגבשותה של הפואטיקה המודרנית, הרומנטית והסימבוליסטית, של דורו, תהליך שהוא עצמו נטל בו חלק פעיל.

רק בסוף התהליך המתואר ב'רזי לילה' הגיע ביאליק למימוש מוצהר של הפואטיקה שאת עיקריה ידע להביע עוד באיגרותיו המוקדמות, אך הוא לא ידע לממשה הלכה למעשה עד יבת קטעי הפתיחה של 'המתמיד' (תרנ"ח), שאותם חיבר כשנה לפני חיבור 'רזי לילה', קטעים שבהם תיאר את 'רחוב היהודים' המוכר בדרך מצועפת, בשעת לילה מאוחרת ומסתורית או בשעת בוקר מוקדמת וערפלית, בשעה שבה מתבוללות הרשויות ונבלעות זו בזו. עתה, במקביל להופעת שיריו הראשונים של טשרניחובסקי, למד להשתמש בכלליה של הפואטיקה הרומנטית, היודעת, כדברי הרומנטיקונים האנגליים וורדסוורת' וקולרידג', למזג את הניגודים לבליל אמורפי אחד ולראות את המופלא שבבנאלי ואת הבנאלי שבמופלא. שלא כמו המשורר הסטירי מחלקו הראשון של השיר שהשפיל את מבטו מתוך זלזול ו'שר בשירים על לב רע',>45 הערה< ושלא כמו המשורר הסנטימנטלי מחלקו השני של השיר שהאדיר את המציאות ורוממה בדרך האפותיאוזה, משוררנו הפך בסופו של דבר לריאליסטן 'בהיר עין' הרואה את המציאות נכוחה, 'בגובה העיניים'. בתוך כך נתחלפה בשיר המגמה הפלייטוניסטית שאפיינה את חלקו הראשון. הנימה הבדחנית נתחלפה בטון רך שכולו המיית-לב לאמיתה. 'רזי לילה' מתחיל אם כן כפלייטון מחורז, וסופו - ליריקה צרופה.

בתום גלגול המחילות למד אפוא המשורר, גיבור השיר, להסיר מן המוכר את מעטה הפמיליאריות (THE FILM OF FAMILIARITY). ובמונחיה של הפואטיקה הסימבוליסטית, הוא למד למצוא דרכי הזרה (דה-פמיליאריזציה להשהיית הקליטה ולהצגתו של הבנאלי באור חדש ומקורי. קודם ערך בנאליזציה של המופלא, ועתה הוא מפליא את הבנאלי: אין הוא מצייר לנגד עינינו אלא תמונה פשוטה של 'רחוב היהודים' (גדר דחויה, קוצים אחדים, 'חורבת' בית-הכנסת, עצי סרק הגדלים ליד בית העלמין וכו'), אך טכניקת ההזרה מחוללת בתמונה זו פלאים ורואה בה חומר לגיטימי ליצירת אמנות מן המעלה הראשונה. 'רחוב היהודים' הדל והעלוב מקבל לפתע חיים חדשים באמצעות רוח חדשה ובאמצעות עיצוב פואטי חדש ומחודש. המפגש עם הרומנטיציזם לגילוייו בספרות העברית ובספרות ישראל - עם סיפורי ברדיצ'בסקי (1899), עם שירי טשרניחובסקי (1899), עם סיפורי הצללים של פיארברג (1899 ועם שיריו המתורגמים של פרוג (1899 - תרם ליצירת המפנה שאת שלביו תיאר ביאליק בשירו 'רזי לילה', מפנה שככלות הכול נתן למשורר הצעיר דחף יצירה עצום.

בדרכי עקיפין מתאר כאן ביאליק גם את הפרדוקס הגדול שנתגלה לעיניהם של הרומנטיקונים הראשונים בני דורו: דווקא בשנות שלהי המאה, עם שובם של משכילים צעירים שנתבוללו למחצה ב'דרך תשובה' אל עיירת ילדותם ואל ערכיהם שמקדם, צעדה הספרות צעד ענק קדימה, הדביקה את הישגיה של הספרות הכללית, והעפילה אל אותם שיאים שסופרי ההשכלה הקוסמופוליטיים שאפו וחתרו כל השנים ללא-הצלחה להשיגם. דווקא עם הירידה ממרומים ונטישת היומרות המופלגות החלה השירה נוסקת לגבהים חדשים שלא נודעו בעבר. דווקא משניטש אחרון מבצריו של הרציונליזם המשכילי, והאדם מישראל שב להאמין בחלומות ובמשלים שנחשבו בתקופת ההשכלה 'הבל ורעות רוח', וחלום שיבת ציון בכללם, התחילו החלומות הערטילאיים לקרום עור וגידים ולהתרקם לנגד עיניו כמציאות ממשית, גם אם פתרונם היה רחוק עדיין ולוט בערפל.

הערות:

1. כוי - חיית כלאיים, ספק מן הצאן, ספק מן הבקר, ראה: בבלי חול' פ ע"א. ביאליק הרבה להשתמש במושג זה לציון תופעות היברידיות בכלל ושירים שהם בליל ז'אנרי בפרט. כך למשלב באיגרתו הראשונה: 'כל אלה/.../ עיצבוני ויעשוני ברייה משונה, כמין 'כוי' מעוך ונתוק,ות ורצוץ", ראה: איגרות ביאליק (ערך: פ' לחובר), א, תל-אביב תרצ"ח-תרצ"ט, עמ' יג. ובאיגרת מיום 21 במארס 1931,ב על שירו 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' שחלקו קינה וחלקו שיר-תוכחה פובליציסטי: 'תמצא בזה דבר בשביל המאזנים כבקשתך וכבקשת פיכמן. את ה"דבר" הזה - מין כוי, ספק שיר, ספק מאמר, מעין "עכבר שחציו אדמה" - רשמתי לפני בטופס ראשון בבאזל' שם, ה, עמ' קפב-קפג.
   

2. אותם מבקרים וחוקרים מבני כל הדורות שעסקו בשיר 'רזי לילה', אפילו נגעו כן בחטף, הבחינו ברובם על נקלה באופיו ההומוריסטי והקומי של השיר. י' פיכמן דיבר על "זהרורי הומור/.../ מעבר טבעי זה מליריזם להומור על מנת לשוב אליו בלי אבדות" הנ"ל, שירת ביאליק, ירושלים תשי"ג, עמ' קיז-קיח. צ' אדר ציין כי גיבור השיר 'מקשה ושואל כמה שאלות דווקא פרוזאיות וברוח אירונית במקצת/.../ וממשיך באותו טון פרוזאי לגלגני' הנ"ל, ביאליק בשירתו, ירושלים תשכ"ז, עמ' 71. לדברי ז' שמיר ניכרת בשיר 'קריצת-עין מתמדת/.../ ומייד, דואג הדובר-המשורר לבטל את האיכות המאגית הפיוטית ולנפץ את אשליית הקסם, באמצעות הערות מפוכחות ומעשיות, העושות לחוכא ואטלולא את התיאור המסתורי והקסום, שעל עיצובו טרח המשורר' הנ"ל, שירי ביאליק הראשונים, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תל-אביב 1980, עמ' 129-130. י' בקון מוצא בשיר 'מעין שיח שובבני-הומוריסטי, המשובץ ביידישיזמים הרבה' הנ"ל, הפרוזודיה של שירת ביאליק, באר-שבע 1983, עמ' 87-88. גם ע' שביט מדבר על 'טון הדיבור ההומוריסטי הנמוך' הנ"ל, 'בין שורה למשפט - לסוגיית הפסיחה ורושמה בשירת ביאליק', מחקרי ירושלים בספרות עברית, ח (תשמ"ה), עמ' 46. אולם היו אמנם גם מי שהבינו את השיר על כל חלקיו ברצינות גמורה ודנו בו כבשיר לירי חסר הומור שכולו אומר פתוס חגיגי, ראה ז' שפירא, דרכים בשירת ביאליק, תל-אביב תשכ"ב, עמ' 66-72 ד' מירון, הפרדה מן האני העני, תל-אביב 1986, עמ' 263-269 הנ"ל, 'בואה לילה', תל-אביב 1987, עמ' 11-133.
   

3. על יסודות ההומור והסאטירה המשוקעים ב'שירתי' ראה: שמיר (שם), עמ' 303-307.
   

4. נדפס ב'השילוח', א, ו' (אדר ב' תרנ"ז),גובה מאמרו של מ' ארנפרייז 'לאן?' (שם, עמ' 499). כששלח ביאליק ל'השילוח' שירים עממיים, הומוריסטיים או סטיריים, החזיר אותם בדרך-כלל אחד העם למחבר,או דרש ממנו תיקונים. ראה מבואות לשירים 'רבי זרח', 'בכרכי ים', 'תקון חצות' ראה: ח"נ ביאליק, 'שירים' (תר"ן-תרנ"ח), מהדורה מדעית, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 319, 339, 407-408.
   

5. אפילו ספרו של ד' מירון 'הפרדה מן האני העני', הסוקר במוצהר את כל העשור הראשון ביצירת ביאליק (1891-1901), עשור שהתברך בסטירות ובפרודיות רבות, מתעלם כמעט לחלוטין מן השפע חסר התקדים של שירים מבודחים ב ביאליק הצעיר במרוצת עשור זה. לא אחת העניק המבקר בחיבוריו דגש יתר ליסוד הדכאון שבשירת ביאליק, אגב התעלמות בלתי מנומקת מן ההומור ומיצר החיים המפעמים בשירה זו במקביל.
   

6. ד' סדן, בין דין לחשבון, תל-אביב תשכ"ג, עמ' 3-9. לאחד העם היתה, לדעת סדן, השפעה בולמת ומאפקת על ביאליק הצעיר. די בסקירת שירתו של ביאליק והתפתחותה, טען סדן, כדי לנחש מה היה אילולא השפעה זאת, 'שעל-פי אופיה היתה מצננת, אם לא לומר: מגמדת, שעל כן אין אנו יכולים שלא לראות פגישה זו כפגישה פאטאלית'.
   

7. מונחים אלה מבוססים על תורת רב-המע שפיתחו א' אבן-זהר וג' טורי, בעקבות י' טיניאנוב וב' אייכנבאום, ראה: א' אבן-זהר, 'היחסים בין מערכות ראשוניות ומישניות ברב-מע של הספרות', הספרות, 17 (ספטמבר 1974), עמ' 45-49 ג' טורי, 'לשאלת תיאור הספרות כרב-מע', הספרות, 18-19 (דצמבר 1974), עמ' 1-19.
   

8. עיקרים אלה ממשנתו הפואטית של אחד העם עולים ממאמרים רבים, ובמיוחד מאלה המכונסים ביו תחת הכותרת 'לשאלת הלשון' אולם לענייננו חשובות הדעות העולות ממאמרו '"צורך" ו"יכולת"' 'השילוח', א, חוב' ג (טבת תרנ"ז), שבאוגובה על בו הגלוי של ברדיצ'בסקי אליו 'על פרשת דרכים', שם, ב (תרנ"ז).
   

9. הדברים שלהלן מהווים בחלקם גרסה מורחבת ומתוקנת של דברי במאמר שהציג את גילוי השיר 'איגרת' ראה: ז'שמיר, 'האם השיר "איגרת" הוא משל ביאליק?', מאזנים, ס, 8-1 (שבט-אדר תשמ"ז), עמ' 1-13.
   

10. על ההבדלים שבין המרכז האודסאי למרכז הוורשאי העיר ביאליק בהומור ציני, במאמרו '"צעירות" או "ילדות?"': 'ואחד-העמיות היא, כידוע לכול, שם נרדף לבעל-ביתיות רחבה וכבדה עם ריח זקנה מופלגת/.../ עם מי משנינו הצדק - יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מתניים כה' פרישמן בין שאכל מן "הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באווירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות", ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנות הפורחים ורחבי הידיים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה'. י' פיכמן הרבה אף הוא וב על ההבדלים שבין 'נוסח אודסה' לבין 'נוסח ורשה', ראה למשל: פיכמן (לעיל, הערה 2), עמ' 12- 15 שכט-שמה ועוד.
    

11. על יחסם השונה של סופרי אודסה ל'השילוח', ראה מסתו של ביאליק 'המנוח לווינסקי': 'סוף סוף, כל הדברים האלה ביחד, מהומת החיים, שיחת הבריות ויבה - אינם אלא המשך של פיליטון ארוך אחד. אפשר וב גם ארבעה וחמישה דברים בבת אחת/.../ "השילוח" לבדו יצא מכלל זה. בו נהג בשעת כתיבה מידה מיוחדת של "דרך ארץ". "כתוב בשביל 'השילוח' - היה אומר - זהו עניין אחר לגמרי". אימת הרב עדיין היתה עליו, רצועתו של "אחד העם"'.
    

12. על השיר האירוני-הפרודי 'איגרת' הכתוב כמונולוג דרמטי בנוסח ה'סקאז', ראה: ז' שמיר (לעיל, הערה 8). שיר עלום זה נכלל גם במהדורה המדעית של כל שירי ביאליק, ראה: ח"נ ביאליק, 'שירים' (תרנ"ט-תרצ"ד), מהדורה מדעית, תל-אביב תש"ן, עמ' 437-443. העוסקים בתורת הז'אנר בכלל, ובמונולוג הדראמטי בפרט, נוטים להסכים עם טענת ד"א קאלר כנגד ר' לנגבאום על שהאחרון בנה את הכללותיו התיאורטיות על סמך המונולוגים הדרמטיים עתירי הפתוס החגיגי של הרומנטיקונים האנגליים, ולא בחן מונולוגים קומיים, שזיקת המחבר המובלע לדברים הנשמעים בהם היא זיקה אירונית, ואשר משימת הקורא בהם אינה להגיע לכלל הזדהות, כי אם להיפך, להבין את האמת הסמויה שבין השיטין ולבנות את התמונה האובייקטיווית מתוך הדברים הבלתי מהימנים. בין הראשונים שבחנו את הז'אנר בחינה שיטתית היו כמה מורים לתורת הנאום, שהסתמכו על קווינטיליאנוס, שהמליץ על תרגילי אימפרסונציה (לבישת מסכה של פרסונה וחיקוי דרך דיבורה כדרך להפעלת הדמיון והעשרתו.
    

13. כמו למשל בסיפורו של ביאליק 'סוחר', שבו שוקעו בדמות הבדיונית, הקריקטורית והנלעגת, קווי היכר פרסונליים ואוטוביוגרפיים לא מעטים, וראה: ז' שמיר, השירה מאין תימצא, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 162-168 ר' שנפלד, גלגולו של סיפור, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 41-48. יש לציין, שהבנת דמות ה'אני' הדובר בשיר 'רזי לילה' כגיבור בדיוני נוגדת את פירושו של ד' מירון, בואה לילה (לעיל, הערה 2), עמ' 37.
    

14. כרום - שמו של עוף אגדי רב-צבעים, שנזכר בתלמוד: 'עוף אחד יש בכרכי-הים וכרום שמו וכיוון שחמה זורחת, מתהפך לכמה גוונין', בבלי ברכ' ו ע"ב. בסיפורו 'איש הסיפון', המתאר דמות המחליפה צבעים וזהויות במהירות הבזק,ב ביאליק: 'מי הוא ברנש זה, שבמשך ארבעת ימי המסע התהפך לפניי ככרום והחליף את צבעו שבעה מונים'.
    

15. ביצירת ביאליק לסוגיה החצוצרה היא סמל לתרבות ניכר, היפוכה של התרבות היהודית בת-הגולה, המגולמת בסמל הכינור. ראה למשל בשיר 'שירת ישראל' ובסיפור 'החצוצרה נתביישה'.
    

16. על הצירוף 'שאלות הבל', העיר א' אברונין כי הניקוד עממי, וממנו 'שילות' שבלשון יידיש, ראה: הנ"ל, מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג, תל-אביב תשי"ג, עמ' 64. מן הראוי לציין כי העורכים בהוצאות הספרים שבהן הדפיס ביאליק את קובצי שיריו תיקנו את המלים המשובשות הרבות שבנוסח 'לוח אחיאסף', ובכך הקשו אולי על אחדים מבין אותם מבין המבקרים והחוקרים שאין להם נגיעה לחומר הארכיוני להבין את צדדיו הקומיים והפרודיים. אף-על-פי-כן רוב העוסקים בשיר עמדו כאמור על טיבו הקומי של 'רזי לילה', וראה לעיל, הערה 2 לעיל.
    

17. בשל מגמתו של הדובר להתנאות בעיני נמעניו (בנוסח 'לוח אחיאסף', בטרם תיקנו העורכים והמדקדקים את כל ה'שיבושים'), הוא אומר 'מה חייהן?', בהיגוי היפר-קורקטי החושף את אי-הבנתו. תודתי לד"ר א' נוברשטרן על המידע הבלשני-ההיסטורי הנוגע לתופעת 'לשון לוטוויש'. והשווה למשל לשימוש במלים השגויות 'גבורתי', 'גבורה' (במשמעות 'גברתי', 'גבירה'), ברומן המשכילי של אה"ל אריה הלל ליבשיץ, 'אל תבוזו לגנב', ההדירה וצירפה מבוא והערות מ' גלבוע), תל-אביב 1980, עמ' 42, 58, 99, 100, 102-104 ועוד.
    

18. גיבור השיר הוא ספק גאוותן גדול, ספק ענוותן מופלג: הוא מבטל את כוחו המסתורי של הלילה ומונה את מרכיביו בזלזול ידעני, ולעומת זאת הוא מתחטא ומתרפס לפני קוראיו ('מי זה ירשיעני, משורר עני'). השווה לתיאורו הציני של ביאליק במאמרו 'טעות נעימה': 'מין ענווה גאוותנית וגאווה ענוותנית/.../ הפרומיתיאוסים שלנו שצווחים ככרוכיא שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם, שמא פרעושים עוקצים אותם צער העולם שלהם, העמוס כחטוטרת מכוערת על שכמם, אינו באמת אלא צער של "השגה" עשירה ויכולת קבצנית'. וראוי להזכיר כי נפילה מעין זו מפתוס לבתוס מתוארת גם באיגרת הווידוי הראשונה של ביאליק לידידיו מז'יטומיר, איגרת שהתיאורים הכלולים בה שימשו במובהק דגם ותקדים לעלילת השיר 'רזי לילה', וגם שם תיאר ביאליק את 'ייסורי פרומתיאוס' שלו המתגלים עם יקיצהקיצות פרעושים.
    

19. ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, א, תל-אביב תרצ"ה, עמ' רו-רז.
    

20. השווה לתיאורו של ביאליק בהרצאתו השלישית 'על האגדה': 'בעוד שהמשכילים הרציונליסטים וה"מתנגדים" היבשים נאחזו תמיד בפשוטם של הדברים', שם, עמ' ע.
    

21. ראה למשל ארנפרייז (לעיל, הערה 4) י' טהון 'ספרות לאומית' (השילוח, א, ד תרנ"ז עמ' 347). וראה גם: י' אורן, אחד-העם, מ. י. ברדיצ'בסקי וחבורת 'צעירים', ראשון-לציון 1985, עמ' 35-41.
    

22. כך כינה ביאליק את המשורר האידיאלי בב נלווה לשירו על פרוג - 'אל המשורר'. התואר הדו-משמעי 'רב הנוצה' רומז גם לקולמוסו של המשורר וגם לכשרונו לנסוק לשמי שמים כנשר רב אברה. וראה: איגרות ביאליק (לעיל, הערה 1 א, עמ' מג.
    

23. על הספרות העברית הקטיגוריאלית והמנותקת מן הטבע, בת הדורות שקדמו למנדלי מוכר ספרים, אמר ביאליק במסתו 'מנדלי ושלושת הכרכים': 'דומה היה כאילו ניטלו מן הסופרים כל חמשת חושיהם והם משמשים רק בכוח הדיבור והאמונה וההשערה בלבד. מנדלי היה הראשון שפרנס את כישרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה. הוא הסופר בעל החושים הראשון בספרותנו. תחת ההשערה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות, ובמקום שראו אחרים עולם מטושטש על-ידי רשת של פסוקים - ראו עיניו עולם ברור בלא מסך מבדיל'. ובמקום אחר אמר: 'הוא מנדלי מוכר ספרים היה הראשון שלימד חושינו לשמוע, לטעום, למשש. כל חמשת החושים מפותחים אצלו במידה גבוהה (מן הסופרים הממשיכים אותו - שניאור הוא תלמידו המובהק בשיר, שמפרנס את כל חושיו מן העולם החיצוני)/.../ הוא נתן לנו את הציור, שנוכל להשיגו בכל חמשת החושים', דברים שבעל-פה (לעיל, הערה 19), א, רכד.
    

24. כפי שהעירני פרופ' עוזי שביט.
    

25. במלים אלה הלעיג ביאליק על השירה הסנטימנטליסטית והערטילאית בשירו 'דמעה נאמנה' (1896 ובסאטירה המחורזת הגנוזה 'חוכרי הדעת המלומדים' (חש"ד), וראה ח"נ ביאליק (לעיל, הערה 4), עמ' 280-283.
    

26. כבשירו הסימבוליסטי הנודע של בודלר 'CORRESPONDANCES'.
    

27. PASTICHE - שיר פרודי מסוגנן המבליע ביקורת מסויגת על היצירה/ות הנרמזת/ות, ומבקש להלעיגה/ן ולהגחיכה/ן, בדרך-כלל אגב הכלאה שרירותית של סגנונות פואטיים שונים ובלתי מתמזגים.
    

28. ראה: א' הולצמן, 'פרשת "בר-חלפתא": ברדיצ'בסקי כגיבור סיפורו של בריינין', הכרת פנים, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 87-97. נדפס לראשונה: עלי שיח, 29-30 (סתיו תשנ"ב), עמ' 75-82. תהליכי ההתפתחות והתמורה של ברדיצ'בסקי הצעיר תוארו בהרחבה בחיבורו של הנ"ל, 'ממשכיל תורני למהפכן ספרותי', חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, אייר תשמ"ט.
    

29. והשווה את תיאור הצל ה'משונה', המכרכר על הקיר עם תיאורו האוטואירוני של ביאליק, באיגרתו הראשונה: 'נשתניתי מכול וכול, ונעשיתי ברייה חדשה, לא חיים נחמן החסיד, המשכיל, המתמיד או האפיקורס הנני היום, רק ברייה משונה' איגרות ביאליק (לעיל, הערה 1 עמ' ב. במישור אחר עשוי הצל המרקד על הכותל לרמז לפתגמים עממיים כגון 'דער דלות טאנצט אין מיטן שטוב', ראה: נ' סטוטשקאוו, דער אוצר פון דער יידישער שפראך, ניו-יורק 1950, סימן 498. על מימוש (ריאליזציה של צירופים כבולים כאלה מבוססות תמונות הבית שצללי הדלות מרקידים אתליו בשיריו ה'אוטוביוגרפיים' של ביאליק.
    

30. איגרות ביאליק (לעיל, הערה 1), א, עמ' יד. ראה גם: שם, עמ' יא: 'התחסדתי, התמשכלתי, התנגדתי, הרביתי גם חקור/.../ עד אשר קיבלו הלך-נפשי ומוחי צורה משונה ויטביעו בהם חותם תבנית מידותי, דופי תכונותי, הלא היא "מידת ההפכפכות"'. וראה גם: שם, שם, עמ' יג: "אנוכי אשר נהייתי משכיל וחוקר, חסיד ומתנגד כאחד".
    

31. ראה זלזולו של ביאליק במתפלספים למיניהם, המחפשים כל ימיהם פתרונים ואינם מסוגלים לעשות צעד אחד בחיי המעשה, בשיריו הגנוזים 'המחפש' ו'עסק בנסתרות'.
    

32. דברים שבעל-פה (לעיל, הערה 19), ב, עמ' קעו. וראה גם: 'והנה דמיוני/.../ עשה לו כנפיים ככנפי התנשמת, שפעמיםוף יתעופף ופעמים הלא שורץ כשרץ על הארץ. ודרך אחת לדמיון ולתנשמת, אשר לשניהם כפעם בפעם חליפות להם, רגע בין כוכבים ישים קנו, יפרוש כנפיים בין מפרשי עב, ומשנהו - יצלולופרת לתהום רבה' איגרות ביאליק (לעיל, הערה 1), א, עמ' יב. והשווה דימוי עצמי זה לתיאורה של האומה במקורות: 'אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים - יורדים עד עפר, וכשהם עולים - עולים עד לכוכבים' בבלי מג' טז ע"א. גם ה'אני' האישי וגם ה'אני' הלאומי מתוארים אצל ביאליק כיישות שאינה יודעת את 'שביל הזהב' שבין אאופוריה מרקיעת שחקים לבין דכאון לוחך עפר. ובשיר 'רזי לילה' מתואר הדובר כמי שמנסה להרקיע כנשר לשמי שמים, אך למעשה הוא מנמיך טוס על פני הארץ.

33. 'כל שירי פרוג' (תרגם י' קאפלאן), ורשה תרנ"ח-תרנ"ט, עמ' 143-150.
    

34. א' אביטלוא' אברונין חשפו חלק מהקישורים הבין-טקסטואליים, המעידים על שימוש מחוכם בדו-משמעות, כגון בצירופים 'מסוד קדושים', 'חרשי צירים', 'מה ערירי אני', 'חדלי אישים' ועוד. ראה: א' אביטל, שירת ביאליק והתנ"ך, תל-אביב תשי"ב אברונין (לעיל, הערה 16), עמ' 65. את הצירוף 'חדלי אישים' למשל פירש אברונין בתורת קלמבור המשתעשע בכפל המשמעות של ההומופון 'אישים' - 'אשים': רחובות 'חדלי אשים' (בלתי מוארים ורחובות 'חדלי אישים' (ריקים מאנשים - צירוף עם גוון של אימפוטנציה, לפי משמעו של הצירוף הכבול "חדל אישים".
    

35. את הצירוף הפרדוקסלי 'התפארות בקינה' שאל ביאליק משירת ימי-הביניים, ורשמו בטיוטת שירו 'שחה נפשי לעפר', שבה על דף ובו הערות ההדרה על שירי רשב"ג. במונולוגים הדרמטיים שלו 'מפי העם', נהג תכופות לעצב דמות של איירון-אלאזון הנושאת דברי רהב והשתוחחות נפש בעת ובעונה אחת, וראה למשל שירו הגנוז 'עצה בתפילה'.
    

36. שמיר (לעיל, הערה 13), עמ' 81-106.
    

37. ביאליק (לעיל, הערה 4), עמ' 290-297.
    

38. במבוא לקינה 'הוי אח!' (תרי"ד).
    

39. לעיל, הערה 35.
    

40. מובאה מסיפורו של מ"י ברדיצ'בסקי 'בלעדיה'.
    

41. 'השילוח', ב, ה (אב תרנ"ז).
    

42. ביאליק רומז כאן כמדומה למוטיבים מן הרומנטיקה הגרמנית, למשל לשירו של גתה 'שר היער', שמיכ"ל תרגמו בשם 'מלך בלהות' (באיגרת הווידוי הראשונה של ביאליק לידידיו מז'יטומיר לעיל, הערה 18 מתואר מלאך נורא בשם 'מלך בלהות' המכה את הדובר, בדומה ל'שר של לילה' ב'רזי לילה'). וראה גם שירו של היינה 'חלומות': 'התדע מי ומי הוא? בוא וראה!" / לי קרא שר-החלומות והראה לי את פני / חדל אישים זה' ספר השירים (תרגם: י' קצנלסון), ורשה תרפ"ד, עמ 16.
    

43. כבשירו הגנוז של ביאליק 'חלום בתוך חלום', שהוא מבחינות רבות גלגולו הראשון של השיר 'רזי לילה'. קריאת 'רזי לילה' לאור שיר גנוז זה ולאור איגרת הווידוי הראשונה (לעיל, הערה 18 עשויה להבהיר את תופעת החזרות המרובות בשיר שקורא בלתי מיומן עלול לראות בה טעם לפגם. בחזרות מרובות אלה אין משום גיבוב וייתור כי אם התבוננות מחודשת באותם פרטים עצמם בקנה מידה שונה ומתוך הלוך רוח שונה. בית-הכנסת למשל עשוי להיראות בהלוך רוח של העצמה והגדלהנק הסוכך על בתי השכונה (שורה 46), ומתוך הלוך רוח של הנמכה והקטנה הוא ייראה כ'חורבה מטה' (שורה 61).
    

44. ב'רזי לילה' כלולה גם פרודיה על צייני סגנון רומנטיים משירי 'חזיונות ומנגינות' של טשרניחובסקי. כך למשל יש בשיר שימוש מופרז בתחבולת הגמינציו: 'ויקא צל את צל, סוד גילה סוד. וקול לקול, וקו לקו, וצל לצל' (שורות 103-104), וההפרזה אומרת דרשני. דומה שכך רמז ביאליק לשימוש הנפרז בתחבולה זו בשירת טשרניחובסקי: 'וטור מטור ירום, גל יגבר מגל' ('לא רגעי שנת' או 'וניגש יום ביום, כצל בעקב האור' ('חרבות'). על הפרודיזציה שעשה ביאליק לצייני הסגנון הטיפוסיים לשירי 'חזיונות ומנגינות', ראה: ז' שמיר, שירים ופזמונות גם לילדים: לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, תל-אביב תשמ"ז, 103-104.
    

45. איגרות ביאליק (לעיל, הערה 1) א, עמ' מד.