תְּפוֹס את היום

לזכר אהובו ושותפו ליצירה של ו"י אודן, המשורר היהודי צ'סטר קלמן (Kallman)

הז'אנר הספרותי המכוּנה "שיר-ערש" ("lullaby") שמו מעיד עליו שהוא נועד לסייע להורים להרגיע את ילדיהם לעת ערב, לקראת השֵּׁנה. כמו רבים מִסוגיה ומִסוגותיה של ספרות הילדים, הוא נולד בהשפעת הִלכי-רוח רומנטיים, שהעלו על נס גם את האישה וגם את הילד (ועוד כמה "גיבורים" אנטי-הֶרואיים שלא זכו לעמוד במרכז היצירה בתקופה המלוכנית, הנֶאוֹ-קלסית בטיבה, שקדמה למהפכה הצרפתית). ואכן, במרוצת כל המאה התשע-עשרה הייתה עֶדנה לז'אנרים פולקלוריסטיים כדוגמת שירי-העם ושירי-הילדים (בהם שירי-הערש), ורבים הם המלחינים הנחשבים שחיברו להם לחנים. הללו כינו את שיר-הערש בשמו הצרפתי "berceuse" כדי להעלותו בדרגה ולהעניק לו מעמד ויוּקרה. הידוע שבהם הוא לחנו של ברהמס "Wiegenlied" ["שיר-עריסה", או "שיר-ערש"] משנת 1840, שהשפיע רבות על התפתחות הז'אנר.

שיר-הערש שימש ועודנו משמש אפילו בימינו אנו, עתירי האפשרויות האלקטרוניות, דרך נעימה ובלתי-אמצעית ליצירת קִשרי קִרבה ורִגשי אהבה בין אֵם לילדיה (האֵם, ולא האב, היא זו ששיריה וסיפוריה נסכו תרדמה על ילדיה). בעבר, בתקופות אידֵאולוגיוֹת יותר מתקופתנו הבתר-מודרנית, שימש שיר-הערש לפעמים גם אמצעי דידקטי להנחלת ערכים חינוכיים, כמו ערכי משפחה, אהבת הזולת, או אהבת העם והמולדת ודאגה לעתידם.

ואולם, יש שירי-ערש אחרים, המשתמשים בתמונות ה"ערב" וה"לילה" כבמטפורות לסוף הדרך ולסוף החיים. הפזמון "שיר ערש" של אלתרמן, הפותח במילים "הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע" והמשולב במחזהו "אסתר המלכה" (1965), מושמע בהתקרב שעת השֵׁנה, אך למעשה הוא גם שיר "מחולת המוות" המושמע בהתקרב שֵׁנת הנצח של האדם. מקהלת כלי הנגינה המנגנת ברקע אינה משמיעה מנגינת חג שמחה, כראוי ל"משחק פורים", אלא מנגינה המלַווה את האדם לבית עולמו. אלתרמן עורך כאן את מאזן חייו, אך מדבר בו בלשון "אנחנו", שכֵּן הוא מסכם במקביל גם את מאזן חייו של דור שלם – דור שהגיע שעתו לרדת אט-אט מן הבמה כי כך רוצים הצעירים המבקשים לכבוש את מרכז הזירה.

ויש שיר-ערש נדיר בטיבו, כמו זה שיובא כאן להלן – שירו של ו"י אודן (Auden), שאיננו שיר-ערש של אם לילדיה, כי אם שיר נועז ההולך לשיטתה של מסורת ה-carpe diem – "תפוס את היום" (או "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" ככתוב בישעיהו כב, יג). בדרך-כלל בשירי פיתוי כאלה, המאיצים באהובה לרווֹת דודים בטרם יחלפו עלומיה, הגבר הוא היוזם הנועז. רק לעִתים רחוקות האישה היא היוזמת והיא המפתה את הגבר.

וכאן לפנינו שיר-ערש של אוהב לאהובו הצעיר ממנו. אודן שהשתייך למשפחה אנגליקנית אדוקה, גילה בזמן לימודיו בפנימייה בסארי ובמהלך לימודיו האקדמיים באוקספורד את זהותו המגדרית, ובחר להתגורר בברלין, כדי שלא לפגוע ברגשות הוריו. אחרי תקופת הוללות, שבּהּ החליף את בני-זוגו לעתים קרובות, הוא פגש בסוף שנות הארבעים את צ'סטר סיימון קלמן (Kallman), משורר יהודי ניו-יורקי שחיבר חמישה ספרי שירה, אך התפרנס מכתיבת ליבּרֶטי לאופרות. ביחד, שני הנאהבים תרגמו והלחינו בשנות החמישים את הליברטי של "חליל הקסמים" למוצרט, את פלסטאף לוֶורדי, את "הכתרת פופאה" למונטוורדי, ועוד.

ב"שיר ערש" שלפנינו, אודן מנסה לשכנע את אהובו ליהנות מהאהבה, וטוען באוזניו כי מה שלא מיצית בזמן, בעודך צעיר ורענן, לעולם לא יתממש במלואו. אין זה שיר ערש של הורֶה לילדו, אלא של אוהב לאהובו הצעיר ממנו, שהוא במובן מסוים גם בנו. גם אין זה שיר נהנתני או הֶדוניסטי, שאינו מתחשב באיסורים ובמגבלות. להפך, זהו שיר של "מוסר השכל", החוזר שוב ושוב על הטענות בדבר הפגמים הרבים של הגוף האנושי, של היצירה האנושית ושל העולם כולו. אף-על-פי כן, ואולי דווקא משום כך, "בֵּין קַרְחוֹנִים וּבֵין צוּרִים / גַּם בְּנָזִיר יִסְעַר הַדָּם":

שיר ערש תֵּן רֹאשׁ אוֹהֵב וַהֲנִיחוֹ נָם עַל זְרוֹעִי הַבּוֹגֵדָה; חֲלוֹף וָחֹלִי מְאַכְּלִים אֶת יְפִי-מַרְאֵהוּ הַיָּחִיד שֶׁל כָּל אִישׁ מַחְשְׁבוֹת צָעִיר. זְמַנּוֹ קָצוּב. קִבְרוֹ יָעִיד. אַךְ בְּחֵיקִי, עַד אוֹר רִאשׁוֹן, תֵּן לַיְּצוּר הַחַי לִישֹׁן. אֵין הוּא טָהוֹר, אֵינוֹ נִצְחִי, אַךְ לִי הוּא כְּלִיל חֵן וְחֶמְדָּה. אֵין חַיִץ בֵּין גּוּף לִנְשָׁמָה: בְּזוּג אֲשֶׁר יִשְׁכַּב מְעֻלָּף עַל מִדְרוֹנָהּ הַמְכֻשָּׁף שֶׁל וֵנוּס הָאֵלָה בְּשׂוֹרָה נוּגָה שׁוֹלַחַת הִיא מְלֵאַת חִבָּה פֶּלְאִית וּבָהּ תִּקְוָה וְאַהֲבַת אָדָם; עַד תִּתְעוֹרֵר הַתּוֹבָנָה בֵּין קַרְחוֹנִים וּבֵין צוּרִים גַּם בְּנָזִיר יִסְעַר הַדָּם. בָּרִי, נֶאֱמָנוּת רֵעִים נִפְסֶקֶת בְּצִלְצוּל חֲצוֹת כְּמוֹ רְעִידָה פַּעֲמוֹנִית אָז קָם טֵרוּף שֶׁאַךְ נוֹלַד עַם קְרִיאָתוֹ הַנּוֹקְדָנִית: כָּל גְּרוּשׁ שָׁחוּק מִן הַמְּחִיר אֶת זֹאת כָּל הַקְּלָפִים מַרְאִים עוֹד יִפָּרַע, אַךְ מֵעַכְשָׁו בַּל יִשָּׁכַח הִרְהוּר לָעַד מִלְמוּל, מַגָּע, מַבָּט אֶחָד. בְּמוֹת הַיֹּפִי, הֶחָזוֹן, מַשָּׁב שֶׁל שַׁחַר לוּ יָשׁוּב, בְּרֹךְ, רֵעִי, אֲחוּז-חֲלוֹם וּבִכְנָפָיו יָבִיא מַרְאוֹת מַבָּט וְלֵב פּוֹעֵם יְבָרְכוּם דַּיָּם בַּחֶלֶד הַפָּגוּם. וְאִם יִבַשׁ לְשַׁדְּךָ חַפֵּשׂ מָזוֹר בָּאוֹן שֶׁמִּתּוֹכָם נוֹבְעִים וְאֶת לֵילוֹת הָעֲלִיבוּת וְהָעֶלְבּוֹן תַּרְגִּיעַ אַהֲבָה אֲשֶׁר תֵּעוֹר. תרגמה: זיוה שמיר

Lullaby / W. H. Auden Lay your sleeping head, my love, Human on my faithless arm; Time and fevers burn away Individual beauty from Thoughtful children, and the grave Proves the child ephemeral: But in my arms till break of day Let the living creature lie, Mortal, guilty, but to me The entirely beautiful. Soul and body have no bounds: To lovers as they lie upon Her tolerant enchanted slope In their ordinary swoon, Grave the vision Venus sends Of supernatural sympathy, Universal love and hope; While an abstract insight wakes Among the glaciers and the rocks The hermit's carnal ecstasy. Certainty, fidelity On the stroke of midnight pass Like vibrations of a bell, And fashionable madmen raise Their pedantic boring cry: Every farthing of the cost, All the dreaded cards foretell, Shall be paid, but from this night Not a whisper, not a thought, Not a kiss nor look be lost. Beauty, midnight, vision dies: Let the winds of dawn that blow Softly round your dreaming head Such a day of welcome show Eye and knocking heart may bless, Find the mortal world enough; Noons of dryness find you fed By the involuntary powers, Nights of insult let you pass Watched by every human love.

אמרנו קודם כי אין זה שיר ערש של הורֶה לילדו, אלא של אוהב לאהובו הצעיר ממנו, שהוא במובן מסוים גם בנו. אכן, ויסטן יוּ אוֹדֶן נהג בצ'סטר קלמן כבן-זוג וכבבן גם יחד. במותו, והוא בן 66 בלבד, הוא הוריש לו את הונו ואת כל רכושו, אך צ'סטר נפטר כשנה וחצי לאחר מכן, בגיל 54 בלבד. שני הנאהבים, שחלקו יחדיו כשנות דור של חיים משותפים, פוריים ביצירה קולבורטיבית, בחייהם ובמותם לא נפרדו. את הונו הרב של אודֶן ירש אביו של צ'סטר, רופא שניים ניו-יורקי שנפטר בגיל 94.