שנינו שקולים במאזניים
עיון ברומאן "הכלה המשחררת" מאת א"ב יהושע
פורסם: גג: כתב-עת לספרות , גיליון 5 , 2001
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
על כריכת הספר מרצד מין "כתם רוֹרשאך", וריאציה ציור של מאטיס,1 ובו צמד צלליות גרוטסקי המרחף באוויר כמריונֶטות. התמונה הסימטרית והאָ-סימטרית הזאת, הילדותית והמבהילה כאחת, גרמה לי - ולא במקרה - להרהר בשיר הילדים הביאליקאי הנודע, שאפילו בני שנה-שנתיים עדיין מתנדנדים על רקע מילותיו הפשוטות: "נַד נֵד, נַד נֵד,/ רֵד עֲלֵה עֲלֵה וָרֵד!/ מַה לְמַעְלָה?/ מַה לְמַטָּה?- / רַק אֲנִי,/ אֲנִי וָאָתָּה;/ שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים/ בַּמֹּאזְנָיִם/ בֵּיּן הָאָרֶץ/ לַשָּׁמַיִם". הורים השרים את השיר ה"תמים" הזה לילדיהם בהברה האשכנזית המתנגנת של פעם אינם חשים כלל עד כמה מילותיו טעונות ודֶמוניות. מדוע "דֶמוניות"? כי הן שוברות את הצו המזהיר את האדם לבל יעבור את גבולות המותר ולבל יחקור במופלא ממנו: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם - מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור" וגו' (חגיגה יא, ע"ב).2 גם המצב התמים למראה המתואר בשיר הילדים הזה, מצב שבּו אתה נשאר שקול לנצח במאזניים, בין הארץ לשמיים, ביחד עם שותפך-יריבך המבקש להטות את הכף לטובתו, הריהו מצב נואש ומקולל מאין כמוהו.
אכן, הרומאן החדש, הכבד (תרתי משמע) והמרתק הזה, שהִנחית א"ב יהושע על קוראיו ועל חוקריו, תר אחר גבולותיו של חקר האמת - מה מותר ומה אסור לו לאדם לעשות בצאתו לתוּר אחר המופלא והסמוי מֵעין. חֵקר האמת הריהו כידוע דחף אנושי שזכה לעמוד במרכזן של אחדות מהיצירות החשובות ביותר בתולדות התרבות - מסיפור האכילה מעץ הדעת שבפתח ספר הספרים, סיפור הנרמז כאן בדרכים רבות ועקלקלות,3 דרך סיפורו של אֶדיפוס המלך, גיבור מחזהו של סופוקלס, שגילה אמת נוראה ומבהילה ששינתה את כל חייו, ועד לסיפוריהם של המלט השקספירי, דוקטור פאוסטוס של מרלו ופאוסט של גתה - כולם גיבורים תאבי דעת, שהעזו להיכנס לפרדס, או להוציא שֵדים רדומים מן הבקבוק, והולידו שובל אין סופי של צאצאים, חוקיים ושתוּקים, קריקטוריים ועגומי עיניים.4
גיבורו הראשי של הרומאן, פרופ' יוחנן ריבלין, הוא מזרחן תאב דעת החוקר את מלחמת השחרור האלג'ירית. כדי להפיח רוח חיים במחקרו ה"תקוע" הוא מסתייע בעצה של פטרונו הקשיש והחולה פרופ' קרלו טֶדֶסקי שאליו הוא נושא עין שואלת ובתלמידתו סָמָאהֶר היוצקת מים על ידיו. במקביל, הוא אף מקבל השראה למחקרו ה"תקוע" ממחקר בלתי גמור של עמית צעיר ומוכשר, ד"ר יוסף סוויסה שמו, שנהרג בחצי ימיו בידי מחבלים באחת מאותן שכונות ירושלמיות שמעבר לקו הירוק. כל הקַטַליזטורים הללו מצעידים את מחקרו של ריבלין קדימה, ומובילים אותו להנחה שחקר האמת אינו יכול להתמצות בסימון תהליכים רציונליים של מוקדם ומאוחר ושל סיבה ומסובב. הוא דורש ירידה שאינה נטולה סיכונים אל המעמקים ההיוּליים של נפש האדם - אל מקורות השירה, היצירה והדמיון - מחוזות שבהם מצויות אמִתות הזוּיות והיבּרידיוֹת שאינן שייכות למחוזות התבונה הטהורה.
רעיון חדשני זה דוחף אותו לחציית "קווים אדומים" ולכל מיני סיכונים שאינם אופייניים לאיש אקדמיה מצוי: הוא מוצא עצמו ישֵן במיטתה של תלמידתו הערבייה סמָאהֶר, הערמומית והסוררת, באחד מכפרי הגליל העליון, ונקלע ביחד עם בן דודה רָאשֶד להרפתקאות ליליות משונות וגרוטסקיות בשטחי האוטונומיה הפלשתינאית. אופיו החקרני מתבטא גם במישור הפרטי: באובססיה שלו להבין את האמת על גירושיו החפוזים של בנו - להבין את פשר סירובו של זה לפתוח את סגור לבּו לפני הוריו, להתאושש מאהבתו הקודמת ולפתוח פרק חדש בחייו. לשם השגתה של האמת הנסתרת מעין, ריבלין פורץ גבולות ללא הרף: הוא מבקר פעמים אחדות בפנסיון המשפחתי של מחותניו לשעבר, חרף אזהרות אשתו, השופטת המחוזית, לבל יעשה כן; הוא מספר לכלתו לשעבר בדיות על מחלה סופנית שאחזה בו כביכול, במין סחטנות אמוציונלית חסרת מעצורים שנועדה לחלץ ממנה סודות נצורים; למגִנת לִבּה של אשתו, הוא אף מספר לבנו על מות חותנו לשעבר ועל היריונה של אשתו לשעבר - הכול כדי לדעת הכול ולמשוך בכל החוטים.
גם בשאר התחומים הוא מתגלה כפורץ גבולות כרוני: הוא מבקש להתעלס עם אשתו בלשכתה, בתוך בית המשפט, שאת מפתחותיו הוא הצליח לשים בכיסו בתואנות שווא. הוא אינו שם גבולות ברורים בין מחקריהם של עמיתיו הזוטרים לבין מחקרו שלו, ובין חייהם לבין מחקריהם. לאמִתו של דבר הוא מפֵר ללא הרף את הבטחותיו לאשתו, ופולש בצורה בלתי מכובדת לחייו הפרטיים של בנו שגזר על עצמו גלות בפריז, "תקוע" באהבה חסרת סיכוי לאשתו הירושלמית גליה שנתנתקה ממנו בחתף לאחר שנת נישואין אחת וכבר נישאה לאחר (שמה כשם גיבורת סיפורו המוקדם של א"ב יהושע "חתונתה של גליה", וזאת כחלק מ"פגישת מחזור" שבּה יהושע מפגיש גיבורים ומוטיבים מסיפוריו מכארבעים שנות יצירה).
בן זה, עופר שמו (בסיפורי א"ב יהושע ובספריו נודע כידוע מקום מרכזי לדמויות הנושאות שמות של חיות קרבן),5 יושב אפוא בגאליה (Galia) האירופית, כולו געגועים לגליה שלו הירושלמית הבלתי נשכחת, מחויב בשבועת אמונים שתדבק לשונו לחִכּו אם יסגיר אי פעם לזולתו את הסוד המשפחתי הנורא שנגלה לו במרתף הפנסיון (המקביל ל"אִיד" בפסיכולוגית המעמקים). הוא גורש מ"גן העדן" המשפחתי בשכונת תלפיות בשל דחף בלתי נשלט לחקור במופלא ממנו, דחף שאותו ירש כנראה מאביו בעל האופי החקרני ומאִמו השופטת הסגורה ימים שלמים בלשכתה, חוקרת בה את הנאשמים חקירת שתי וערב. כאביו המבקש לראות יותר מן הראוי (בהיותו גִלגולו המודרני של אדיפוס מנוקר העיניים הוא נענש בשבירת משקפיו),6 גם עופר הוזהר פעם אחר פעם שלא יעז להתקרב אל אותו "קודש קודשים" שבמרתף, אך הוא לא התגבר על יצרו, וראה בעיניו (עמ' 252) את מה שלא אמור היה לראות (הוא שבר את האיסור המזכיר - באספקלריה מעוקמת - את הציווּי האלוהי למשה בנקרת הצור "כי לא יראני האדם וָחָי […] וראיתָ אֶת אחֹרַי ופנַי לא יֵרָאו", שמות לג, כ-כג).7
כמו בשיר הילדים הביאליקאי הנזכר לעיל, גם הרומאן החדש של יהושע מעמיד במרכזו דמויות ה"תקועות" בין הארץ לשמים, במצב שבו כל הצדדים גורמים סבל לזולתם וסובלים סבל בל ישוער בעצמם (בנושא ההיטלטלות בין הארץ לשמים מעניינת במיוחד היא השיחה הגרוטסקית בין ריבלין, שבא לבקר בדירתו הקודמת לאחר שעבר לדירה חדשה וגבוהה, לבין המשפחה שקנתה ממנו את דירתו הישָנה שליד הוואדי). ריבלין "תקוע" בעיצומו של מחקר בלתי גמור, בנו "תקוע" בעיצומה של אהבה חסרת סיכוי לאישה שעזבה אותו ומיהרה להינשא לגבר אחר, תלמידתו סמאהֶר "תקועה" בעיצומה של עבודה סמינאריונית בלתי גמורה ואִמהּ עפיפה "תקועה" אף היא, שהרי לימודיה באוניברסיטת חיפה נפסקו לפני שנות דור עם היכנסה לעול חיי הנישואין והאימהוּת, ראשד המאוהב בבת-דודתו "תקוע" אף הוא באהבה חסרת סיכוי שכּן זו נישאה כבר לאחֵר, ואחותו "תקועה" בגדה בלי יכולת לממש את זכות השיבה - לחזור לביתה ולמשפחתה. גם אחותה של השופטת חגית ריבלין, גיסתו של הגיבור הראשי, "תקועה" עם בעלה בשליחות אין-סופית, ההופכת אותה ל"יורדת" בעל כורחה.
ריבוי האנלוגיות ברומאן מלמד בדרכי עקיפין גם על ריבוי הסיפורים הסמויים המרובדים בו, זה על גבי זה, באופן המשאיר את הקורא ואת החוקר פעורי פה וחסרי אונים אל מול השפע הבלתי נדלה שלפניהם. שתי כלות לפחות ראויות לכותרת "הכלה המשַחררת". האחת ערבייה המתחתנת ומשאירה אחריה לב שבור ועבודה בלתי גמורה, מפריחה ללא הרף הבטחות ובדותות על היריונה ועל מחלתה, ומנסה בתואנות שווא לקבל ציון גמר ותעודה. השנייה היא כלתו לשעבר של ריבלין, שיום נישואיה לבנו עופר היה היום המאושר בחייו, ועתה הוא מבלה את ימיו בחקירת שורשי הפירוד החטוף הזה שגָזרה כלתו על הבן ועליו, כמסרב להשלים עם הפרֵדה. חתרנותו הבלתי נִלאית בניסיונותיו להגיע אל שורשי האמת באה לכאורה כדי להביא מזור לבנו, אך לא פחות מזה היא נועדה להביא מזור לנפשו הצמאה לרדת לחקר האמת בכל מחיר. שתי הכלות עשויות בסופו של דבר לשחרר את ריבלין מה"דיבוק" האובססיבי שאחז בו לחשוף את שורשי האמת גם במחיר פלישה לטריטוריות שאין בכוחו לשלוט בהן ולכוון בהן מהלכים: האחת מגישה לו את ה"סימפוניה הבלתי גמורה", והשנייה - שכמעט יולדת בביתו את תינוקה מבעלה השני - משחררת מקִרבּה (אמנם לא באוזניו) סוד אפל המשחרר את בנו ממחויבותו המוסרית כלפיה. בדרכי עקיפין היא עשויה לשחרר גם את ריבלין מעינוייו למראה בנו המתענה בשל אותו סוד אפל הממרר את חייו ואת חייהן של כל "הנפשות הפועלות".
אופיו החקרני (החובק גם את המישור הפרטי-האינטימי וגם את המישור הכללי, החברתי והלאומי) גורם לפרופ' יוחנן ריבלין לבקש להגיע עד לשורשיה של כל תופעה, להבין את עילת העילות שהולידה את מצבי ההווה - כמו ב"מר מאני", שבּו הגיעה הנבירה עד למקום הולדתם של העם ושל של בני המין האנושי כולו. בשני הרומאנים לפנינו גילויה האמִתי או ההזוי של פרשת גילוי עריות, שהתרחשה בחדרי חדרים, להזכירנו כי גילוי העריות הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו (וראו פרשת יהודה ופרשת אמנון ותמר שהובילה לבית דוד, ואין לשכוח שגם באגף המואבי של בית דוד מסתתרת פרשה של גילוי עריות, שהרי גם מואב נולד ממשכב לוֹט עם בנותיו). סיפור אינצֶסטוּאלי, השובר איסורי טאבו המקובלים על כל בני המין האנושי, מעיב אפוא על מעטה המכובדוּת הפרוּשׂ על פני הפנסיון הירושלמי האצילי המואר באור יקרות, ומעמיד מכובדוּת זו באור מפוקפק ואירוני.
מוצאנו המכובד והנִקלה כאחד - כבני בניו של יהודה וכצאצאי בית דוד - מלמד הן על סגירוּתנו כלפי חוץ (שהרי בפרשת גילוי עריות "הכול נשאר במשפחה") והן על פתיחוּתנו כלפי העולם החיצון (שהרי נעמי וכלותיה באו לעם ישראל משדות מואב). בית דוד שממנו עתיד לצאת המלך המשיח (סיפור מלכות בית דוד נרמז מן השמות יהודה, נעמי, בועז וחגית, וכן מן מן הצמה האדמדמה של אִמו המנוחה של יוחנן ריבלין ומן השֵֹער האדמדם, הצבוּע אמנם, של תילי-תהילה כצבע שׂערו של דוד המלך מחבר ספר תהִלים) לא יָצא אפוא אלא מנשים זרות ומילדי תערובת, ומכאן שרגש העליונות של "אתה בחרתנו" ושל "עם סגולה" הוא למִצער עניין מפוקפק ומסופק, שלא כדאי לנפנף בו כבדגל כלפי פנים או כלפי חוץ. בו בזמן, הרומאן רומז כי הערבים אינם כה נחותים כפי שנוהגים להניח אצלנו, ועל כן הוא מובילנו אל מחוזות הפנטזיה והשירה כדי להראות את הערבים בגדולתם, ולרמוז לתקופה שבּה הנחילו לאנושות את סודות האמנות והמדע. נרמז כאן שהיו תקופות בחיי האנושות - כב"תור הזהב" בספרד למשל - שבהן פרחה תרבות האיסלאם, ויהודים חיו עם שכניהם מתוך דו קיום בשלום. הכוונה הסמויה של הרומאן שלפנינו היא לטעת תקווה לעתיד לבוא, ולרמוז כי הפוטנציאל של הערבים לא נעלם - שהם "נתקעו" משום שלא עברה עליהם אותה מהפכה של תנועת ההשכלה: ה-"Enlightenment" של האנגלים, ה"Aufklärung" של הגרמנים, ה"siècle des lumières" של הצרפתים, ה"Illuminismo" של האיטלקים ועוד, מהפכות שאנחנו היהודים בכל זאת נגענו בהן בשולי אדרתנו. תהליך השלום - רומז הרומאן - עשוי להיות אותו "ניצוץ מַפרה", שיצית מחדש את הפוטנציאל של האומה הערבית, ויעלה אותה על פסים של נאורוּת ושל קִדמה.
כבר נאמר כי "הכלה המשחררת" הוא רומאן על הצבת גבולות ועל שבירתם, אך גבולות נקבעים בדרך-כלל על-ידי יריבים, וכל אחד משני הצדדים הנִצים רוצה לקובעם לפי רצונותיו ולפי צרכיו - להטות את הכף לטובתו - כבשיר הילדים הנזכר. לכל אחד משני הצדדים יש גם ריבוי של פנים ושל מִשתנים: יש צד שמושך אל הלאומיות הארצית ויש צד שמושך אל האוניברסליוּת חסרת הקרקע והגבולות, יש צד מערבי וצד מזרחי, צד שכלתני הפועל לפי "ביקורת התבונה הטהורה" וצד מלא דמיון ורגש, יש צד מאמין וצד אתֶאיסטי, צד אלים וצד שוחר שלום. המִשתנים הם כה מרובים, עד כי המצב - ברומאן כבמציאוּת - הוא כאותו משחק מצוייר שבו בשליפה אחת אתה משנה את ראש הדמות, בשליפה אחרת משתנים בגדיה ובשליפה אחרת - נעליה, וכך אתה מגיע לאין סוף אפשרויות היבּרידיות ושל זהויות שונות ומתחלפות. יתר על כן, כל תכונה הנדרשת כאן לגנאי יכולה גם להידרש לשבח, ולהיפך, הכול תלוי בפרופורציות: תכונה חיובית כדוגמת תכונת החדשנות עלולה לעִתים להיות לרועץ כאותה חדשנות סרת טעם שהכניסה תילי לפנסיון לאחר מות אביה, ולעומת זאת תכונות כדוגמת החקרנות, הסקרנות ואפילו פריצת גבולות יכולות להיחשב כתכונות חיוביות בתנאי שאין הן עוברות את הגבול…
ואכן זהו ספר על אותם מצבי כלאיים ודמויות כלאיים שפריצת הגבולות המופרזת מולידה אצלנו; על כל אותם מצבים היבּרידיים שמולידה המציאוּת המסוכסכת והבלתי אפשרית שלנו. היבּרידיוּת זו ניכּרת בראש ובראשונה במִבחר הדמויות ובשמותיהן: ריבלין הוא שמהּ של משפחה ירושלמית ותיקה, הנטועה ב"יישוב הישן", שבניה אשכנזים וספרדים כאחד, משפחה שהוציאה מקִרבּה אישים רבים, ובהם חוקר האיסלאם הידוע פרופ' יואל יוסף ריבלין, מתרגמם של הקֻראָן ועלילות "אלף לילה ולילה". כאן לפנינו מזרחן, השומע סיפורי אלף לילה ולילה מפי תלמידתו, הממציאה מיני תירוצים על דבר מחלתה ו"היריונה", כדי שלא תיזרק מן הלימודים ותקבל את התואר ה"מגיע לה" לדעת מקורביה. השם "ריבלין" שנגזר מן השם "רבקה"8 הופכוֹ, בין השאר, גם לגלגול דמותה של האם המקראית, מבנות הארמים, שהייתה מוכנה לרמות את בעלה כדי לקדם את מעמדו של בנה האהוב, מאבות האומה, על חשבון אחיו התאום, בדומה לאבי האומה שהִפלה בין יצחק לישמעאל, אפליה שהביאה אף היא לאיבת עולם בין צאצאיו, יוצאי חלציו (בו בזמן, ריבלין, או בן רבקה, הריהו יעקב-ישראל, על כל המשתמע מכך). שמו הפרטי "יוחנן" גם הוא מעשה כלאיים ושעטנז של שתי דמויות מן הנצרות: של יוחנן "המטביל" שבישר את הופעת ישו (ואכן מעשי טבילה ומקומות טבילה נזכרים ברומאן ללא הרף), ושל יוחנן מ"ספר החזיונות", האחרון בספרי "הברית החדשה". לפנינו אפוא בריית כלאיים - החובקת בתוכה יהדות, נצרות ואיסלם - המסמלת הן את התקווה לתורה חדשה שעתידה להפרות את האנושות והן את הייאוש שיסודו במראות האפוקליפטיים המבהילים שבהם נחתם ספר "הברית החדשה".9
תלותו של פרופ' יוחנן ריבלין בחונכו, הפרופ' קרלו טֶדֶסקי, מדגימה לנו שלכל אחד, בכיר ככל שיהא, יש "אב גדול" המשגיח עליו ומונה את צעדיו ואת נשימות אפו. המזרחן הקשיש והחולה נושא את שמה האשכנזי הנדיר של משפחה שחייתה ופעלה באיטליה (שיהדותה היא תערובת של יהדות אשכז וספרד), ואחד מבניה (משפטן, חתן פרס ישראל) כתב מחקר על חלוקת רכוש בתוך המשפחה. טֶדֶסקי הבדוי מתַפקד ברומאן "הכלה המשחררת" כדמות פטריארכלית בערוב יומה שריבלין עולה אל מיטת חוליה, כדי לזכות בעצתה ובברכתה. כמי שברח לפלשתינה-א"י מאיטליה הפשיסטית ב39-', בזמן שבו ברחו ממרחב התרבות הגרמני אותם חוקרי ספרות נודעים ששימשו לדמותו של טדסקי מודל ומקור השראה, הוא הופך גם כן לברייה היבּרידית שמזרח ומערב דרים בה בכפיפה אחת. מזרחנותו היא תרומתו האישית להשתלבות במרחב השמי - ניסיון להבין את הערבים כדי למנוע כישלון נוסף של עם ישראל במולדתו. הסיפור על בן דמותו שנגלה לריבלין ולאשתו בטיולם באתר סקי בדולומיטים נועד ללמד על השואה ועל תהפוכות הגורל היהודי שגירשונו כעדר של חיות קרבן מן ההרים ומן והאֲפָרים הירוקים שבהם רעינו, והרביצונו בשדה המרעה הצחיח שב"אגן הסהר הפורה".
רומאן המשפחה של א"ב יהושע מדבר אף הוא על חלוקת רכוש בתוך המשפחה: על פנסיון משפחתי שהפך נחלתו של בעל שני, שונה תכלית שינוי מקודמו, שלימד עצמו לקבל את הדברים כמוֹת שהם; על משפחה שגירשה בעל אחד מן הפנסיון, והפכתו לצעיר מאוהב ומתוסכל המסתובב מוכה ירח בפריז בלי למצוא את עתידו, על דירה חדשה ונאה ההופכת פנסיון לעת מצוא לאחות "יורדת" ולבעלה השליח הבאים לביקור מולדת, על ערבים היושבים תחת תאנתם ועל יהודים היושבים תחת חרוב עתיק יומין. לכל אחד יש כאן פנסיון ו"גן עדן" אבוד משלו: ריבלין מוצא כעין פנסיון בבית הסטודנטית שלו ואפילו בחדר שבמרתף הפנסיון של מחותניו לשעבר, עפרה מוצאת אותו בבית אחותה, אמו מגיעה לפנסיון של ה"מחותנים" ומתארחת בו חינם אין כסף כ"בת משפחה". בכל אלה יש משום פריצה של גבולות האוטונומיה הכלכלית והאינטימית של התא המשפחתי ופתיחתו לאורחים רצויים ושאינם רצויים.
המשפחה ברומאנים של יהושע היא כעין "מעבדה" לבדיקת מצבים ותהליכים בעלי משמעות רחבה יותר, לאומית ובין לאומית. הסכם השלום שהלך והתרקם בתקופה שבּה מתרחש הרומאן ועבר אגב גררא מראש-ממשלה אחד למשנהו, מנשיא אמריקאי אחד למשנהו, משול כאן כאמור למחקר או לעבודה סמינריונית העוברים אגב גררא מִשנה לשנה ומיד ליד, וכבר ראינו כי חוסר היכולת המתמשך של הסטודנטית הערמומית סמאהֶר להביא את חובותיה האקדמיים לקו הגמר הוא קו היכר העובר במשפחתה מדור לדור: גם אִמהּ, הרצינית ממנה, הייתה תלמידה של פרופ' ריבלין, אך לא סיימה בזמנה את חוק לימודיה). הסכם השלום הבלתי חתום משול גם לעבודת המחקר הבלתי הגמורה על אלג'יריה, מקום הבשלתן של "הנפשות הפועלות" ברשות הפלשתינאית. הוא משול להיריון מדומה, למכתבים שלא נשלחו ליעדם, למערכת יחסים רגשית חסרת סיכוי ש"תוקעת" דווקא את בעלי הנפש הרגישה והרומנטית בלא יכולת לצאת ממעגל הקסמים הארור שבּו הם נתונים.
הפנסיון המשפחתי שבעיבורה של שכונת תלפיות מזכיר את תיאוריה של ירושלים של תקופת המנדאט, ושוררת בו אווירה האופיינית ליצירות ש"י עגנון ודוד שחר - אווירה של קלסיוּת מכובדת, אך מעופשת קמעא, הזקוקה לאִוורור ולרענון - כמו הציונות הוותיקה של בני האֶליטות הישנות, או כמו הדתיוּת המודרנית של עגנון ובני חוגו (ובמישור האַלֶגורי, כעיר וכארץ שהיא גם "מקום קדוש", שאליו מגיעים צליינים ושבו בני המשפחה צריכים ללכת על קצות האצבעות, וגם "מולדת", שהיא בית). בעל הפנסיון, יהודה הנדל, בעל החזוּת הנאה והמכובדת, נושא את שם מלחינן של האוֹרַטוריות הדתיות "משיח" ו"יהודה המכבי", בתו הבכירה תילי-תהילה נושאת שם קלסי הרומז לספר תהילים מזה ולגיבורת עגנון מזה (היא אף מעוטרת כאן בתארים עגנוניים טיפוסיים כדוגמת "אדונית" ו"גבוהית"), אך שיקולי כדאיוּת ורווחיוּת גורמים לה שתשרת צליינים אמריקאיים השרים את מזמורי תהילים באנגלית. הקלסיוּת העבשה של הפנסיון (שמכובדותו היא מראית עין בלבד, שהרי במרתפיו רוחשת פעילות שאינה מכובדת כל עיקר) נשברת דווקא באמצעות דמותו של הבעל השני, בועז, המגדל צמה כאותם צעירים בתר-מודרניים, האטוּמים למציאוּת המתהווה ולהיסטוריה מתוך בחירה; שאין להם שמץ מאותה רגישות חקרנית, או חקרנות רגישה, האופיינית לעופר ריבלין, נציג הישראליוּת הנאורה, הדבקה בערכי אתיקה ואסתטיקה שהיו בה בטרם נבלעו בכיעור האופף אותנו מכל עבר.
נראה כי א"ב יהושע אינו מבכה את מותו של הישָן, ואינו רואה בו "טלית שכולה תכלת": דומה שהוא מַפנה כאן עורף למרכז אירופה, למרחב התרבות האוסטרו-הונגרי של הרצל ופרויד, קפקא ועגנון (וכן של אחדות מהדמויות שאליהן נשא עין שואלת בראשית דרכו), ומבַצר לעצמו ולנו - בחיים כבספרות - מקום ישראלי יותר, ים תיכוני יותר, שכבר אין בו פנסיונים "של פעם" עם קפה ועוגות קצפת וינאיות. ואולם, ההינתקות מווינה כמשל אין פירושה הינתקות מן העולם החיצון. ריבלין, הגיבור הראשי, עוזב את דירתו הישנה המשקיפה על ערוץ של ואדי, ועובר לגור בדירה בקומה גבוהה, בעלת נוף פנורמי, המרחיקה אותו מן הצמידות לאדמה ומאפשרת לו להרחיק ראות. לכלתו לשעבר הוא ממליץ שתלד את תינוקה בחיפה, מול הים הפתוח אל העולם הרחב, אך משפחתה הסתגרנית באה לקחתה לירושלים, לנוף הנשקף אל מדבר יהודה ואל ים המוות. לא קשה לנחש שהמחבר המובלע מצדד כאן באופציה המאפשרת להתבונן במציאוּת מלמעלה- ביכולת לראות גם את פסגות ההרים, ולא רק את המרתף העבש - את גלי האבנים ואת תילי הקברים המושכים אותנו כלפי מטה.
הוא אף ממליץ לנו להיות נדיבים יותר ומניפולטיביים פחות, לוותר על הסקרנות הבלתי נלאית להגיע בכל מחיר אל האמת ואל הצדק, ולבצע את תכניותינו ללא אותה ערמומיות האפיינית לסוחרי המזרח מזה ולסוחרי העיירה המזרח אירופית מזה. ההתהדרות המדומה באיזו מכובדות המתגלה כעורבא פָּרח, הרצון שלא יגיע לעולם על סיפוקו להוכיח כי אנו "טובים" ו"צודקים" יותר משכנינו, הפרת ההבטחות ושבירת כל הגבולות, אלה הם קווי ההיכר שלנו ההורסים כל סיכוי להגיע לאותו הסכם, שיוליד חיים חדשים וטובים יותר לבני כל האיזור. עלינו ללמוד להגיע ליחסי שוויון, שבהם זה נהנה וזה אינו חסר, ולא ליחסים פטרוניים ומתנשאים שבהם צד אחד מביס את משנהו ומכופף את ידו. ניכּרת כאן אכזבתו של המחבר המובלע מן הסחבת של אלה שניהלו את תהליך השלום משני צִדי המתרס, שנשאו את דגל השלום לשווא והובילוהו לאן שהובילוהו. האם אין עולים משמה של הסטודנטית סמאהֶר צלילי קריאתו-תחינתו של המחבר המובלע למנהיג הדור, האוחז בהגה המדיני, שיסע מהר יותר, ולבל יעכב לאין קץ את חתימת ההסכם המיוחל המסובך בקורי עכביש של תירוצים קטנוניים, חסרי תִכלה ותוחלת? נרמז כי האשמים בכך הם המנהיגים בני כל התקופות, ולא ממשלות ה"ימין" בלבד אלא גם מנהיגיה של תנועת הפועלים לדורותיה, מדוד בן-גוריון ועד אהוד ברק - שנתנו ידם לשבירת גבולות פטאלית בין דת למדינה, או שלא השכילו לכונן גבולות ברורים בינינו לבין שכנינו. דומה שערביי ישראל, ומולם בני האגף ה"יוֹני" במציאות הסבוכה וההיבּרידית שלנו, אינם יוצאים כאן נקיים מביקורת נוקבת.
לרומאן שלפנינו אגפים רבים וממדים רבים, ולכל פעולה המתרחשת בה בהווה יש גם אין ספור תקדימים בעבר הקרוב והרחוק. כביצירות לואיס קרול או ברומאנים של נאבוקוב, מהלכיו המסובכים מתקדמים כבמשחק מורכב, שיש לו כללים משלו, וכל המנסה לפרוץ את כלליו עלול להביא לאותם מצבים כאוטיים ה"תוקעים" אותו ללא תקנה. כבמשחקי קלפים ושחמט, שנולדו בעולם המלוכני הקדום, יש בו מלכים ונסיכים, רצים וסוסים, ואף חיילים פשוטים, וכבמשחקי קובייה מודרניים יש בו גם מכפלה של ממדי שטח ועומק. לכל דמות יש גם כפיל או כפיל ניגודי באגף המזרחי או באגף המערבי של "לוח המשחק" (כך, למשל, לכל אחד מהצדדים - הליטֶרלי והאלֶגורי - יש ה"פואד" שלו: אדם לכל עת המתַפקד "על תקן" של "כמעט שותף מלא"). מאחר שסמכותן ומעמדן החברתי של "הנפשות הפועלות" חשובים כאן יותר מתכונות האופי הייחודיות שלהן, אין לפנינו רומאן שגרתי ומקובל מן הנוסח הישן, שבו דמויות "עגולות" ו"מתפתחות", המעוצבות במלֵאוּת ריאליסטית ופסיכולוגית, כי אם דמויות קטגוריאליות, המסוּוגות לפי תפקידן: "היהודי", "הערבי", "השופטת", "המזרחן", "הג'אהילית", וכדומה. אף על פי כן, אין לפנינו רומאן סכמטי, כי אם תמונה פנורמית ורבת פנים וממדים, הדורשת מן המתבונן בה תשומת לב מרובה לפרטים ולמכלול, למציאוּת החוץ-ספרותית ולהשתקפויותיה ביצירות אמנות, לפרוזה ולשירים המשובצים בה ומאירים אותה. רק בשיחה האחרונה בין עופר לגליה נפרשת התכנית הכוללת ומקבלת כביכול את פיתרונה המלא, ואילו ריבלין, החוקר האקדמי המבקש כל ימיו את "האמת", ייוותר גם להבא וחצי תאוותו בידו.
לסיום, ברצוני לתקן שגיאות אחדות שנפלו ברשימת ביקורת שנכתבה בחיפזון מה על ספר מורכב זה, הראשונה בסדרת רשימות על "הכלה המשחררת" שלא הצטיינו בהבנת הנקרא, הלא היא רשימתו של הסופר והמבקר יצחק בן-מרדכי "סימפוניה ישראלית-פלשתינית".10 צדק לדעתי המבקר בדברי השבח שחלק לספרו החדש של א"ב יהושע, באומרו שזהו ספר חשוב ומעניין שעוד ידובר בו. דא עקא, אינטרפרטציה של "סימפוניה" מחייבת כידוע יֶדע בקריאת תווים, ואילו המבקר - שדיבר ברשימתו בלשון מוזיקאים על "תִזמוּר", "כלים" ו"קולות" - תעה בקריאתם פעם אחר פעם. כך, למשל, הוא הביע השתוממות על הפיכת רמאללה למקום שוחר שלום, שבו נערך פסטיבל לשירה עברית וערבית, אך שוכח שבנקודת ההוֹוה של הרומאן -
שנת 1998, חמש שנים לאחר "הסכם אוסלו" וגירושיהם החפוזים של עופר וגליה - אכן הייתה רמאללה מקום שפסטיבלים ישראליים-פלשתיניים נערכו בו. במאמרה של סמדר פרי "בשכם מתגעגעים לזהבה בן",11 הודה מפיק התכנית הישראלית-פלשתינית המשותפת "נקודות מפגש" כי רמאללה הייתה עבורו באותה עת מקום ידידותי ונעים - בית-ספר ליחסי ישראל-פלשתין. ואולם, מאחר שכתיבת הרומאן נסתיימה במהלך האינתיפאדה הנוכחית ולאחר הלינץ' ברמאללה, טרח א"ב יהושע וזרה בתיאור זה מינֵי רמזים מקַדמים לפורענות הדמים שעתידה הייתה לשטוף את המקום ולקטוע באכזריות - לפחות עד להודעה חדשה - את החלומות המהוססים על "מזרח תיכון חדש", כגון האקדח הקטן המבריק מתחת למעיל העור של נאזים אבן זיידון (עמ' 409).
גם קובלנתו של בן-מרדכי נגד "האטימות הישראלית, שהביאה לידי ירייה בנער ערבי והפיכתו לצמח" וזעקתו כנגד "החד צדדיוּת" של המסר הפוליטי העולה מן הספר מלמדת על קריאה מרושלת ברומאן מורכב זה הרחוק ת"ק פרסה מכל מסר דוגמטי. הנער לא נפגע כלל מכדור של חייל ישראלי, אלא מכדור שנורה אליו על ידי ציידים ערביים שטעו וחשבו שהם יורים בבעל חיים (עמ' 506), ולמחפשי הסימטריה והקונטרפּוּנקט יש להזכיר גם את מותו בידי מרצחים ערביים של המרצה הדתי הצעיר יוסף סוויסה, שמחקרו הבלתי גמור מעניק לפרופסור יוחנן ריבלין את "הניצוץ המַפרה" למחקרו ה"תקוע" (עמ' 105). גם קביעתו של המבקר שכל הדמויות הערביות מתוארות כ"תעלולניות" נובע מקריאה שגויה וחד צדדית: לא זו בלבד שפואד וראשד נקיים מכל מניפולציה, אלא שלשתי הנשים הערמומיות, הסטודנטית סמאהֶר ואִמהּ עפיפה, שתיהן תלמידותיו של הפרופסור יוחנן ריבלין, היה ממי ללמוד: המזרחן הבכיר, גיבורו הראשי של הרומאן, מתגלה כמניפולטור בחסד עליון, הן בתחום המשפחתי, הן בתחום המחקרי ובתחום העבודה בוועדות האקדמיות שעליהן הוא מופקד. גם בנו החביב והחיובי צחי (יצחק) המשתחרר מצה"ל, ובוחר ב"קריירה" זמנית של צבעי (מין גלגול מודרני של יצחק קומר, גיבורו של עגנון,12 כשם שעופר הוא מין גלגול מודרני של הירשל, גיבור "סיפור פשוט", ה"תקוע" באהבה חסרת סיכוי), מגלה עד מהרה שעליו ל"תכמֵן" במקצת את לקוחותיו כדי לשרוד, ללמדך שבמקומותינו אי אפשר להגיע ל"סוף טוב" ללא חוטים פרומים - כבאגדה או בחלום משאלה בדבר החזרה ל"עבודה עברית". באגף היהודי של הרומאן רק "השופטת" נקייה כביכול ממניפולציות, אך גם היא אינה פטורה מפגמים קלים כחמוּרים. ככלל, אין ברומאן דמות שהיא "טלית שכולה תכלת", כשם שאין בה ולוּ כלל אחד שאין לו יוצא מן הכלל.
רק מי שמרדד את הרומאן הסבוך והמורכב הזה, המורכב כמשחק שחמט וירטואוזי ורב מהלכים, או כטרקלין מראות ובו השתקפויות אין-סופיות, ומחלקו באופן סכמטי ל"צד ספרותי" ול"צד פוליטי", ותוּ לא, עשוי ללמד את יהושע ואת קוראיו "אֶקס קתדרה" כי יש בספר "התייחסות מוּטָה וחד צדדית למצב הפוליטי המורכב והסבוך, שבו אין אמת אחת". זוהי כמובן התפרצות לדלת פתוחה: למרות חזותו הבּינָארית שלפיו נחלקת המציאוּת כביכול לצמדי ניגודים )יהודים וערבים, ימין ושמאל, ארץ וגלות, דת ושירה מול מדע אֶמפּירי, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים, פטרונים ובני חסות וכן הלאה), הרומאן שובר ללא הרף את הגבולות בין הניגודים ומראה אילו מצבי כלאיים ודמויות כלאיים נוצָרים במקומותינו כתוצאה ממורכבוּת המצב ומריבוי המִשתנים. אהבות בלתי אפשריות וחסרות סיכוי, חוקרים ה"תקועים" באמצע המחקר, חולים מדומים למיניהם, הורים המסיגים את גבול פרטיותם של ילדיהם הבוגרים וילדים הקשורים להוריהם בקשר אֶדיפּלי, בית ההופך לפנסיון לעת מצוא ופנסיון שהוא בית משפחה - אלה הם מקצת המוטיבים החוזרים שכַּתבה ראשונה על ספר מורכב ומרתק זה ראוי היה שתיגע בהם. זוהי תמונת מצב פנורמית - כתובה באמפתיה דאוגה ובהומור פרוע - של מצבנו בשנות "מִפנה האלף השלישי", המשַקפת את ההיטלטלות הבלתי פוסקת בין הסיוט המתמשך שמא תתאדה המדינה לנגד עינינו לבין התקווה המפעמת בנו שתתכונן בה מציאוּת חדשה, טובה ובריאה מקודמתה.
הערות :
תמונת "הבוקרים" מאת מאטיס, שדמויותיה הקשורות זו בזו ללא הפְרד הן כאותן דמויות גרוטסקיות המרצדות על "שומר המסך" של המחשב הנזכר ברומאן.
ראו "עלמא די" מאת ארי אֵלון, שדמות, גיל' קיג-קיד, אביב-קיץ 1990, עמ' מה-נ.
עופר בנו של פרופ' ריבלין מגורש מ"גן העדן", גיסתו לשעבר תילי עשויה למלא כאן את תפקיד הנחש (גופה ארוך, עיניה בצבע ויסקי כשל חיית טרף והיא מנסה לפתות גברים מבוגרים, ובהם את בן משפחתה לשעבר, פרופסור יוחנן ריבלין), גליה אשתו לשעבר יולדת בנים בעצב, ופואד שומר על הפנסיון כמו הכרובים ולהט החרב המתהפכת; ואין לשכוח את הזמרת הלבנונית השרה את שירת "גן העדן".
לרבות גיבורי רומאנים מודרניים כדוגמת קורץ, גיבור לב המאפליה מאת קונראד, הפרופסור פנין, גיבור פנין של נאבוקוב, מנפרד הרבסט, גיבור שירה של עגנון, המדען דניאל לוין, גיבור מסע באב של מגד, שהם אחדים מ"אבותיו" של פרופסור יוחנן ריבלין.
כגון בסיפורו של הילד יאלי-איל, גיבור "שלושה ימים וילד", וכגון סיפורם של צבי,יעל וגדי, גיבורי הרומאן גירושים מאוחרים.
אם נראה ב"שופטת" את "האני העליון" של ריבלין - מנגנון נורמטיבי המאפשר לו לשפוט את התנהגותו ולהבדיל בין טוב לרע, בין ראוי לבלתי ראוי - אזי הוא הוא השובר את משקפיו ו"מנקר" את עיניו שלו כאדיפוס בשעתו.
כמשה שהושם בנקרת הצור וה' חלף על פניו בסוככו עליו בכפו, יושב יהודה הנדל ליד אחוריה החשופים של בתו ועיתון מסוכך על עיניו; ואילו עופר שהֵעז לראות "מה לפנים ומה לאחור", נושא שם של חיית קרבן הנקשרת אסוציאטיבית לדמותם של משה ושל ישו (מחולליהן של תורות חדשות שנשאו גדי על כתפיהם כרועה נאמן, וגם נחשבו בעצמם ל"שה האלוהים" - agnus dei). ייזכר בהקשר זה כי ספרו האחרון של זיגמונד פרויד, האיש משה והדת המונותיאיסטית, ראה אור בשנת 1939, שנת חייו האחרונה של מייסד תורת הפסיכואנליזה ומתארו של "תסביך אדיפוס" (ושנת בריחתו של פרופ' טדסקי, אביו הרוחני של ריבלין, מאיטליה הפאשיסטית כדי לבסס בארץ תורה חדשה, שריבלין הוא מחשובי שליחיה ומפיציה).
שמות כדוגמת "ריבלין" (בן רבקה), "ביילין" (בן ביילה), "סורקיס" (בן שרה), או "ריקלין" (בן רחל) הם שמות של ילדי הקהילה, יתומי הקהל, שבהיעדר אב נקראו על שם האם בלבד (רמז לכך שיוחנן ריבלין, המתהדר במעמדו החברתי כפרופסור באוניברסיטה וכבעלה של שופטת, ראוי שלא ינפנף בסממני יחסנות מדומים). ואגב, סיפור רבקה, אם יעקב ועשיו, עולה גם מן האגף הערבי של הרומאן, שבּו אנו פוגשים ברָאוּדה, אחותו של רָאשֶד, היוצקת לילדיה מרק עדשים אדום ולוהט (עמ' 209).
על החשש פן מדינת ישראל תתאדה ראו בעמ' 246. לכאן שייך גם החשש המובע בעמ' 252 פן פעולת DELETE בלתי זהירה תביא לידי התאדותו של כל החומר השמור במחשב.
במוסף "תרבות, ספרות, אמנות", ידיעות אחרונות, 28.9.2001.
במוסף "מגזין סוכות", ידיעות אחרונות, 1.10.2001.
על אנלוגיה זו העמידה אותי עמיתתי ד"ר חגית הלפרין ממכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב.