תֵּל-אָבִיב, אַח, תֵּל-אָבִיב / תֵּל חוֹלוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם!
לרגל ההודעה על קבלת "אות יקירת העיר תל-אביב"
ההיסטוריה המשפחתית שלי והעיר תל-אביב
באמצע ינואר 2025 הגיע שליח אל פתח ביתי ובידו זר-פרחים ססגוני. לא העליתי בדעתי כל סיבה סבירה שתצדיק את משלוח הפרחים מרהיבי-העין (שהרי "לֹא שַׁבָּת וְלֹא חָג / כִּי אִם יוֹם חֹרף סְתָם", התרוננו בי, בווריאציה קלה, מילותיו של ביאליק). כשפתחתי את המעטפה המוצמדת לזר, מצאתי בה להפתעתי מכתב של ראש העיר, מר רון חולדאי, ובו ברכה על שנבחרתי לשאת את אות "יקירת העיר תל-אביב". מאחר שלא הִגשתי מועמדות, אני מחפשת כבר זמן-מה את מי שהחליט להגיש את מועמדותי מטעמו ועל דעתו, מבלי להיוועץ בי. בין חבריי ליקטתי כבר רשימת לא קטנה של "חשודים".
אודה שצירופי לרשימה הנכבדה של "יקירי תל-אביב", ביחד עם ידידיי הטובים ישראל [פוצ'ו] ויסלר ופרופ' נעמה צבר-בן יהושע, שימח אותי מאוד, משום שלתל-אביב, משמעות נכבדה מאוד במסכת עיסוקיי היום-יומיים בחקר הספרות העברית. זה יובל שנים ויותר שאני עוסקת ביצירות ביאליק, גדול סופרי ישראל ואזרח מִספר אחד של העיר תל-אביב, שהוא וחבריו התיישבו בה, ולא בירושלים, כי רצו לכונן את חייהם החדשים בעיר חילונית השוכנת לחוף הים, שיש בה גם תרבות-על וגם שעשועים קלים, בתי-קפה ופארקים, כבעירם אודסה שממנה נמלטו ארצה מחמת הפְּרעות והמלחמות. המשורר הספיק לשבת בתל-אביב כעשר שנים בלבד עד לפטירתו בטרם עת, אך הספיק לבצר את מעמדה של עירו כַּמרכז החשוב ביותר בעולם של התרבות העברית, חלף המרכזים שדעכו אז ברחבי העולם. ואף זאת: כארבעים שנה שאני מקדישה זמן רב לחקר אלתרמן, שהוא לכל הדעות הטרוּבּדוּר מִספר אחד של תל-אביב, שלא הפסיק לכתוב עליה מיום שהציג את כף-רגלו על חולות הזהב שלה באביב 1925 ועד מותו בחורף 1970. ניצוץ האהבה ניצת בין העיר למשורר כששניהם היו כבני שש-עשרה. על כן, ספק אם יהיה לתל-אביב אי-פעם בעתיד מאַהב נרגש כמוהו, כי אין דומה אהבת נעורים לשום אהבה אחרת.
תל-אביב היא בעיניי אחד מפלאי תבל. לא פחות. אם לא ניקח בחשבון את הערים של נסיכויות הנפט שחוֹלשות על משאבים לא-מוגבלים אך כולן חומר ללא רוח, היש בעולם עיר שנעשתה תוך כמאה שנים מִטוּר קטן של בתים חד-קומתיים שהוקמו על החולות לעיר עם גורדי שחקים, מוזיאונים, בתי-תאטרון וקמפוס אוניברסיטאי שיצאו לו מוניטין ברחבי העולם? מתוך סיפוריהם של הוריי, שניהם ילידי תל-אביב, וממראות שראיתי מול עיניי במהלך חיי, יכולתי להיווכח איך שינתה עיר זו את פניה יותר מפעם אחת.
"עד שהגיעו היֶקים", סיפרה לי אִמי, "לא הייתה בתל-אביב אפילו חנות פרחים אחת ולא היו בה חנויות ספרים מודרניות שהחזיקו ז'ורנלים יפים בלשונות המערב". אכן, "תל-אביב הקטנה" שבָּהּ נולדו הוריי אינה דומה לתל-אביב של ימי-נעוריי, שבָּהּ נחשב רחוב דיזנגוף לרחוב הראשי (ובמוצאי-שבת הסתובבו בו כולם לשֵׁם קניות, בילויים ופגישות). תל-אביב של שנות השישים, שבָּהּ הוקמו אלפי בתים משותפים בני שלוש קומות וקומת עמודים, אינה דומה לתל-אביב של האלף השלישי עם בנייני הענק שלה - עיר בתנופת בנייה מתמדת. אילו קמו אבותיי משנת הנצח שלהם הם לא היו מכירים את העיר שבָּהּ נולדו, ובה התחנכו ופעלו.
משפחתי קשורה לתל-אביב זה שישה דורות, והוריי חוה ויצחק גרבורג היו הזוג הראשון מבין ילידי תל-אביב שהתחתן בתל-אביב והקים בה את ביתו. כשעמדו הוריי מתחת לחוּפּה אמר להם רב העיר אביגדור עמיאל, שזו לוֹ הפעם הראשונה שהוא עורך טקס קידושין, שבּוֹ שני בני הזוג, ולא רק אחד מהם, נולדו בתל-אביב. הוא איחל להם ששמם ייזכר ברשומות כמי שהקימו את הבית "הילידי" הראשון של העיר העברית הראשונה. הם התחתנו בעיצומם של ימי המלחמה הנוראה, באולם קטן ברחוב קינג ג'ורג', כיובל שנים לאחר שהורי אבי – שאול גרבורג ושרה לבית קליר – התחתנו בחתונה מפוארת ורבת משתתפים במלון היפואי "בלה ויסטה" ששכן על שפת הים.
סבא-רבא שלי מצד אבי הגיע ארצה בשנת 1905, לאחר שברח עם משפחתו מקייב שבאוקראינה מאימת הפְּרעות. הוא ישב שנים אחדות באחת משכונותיה היהודיות של יפו, ולאחר שהוקמה תל-אביב בנה בה בית משפחתי – לו, לרעייתו ולחמשת ילדיהם. בנו הבכור, סבי שאול גרבורג, שהיה סוחר ויבואן רב-פעלים שקבע את משכנו בשדרות בן-ציון עוד לפני שהוקם בקצה הרחוב תאטרון "הבימה", היה איש אוהב חיים ששלט בשפות רבות ועבר את קו-המשווה יותר מפעם אחת. בצד יכולת אריתמטית מעוררת-השתאות (למשל, הכפלת שני מספרים בני ארבע ספרות בראשו), היו לו גם כשרונות מוזיקליים וקול עמוק. נדמה לי שרק בני איל, ששר בנעוריו במקהלה הפילהרמונית, ונכדי לירי, בוגר "תלמה ילין", ירשו ממנו את איכות מיתרי-הקול.
אני עדיין זוכרת את סבי שר בקולו הגברי הרם את הפזמון הקל שנתחבר עוד בשנת 1913 על-ידי החלוץ יוסף אוקסנברג שנים ספורות לאחר ייסוד העיר: "תֵּל-אָבִיב, אַח, תֵּל-אָבִיב / תֵּל חוֹלוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם! / עוֹד מְעַט תִּהְיֶה, חַבִּיבִּי, / מְפֻרְסָם בְּכָל הָעוֹלָם. / עִיר שֶׁל עֹנֶג, עִיר שֶׁל עֹשֶׁר,/ עִיר שֶׁל צֶדֶק, דִּין וָיֹשֶׁר / עִיר שֶׁאֵין בָּהּ גַּנָּבִים / וְכֻלָּם בָּהּ נְדִיבִים". המילים החותמות את הבית-החוזר של הפזמון, כפי ששר אותן סבי, שונות מאלה המצויות באתר "זֶמֶרֶשֶׁת". הן רומזות, כמובן, לאגדה האוּרבּנית שלפיה טען ביאליק שתל-אביב לא תהיה עיר של ממש לפני שיהיה בה גנב עברי אחד, לכל הפחות. השיר הסתיים באמירה האירונית המשעשעת: "מַה שֶׁיֵּשׁ בְּתֵל-אָבִיב / אֵין בְּשׁוּם מָקוֹם / יֵשׁ שָׁם מַיִם לִשְׁתִיָּה / גַּם אֲוִיר לִנְשֹׁם / תֵּל-אָבִיב, תֵּל-אָבִיב / עַל שְׂפַת הַיָּם". הלחן, שמקורו אינו ידוע, נשמע כמו אותם לחנים מרחיבי-לב ומשכיחי-צער האופייניים לאותן אופרטות אירופיות, המלוּות בכלי-נשיפה רמים, שהושמעו אז ב"קפה פילץ" על שפת-ימה של תל-אביב.
על רקע "חולות הזהב" למדו הוריי בילדותם גם פזמון פופולרי של אביגדור המאירי, שהושר בפי כול ב"תל-אביב הקטנה" בת ה-18: "בַּקַּיִץ קַר, בַּחֹרֶף חַם, / שׁוּעָל טִפֵּשׁ, חֲמוֹר חָכָם, / עִוֵּר מַבִּיט, חֵרֵשׁ מַקְשִׁיב, / עַתִּיקָה הִיא תֵּל-אָבִיב.// לֶחָלָב מַרְאֶה שָׁחוֹר, / מַנְעִים זְמִירוֹת עוֹרֵב צָחוֹר, / בְּאַלַסְקָה יֵשׁ חַמְסִין, / תּוֹרָה לוֹמְדִים בְּאֶרֶץ סִין". רק נולדה העיר הלבנה מן הים, כמו שכָּתב לימים הסופר משה שמיר ("אליק נולד מן הים"), וכבר כתב המאירי "עַתִּיקָה הִיא תֵּל-אָבִיב". למרבה האבּסוּרד, שורה זו היא אולי השורה היחידה בשירו שאיננה אבּסוּרד גמור, לא רק בזכות שמהּ המקראי של העיר ("וָאָבוֹא [...] תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר"; יחזקאל ג, טו). כעשור לפני שניצבה העיר על תִלהּ כבר התנוסס השם "תל אביב" על-גבי ספר חשוב– תרגומו היצירתי של סוקולוב לספרו של הרצל תחת הכותרת "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה). ה"תל" שבכותרת "תל אביב" צִיין את היושן ואת שרידי תפארת העבר, ואילו ה"אביב" את החָדש והרענן ("אביב" מלשון "אִבִּים", מילה שביאליק הִרבה להשתמש בה בסיפורו "ספיח". מן האִבִּים הרעננים הן עולה ופורח הצמח החדש, ומכאן נגזרה המילה "אביב" – עונת הלבלוב וההתחדשות).
סבי – יחיאל רימון (לבית גרָנַט), אבי אמי חוה – הגיע לארץ בשנת 1909, היא שנת ייסוד העיר, היישר מן הישיבה של הרב ריינס בלידא, התחתן עם רעייתו יפה (לבית שטרסברג), ונדד בתל-אביב בכל "מוחרם" מדירה לדירה. ה"מוחרם" הוא כידוע שמו של חודש ערבי, שבּוֹ שילמו הדיירים את מלוא שכר-הדירה לשנה מראש, או נאלצו לחפש דיור חלופי. דירתו השכורה האחרונה, לפני שבנה בית קטן למשפחתו, הייתה ברחוב פרישמן, בקרבת בית-ספר תל-נורדאו, אצל סבו של אמנון ליפקין-שחק. בתמימותו התפעל סבי מכך שליפקין הזקן נוהג לִגבּות את שכר-הדירה לפי הלוח העברי. הוא ראה בכך מעשה ציוני טוב, מבלי לתת את הדעת שבשנה מעוּבּרת הוא משלם, שלא כדין, בעבור שלושה-עשר חודשים תמימים.
גם החוויה בה"א הידיעה מימי ילדותה של אִמי הסתיימה במפח-נפש גדול שנבע מתמימותו של אביה ומן האֵמון הגמור שנתן בזולתו. אִמי הייתה בת כיתתו של הסופר משה שמיר (בתמונה מגן-הילדים היא מצולמת לצִדו למרגלות הגננת חיה ברוידא, שבעלה המפורסם, יוסף חיים ברנר, נרצח בשנה שבָּהּ נולדו תלמידיה). כמו משה שמיר וכמו יתר חבריה לכיתה, נהגה אף היא לרדת יום יום מביתה שליד בית-ספר "תל נורדוי" אל חוף הים ולשוטט בין חולות הזהב. מפּעם לפעם מצאה פרוטה בחול, ופעם אפילו מטבע שילינג של הוד מלכותה, שאבד לאיזה חייל אנגלי. פעם אחת, בחורף 1929, בעודה משוטטת על החוף, והיא ילדה כבת שמונה, נפלה "מן השמים" חבילה קטנה, ואִמי עטה עליה כמוֹצאת שלל רב. כשהגיעה הביתה נרגשת, בחן אביה את החבילה, ועד מהרה הבין שזוהי חבילת מכתבים שהופלה במתכוון מן ה"צֶפֶּלין" – אותה ספינת האוויר הגרמנית ששטה בשמי תל-אביב. היה זה מאורע חשוב בחייה של העיר הצעירה בת העשרים, וראש-העיר מאיר דיזנגוף התכונן לארח את נוסעי הצֶפֶּלין בארוחה חגיגית ומתוקשרת. כל העיתונים הודיעו על החבילה של הגרמנים שהוּפּלה בחוף תל-אביב, והדגישו שהמוצֵא היָשָׁר שיגיע אִתהּ למוסדות היישוב בירושלים, יקבל פרס כספי נכבד.
עוד באותו יום לבש סבי את חליפת השבת, חבש את המגבעת החגיגית ולקח אִתו את שכנו הטוב, שהיה איש סֵפר ודרשן ב"שטיבּל" שבּו התפללו השניים, וסבי שילם לו בעין יפה כדי שיתפנה מעבודתו וישמש לו "מֵליץ" אצל הרשויות. השניים שכרו "טקסי ספֵּישל" (כך קראו פעם למונית), על חשבון סבי כמובן, ונסעו לירושלים ביחד עם אִמי בת השמונה, שהתכוננה לַענות על כל שאלה שתישאל על מוֹעד מציאת החבילה או על מקום הנפילה המדויק. כשנקראו להיכנס אל תוך המשרד ולמסור את החבילה, הציע השכן הטוב שרק הוא לבדו ייכנס לחדר, וזאת כדי לקצר את השיחה עם הפקידים הגבוהים וכדי שלא לעכב את הנהג המחכה בציפייה דרוכה להוביל את נוסעיו לתל-אביב. סבי התמים הסכים להצעה, ותוך שעה קלה יצא השכן מן החדר בצעד נמרץ, בחיוך רחב ובפנים מאירות, כחתול שבלע מלוא הכף שמנת.
"והכסף?", שאל סבי את שכנו שהיה לו לפֶה אצל הרשויות, "מה עם הפרס המובטח? ומה עם הוצאות הדרך?". "כסף הם לא נתנו", ענה השכן, "אך הבטיחו לשלוח אליך מכתב תודה". ברי, גם מכתב התודה לא הגיע מעולם. תחת זאת גילה אחי בכלי התקשורת ששניים מתושבי העיר הוותיקים לקחו לעצמם את המִזכֶּה ("קרדיט") על מציאת החבילה, ותיארו במפורט, בכל אתר ואתר, כיצד נפלה החבילה מן הצֶפֶּלין היישר לתוך ידיהם. ואולם, בסופו של דבר יצא הצדק לאור: בספר שיצא בגרמניה על הצֶפֶּלין, שכּותביו הסתמכו על תיעוד היסטורי מהימן, פרי עדויות שנִגבּוּ ב"זמן אמת", מופיע סיפורהּ של אִמי, ולצִדו תמונתה של ילדה בהירת שֵׂער ומנומשת שמצאה את החבילה על חוף ימהּ של תל-אביב, היא ולא מתחזה זה או אחר שניסה לנכֵּס לעצמו את הסיפור ולהתהדר בנוצות לא-לוֹ.
תמימותו של סבי יחיאל התבטאה גם בתחומי הנדל"ן: הוא הִטה אוזן להמלצת אחיו, המשורר יעקב רימון, שניהל את המחלקה הסוציאלית של העירייה (אז עדיין לא קראו לה "מחלקת הרווחה") לעזוב את צפון תל-אביב ולקנות חלקת אדמה קטנה בשכונת מונטיפיורי שבשולי מזרחה של העיר, "כי שם צפוּן העתיד". שנים סבלו סבי וסבתי משיטפונות שאיימו על ביתם בחודשי החורף, ובנותיו התביישו בכתובת מגוריהן, אך תל-אביב משַׁנה את פניה תדיר. ובשנים האחרונות נעשתה שכונה זו מקום מגורים נחשק. אכן, בסופו של דבר התברר שהעתיד צפוּן ומקופל בשכונה העלובה הזאת, שבזכות שינוי פני העיר הייתה לה עֶדנה.
סבי לא זכה לראות זאת, כמובן, וגם אמי לא הייתה מאמינה למראה הפלא, אך לא מכבר נחנך בית דירות נאה על אותה פיסת קרקע קטנה שקנה סבי, בקרבת הרכבת הקלה והשוק הסיטונאי (שנהרס ונעשה איזור מגורים וקניות נאה), ואחד מִנִּיניו של סבי יחיאל, הלוא הוא נכדי, בנהּ של בתי הבכורה, סטודנט לקולנוע ודור שישי לתושבי תל-אביב, נהנה להשקיף בו ממרפסת הגג אל הסביבה ההולכת המשנה כל יום את קו האופק שלה ונצבעת בצבעים חדשים.
נכדי אינו יודע שלא רק הנוף הבנוי משתנה בלי-הרף. גם העצים נעקרו ממקומם ופינו את מקומם לצמחייה סטנדרטית, שכמוה תמצא מעט בל בית משותף מודרני שהושלם לאחרונה. בחצרו של סבי היה עץ אזדרכת, כמו בחצר ביתם הרמת-גני של חמי וחמותי, ובחצר הסמוכה היה "דקל שפל-צמרת", כתיאורה של רחל המשוררת, וגם עץ תות עמד בין הבתים, זֵכר לימים שבהם חלם הבָּרון רוטשילד לפתח בארץ תעשיית משי. מאחורי הבית גדלו סרפדים וצמחי חלמית עם שלל סביונים ועל הגדר השתרג במפותל צמח חבלבל עם פרחי-פעמון כחולים.
התמימות לא פסחה גם על האגף החילוני, בעל הכישורים המסחריים, של משפחתנו. כשהתחיל סבו של אבי לִבנות את הבית המשפחתי שלו ברחוב פינסקר, הוא קנה מול ביתו מגרש נוסף בעבור חברו הטוב, אך לימים נתן אותו במתנה לעיריית תל-אבי. ומעשה שהיה כך היה: לפני עלותו ארצה, הִפקיד שכנו וחברו ביד אבי-סבי סכום כסף נאה, וביקש ממנו לקנות למענו מגרש סמוך כדי שגם בארץ-ישראל יוסיפו השניים לחיות בשכֵנות טובה. סבי מילא את הבקשה, אך החבר מעולם לא הגיע ארצה. ייתכן שהחליט לנסוע לאמריקה, ושכח את חלום ציון, ואולי מצא את מותו באחד הפוגרומים. אין לדעת. כל המכתבים ששוגרו אליו לא נענו. השנים נקפו, וסבי שילם מִסי-ארנונה לעיריית תל-אביב בגין המגרש הריק שעמד וחיכה לבעליו. בסופו של דבר הלך סבי לעירייה, סיפר את תולדות המגרש והעבירוֹ לרשות עיריית תל-אביב וכך נפטר אמנם מנטל המִסים, אך הוא לא ידע שלימים יוקם על המגרש בית רב-קומות, שיכול היה לפרנס את משפחתו לפלגיה.
העיר העברית הראשונה שהוקמה אחרי אלפּיים שנות גולה החייתה מציאוּת שהייתה ונמחֲתה, עד שחזרה והופיעה באמצעות הספרים על במת ההיסטוריה, וּשמה כשם עיר עתיקה ששמה נזכר בספר הספרים ("וְעִיר נִבְנְתָה עַל עִיר / וּכְתָב נֶהְפַּךְ לְעָם", ככתוב בשיר הפתיחה של "חגיגת קיץ" האלתרמנית). וביאליק כתב את סיפורו המאוחר "איש הסיפון" (סיפור המומלץ לקריאה לכל סופר ולכל קורא) על תל-אביב בלי לנקוב בשמה. איש הסיפון בעל המוצָא המעורפל אומר לנוסע, בן-דמותו של ביאליק, באנייה היוצאת מנמל יפו אל נמל מרסיי: "כאשר ירחב לי מעט אשתדל גם אני לסור פעם אחת לפלשתינא [...] שמעתי על הגדולות אשר עשו היהודים ב… ב… מה שם העיר היהודית החדשה על-יד יפו?". הסיפור כולו מנהל דיאלוג עם "אלנוילנד" של הרצל, שנחום סוקולוב תרגמוֹ כאמור תחת הכותרת "תל אביב" כשבע שנים לפני הקמת העיר.
באמתחתי יש עוד סיפורים תל-אביביים רבים: על שאול טשרניחובסקי, רופא בית-הספר של הוריי, שהיה יוצא לשחק עם התלמידים בהפסקות; על לוסיה שלונסקי שנהגה להביא לאמי מתנות ממסעותיה; על הסופר-המורה אשר ברש, ששלח את אמי לעתים מזומנות עם סל מצרכים כדי שתביא אוכל לרחל המשוררת, ואיך היא נהגה להניח את הסל ליד הדלת, לדפוק ולברוח מהמקום מאימת השחפת; על יעקב פיכמן שהתגורר זמן-מה בבית אבי-סבי, וסיפר לילדי המשפחה סיפורים מעניינים שהמציא על-אתר; על אבי שנפגש עם אלתרמן בדפוס "הארץ", ודרש ממנו לעמוד בתור כמו כולם (על התקרית הזאת כתב אלתרמן הומורסקה בעיתון "תשע וחצי"); על הופעותיה של אמי באופרה הארץ-ישראלית בהתחלת שנות מלחמת העולם השנייה ועד לנישואיה בסופן; על לימודיי באוניברסיטת תל-אביב ועבודתי בה ארבעים שנים; על עבודתי עם ד"ר שוש אביגל ועם ד"ר דיתי רונן כיו"ר ועדת הספרות של עיריית תל-אביב; על הגשרים והמִבנים פרי תכנונו של בעלי אליעזר שמיר, שותפיו וצוות עובדיו, הניצבים בעיר תל-אביב והמקשרים את העיר עם שכנותיה; על המורים הנפלאים ויוצאי-הדופן שלימדו את ילדיי בפרויקט חינוך מיוחד בבתי-הספר התל-אביביים גרץ ותיכון עירוני ד' על המגמה לאדריכלות שהקימה בתי הצעירה בשני בתי-ספר תל-אביביים; על הרגע המשמח שבו נודע לי שעיריית תל-אביב זיכתה אותי בפרס ביאליק לחָכמת ישראל, שבתשעים ושניים שנות קיומו לא זכו בו אלא ארבע נשים. על הרגע המשמח שבו נודע לי על שנבחרתי לשאת את אות "יקירת תל-אביב" כבר סיפרתי. אני רוצה להאמין שמדינת ישראל תכונן את חייה מחדש לאחר אלפי הטילים ששוגרו אליה מארצות ערב, ושדור ההמשך של משפחתי יוסיף להרים תרומה לתל-אביב שהייתה מחלום-אגדה הרצלאי פורח באוויר למציאוּת פורחת, ומגבעת חול עגנונית למטרופולין חסר תקדים וללא אח ורֵע בכל העולם כולו.
