תבורכי תל-עמל, במטר ובטל
על שירו של נתן אלתרמן "המגדל הראשון"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,
גליון 1753 06/06/2022
את ההִמנון של קיבוץ תל-עמל "המגדל הראשון" חיבר נתן אלתרמן ב-1939 בעת שחברי קיבוץ כבר הסבּוּ את שמו ל"ניר דויד" (שיר זה הושר בפעם הראשונה על-ידי האמנית חנה קיפניס בנשף העשור לפעילותו המוזיקלית של מרדכי זעירא, שהלחין את השיר1). תל-עמל=ניר-דוד – הוא קיבוצה של לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר, שהייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר". קבוצת תל-עמל, המכוּנה בשיר "רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל" עלתה על הקרקע בדצמבר 1936, והיא אכן הראשונה שהוקמה במתכונת ה"קלסית" של יישובי "חומה ומגדל" שהִתווה חבר הקיבוץ שלמה גור (גרזובסקי), לימים מפקד חיל המדע בצה"ל.
המועד שבּוֹ נכתב שיר זה אינו חופף אפוא למועד הקמתם של יישובי "חומה ומגדל" הראשונים, שעליהם נסב שירו של אלתרמן. מדוע נזכר המשורר לשיר על אירועים שאירעו שלוש שנים לפני חיבור שירו? מותר כמדומה להניח שמאורעות תרצ"ט (1939) אשר גרמו לרציחות, להצתת השדות ולגזל יבולים, הוכיחו לרבים, ובהם נתן אלתרמן, שהאסטרטגיה של יישובי "חומה ומגדל" הייתה המַענה הנכון למעשי ההרג וההרס של ערביי האיזור.2
בל נשכח, ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם, ואף כי ב"יישוב" עדיין לא שיערו את תוצאותיה המחרידות של מלחמה זו, ב"רֶפּוּבליקה הספרותית" שהתכנסה בבתי-הקפה התל-אביביים כבר ניטשה מריבה הידועה בשם "פולמוס שירי המלחמה". בפולמוס זה עמדו מִצִדו האחד של המתרס אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שביקשו להתנזר משירי מלחמה, ואילו אלתרמן ואנשי כתב-העת "מחברות לספרות" עמדו מצִדו השני, ופירטו את נימוקיהם.3 פולמוס זה חפף לשסע שנפער בחבורת "יחדיו" של שלונסקי. עם פרוץ המלחמה הבין אלתרמן אל נכון שהליטוש "הפריזאי" שלו, מהתקופה שבּה התגדר (כביכול) במִגדל השן של האמנות הצרופה (עת חיבר שירים מסוגננים לקובץ הבכורה שלו כוכבים בחוץ), כבר אינם מתאימים לאירועי הימים. במקביל הבין אלתרמן שגם הקוסמופוליטיוּת ההומניסטית של שירים פציפיסטיים כגון "אל תתנו להם רובים", כבר איבדו את הרלוונטיות שלהם. אי-אפשר בזמן מלחמה ללטש את השירים עד דק, ואי-אפשר לשבת על המשפתיים ולשמוע שריקות עדרים. מותר להשאיר את השירים פרומים, דלים ואפורים, או אפופי דם ואש ותימרות עשן, כמו המציאוּת שאותה הם משַקפים. שיריו של אלתרמן שהתפרסמו אחרי כוכבים בחוץ לא הִפנו עורף למראות המלחמה. הם שיקפו את צבעי הזמן, והחלו מהלכים "לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם".
*
יהיה מי שיזהה בקריאה שמַפנה שירו אלתרמן אל נוצת הסופר, האצה-רצה לדרכה כדי לתעד את מראות הזמן ("שירים על רְעוּת הרוח"; מחברות לספרות 1940), נימה אַפּולוגטית כלשהי. לכאורה השיר מביע התנצלות על כי "בשעה זו" של מאבק לאומי לחיים ולמוות מַתירים לעצמם המשוררים, והוא בכללם, "להשתמט" מחובתם הלאומית. במקום להגֵן בגופם על העָם ועל המולדת, ובמקום לעבּד את השָׂדות או לעבוד בבתי החרושת, הם עוסקים ב"שטותים" וב"הֲבָלים" – באותיות ובמילים ערטילאיות שאין בהן ממש ואי אפשר למששן. האם יש חשיבות וערך למשוררים ול"דברי ההֶבֶל" שלהם? מבּין שורות שיר ה' של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" עולה הרעיון שמכל השׂמָחות והיגונות העוברים על האדם "אֶחָד יִשָּׁאֵר לְמִזְמוֹר", והוא שינציח את צִבעי הזמן ויעיד עליהם לדורות.
אלתרמן האמין בכל לב כי לשירה נועד תפקיד חשוב וחיוני בכל דור ובכל אתר, ובימי מלחמה על אחת כמה וכמה. ובמאמר מוסגר נוסיף ונזכיר שנתן אלתרמן אמנם התגייס לצבא ושירת במלחמת העצמאות ביחידת רגמים, ואף היה נשאר לשרת בה אלמלא התעקש יצחק שדה לשחררו. מעניין להיווכח כי דווקא איש צבא נועז כדוגמת יצחק שדה הוא שקבע ששירותו של אלתרמן בשדה הספרות הוא תרומה העולה בערכה על זו של כל שירות לאומי אחר.
כפי שכבר הזכרתי ברשימה על השיר "לא אשכח זאת רֵעי", פרופ' עוזי שביט איתר בעיתון השומר הצעיר חוליה לא-מוּכּרת בשלשלת התגובות של פולמוס שירי המלחמה4 – פולמוס שפילג את המודרניסטים בסוף שנות השלושים לפּציפיסטים ולאקטיביסטים – ל"שמאל" אוניברסליסטי ול"ימין" לאומי, יוּדוֹ-צֶנטרי. חוליה זו היא תגובתה של לאה א' מתל-עמל [הלא היא לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר], שצירפה את קולה לקולות שהחלו להישמע בפרוץ מלחמת העולם השנייה בדבר מקומה של השירה בעִתות מלחמה. האקטיביסטים שרו בגאון "שירי חרב", ואילו הפָּציפיסטים, בני האגף ה"שמאלי" של משוררי המודרנה, ביטאו את הדעה שלפיה "כשרועמים התותחים, המוזות שותקות". לאה אלתרמן-להב, אפשר משום שהתחנכה בשחר ילדותה בבית-ספר דתי, או משום שביקשה לסייע לאחִיה במאבקו נגד שלונסקי וחבריו, צידדה בניגוד לדעת חבריה לקבוצה (לאה אלתרמן הצטרפה לקיבוץ של תל-עמל של "השומר הצעיר" שחבריו צידדו בהשקפתם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג), בהשקפה הדוּאליסטית – ההוּמניסטית והאַקטיביסטית, הכלל-אנושית והלאומית – שאִפיינה את טיעוניו של אחיה המשורר.
אכן, דבריה של לאה אלתרמן-להב מעלים אותה טענה עצמה דוּאליסטית ששיקע אלתרמן בין שורות המחזור "שירים על רְעוּת הרוח", ולפיה אין המוזות צריכות לשתוק בזמן מלחמה. נהפוך הוא, למשורר בעִתות מלחמה יש תפקיד ציבורי חשוב, ושירי מלחמה אינם זָ'נר ספרותי נחות: "כה רחקנו מאנשי הספר שלנו, והרי הם בעינינו לרוב מבַלי-עולם, ואת דרכנו נלך בלעדיהם. אולם אלה הם רק הִלכי רוח. ההשקפה היהודית אין בה מקום לייאוש מן הסִפרות [...] ייתכן מאוד כי בימינו אלה ייכתבו גם שירי מלחמה, פשוטם כמשמעם, כי אותו היֵצר העמוק המעלה על הכתב את העץ הפורח, יכול להעלות על הכְּתב גם את שירת הטנקים".
ניכּר שהאח ואחותו, אף-על-פי שהשתייכו לשני מחנות פוליטיים שונים, שלא ראו עין בעין את מקומה של השירה בעִתות מלחמה, החזיקו לאמִתו של דבר באותו "אני מאמין" פואטי: נתן אלתרמן חזר וטען, במישרין ובעקיפין, שהשירה אף היא חלק מן המאמץ הלאומי, שיש לה תפקיד חשוב בעיצוב התודעה הקולקטיבית, הצבאית והאזרחית כאחת; שהיא מעודדת את הלוחמים, ומנחמת אותם ואת הנשארים בעורף על האָבדן ועל השכוֹל; שהיא משַקפת את זמנה ואת הלוך-הרוח ששרר בו, ותשרוד גם לאחר שׁוֹך הקרבות וההֶרג. לאה אלתרמן-להב סייעה לאחיה במאבקו הפוליטי, והוא גמל לה ולחבריה בחיבור המנונו של הקיבוץ שהקימו (לימים, לאחר שנתאלמנה, עברה אִמו הקשישה של אלתרמן לקיבוצה של בתה, ואלתרמן היה בן-בית בקיבוץ תל-עמל – ניר דויד). מילות ההמנון "מתכתבות" עם שירת דבורה ועם קינת דוד שקשורה בגלבוע:
בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי. תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן, בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי. הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר, עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת, לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר" וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ". | תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל, תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל, בְּמָטָר וּבְטַל, בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל, בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל, בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל, תֵּל-עָמָל! | בִּנְעוּרִים לְמִגְדָּל, תֵּל-עָמָל! מִמָּצוֹר אֶל מֶרְחָב, מֵחָדָשׁ אֶל נוֹשָׁן, אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם, בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת, בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם. כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֶךָ וְאֶחָד בְּיִעוּד וּבְפֶרֶךְ. תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ. תֵּל עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל... |
בנוסח הראשון, שנכתב ב-1939, עשה אלתרמן שימוש בשם המקראי "בית-שַׁן", החורז חריזה מושלמת עם המילה שבסוף השורה הראשונה ("ֶעֱשַׁן"): "בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן / וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי / תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן / בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי". ריסוק האזיקים רומז ככל הנראה לאופיָם הנועז והמשוחרר של המתיישבים הצעירים, שמעשיהם התריסו נגד איסוריהם של הבריטים, תוך כדי התיישבות – במחווה של "אף-על-פי-כן" ו"למרות הכול" – במקומות שהוכרזו אסורים להקמת יישובים. אלתרמן, ברצותו להנציח את הימים הראשונים של היָזמה הנועזת של הקמת יישובי "חומה ומגדל", קרא לקיבוץ בשמו המקורי "תל עמל" (ולא בשמו החדש – "ניר דויד" – שנועד להנציח את שמו של העסקן הציוני דויד וולפסון, נשיאה השני של ההסתדרות הציונית, שצאצאיו תרמו לקיבוץ סכום כסף נאה בתנאי שחבריו ינציחו את שם אביהם.
שירו של אלתרמן פותח במילים "בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ" (ולא "בהר הגלבוע", או "בהרי הגלבוע") כי הרעיון שעליו בנוי שירו הוא היפוך הקללה שבקינת דויד לברכה:"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שמ"ב א, כא). אחת האֶטימולוגיות המשוערות של השם גלבוע היא שמדובר בהֶלחם (מילה ה"מלחימה" בתוכה שתי מילים) של "גל" ו"בע" ("מים" כבמילה "מבוע"), שהרי למרגלות הגלבוע זורם נחל. קללת ההר בצחיחוּת נצחית – במילים "אַל-טַל וְאַל-מָטָר" – עומדת אפוא בניגוד טרגי-אירוני למשמעות שמו.
שירו של אלתרמן מהפך את קללת הצחיחוּת שנגזרה על ההר, ומזכיר את המטר, הטל והגל. פרחים וצמחים – כדוגמת אירוס הגלבוע, הכלך (Fennel), הפרג והכלנית – המאפיינים היום את הצמחייה שעל הר הגלבוע מעמידים גם הם לכאורה בסימן שאלה את קללת הצחיחוּת. שירו של אלתרמן מסתיים בקריאת "אשרי" למי שהולך בדרך ורואה את גגות הקיבוץ; ואכן, תמונות של קיבוץ ניר דויד משנת 1939 מציגות שורות של בתי מגורים עם גגות רעפים ההולכים ונבנים ("תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵך / הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ").
*
במקביל, שורות ההמנון "המגדל הראשון" "מתכתבות" גם עם שיר מודרני ואקטואלי שעורר את חרונו של אלתרמן. במילים "לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'". אלתרמן התיך כאן לתרכובת אחת את שירת דבורה שהושרה ליד הרי הגלבוע (ואשר אותה הציג לפני לאה גולדברג בפולמוס שירי המלחמה כדוגמה מובהקת של שירת מלחמה גדולה שלא נס לֵחהּ),5 עם המציאוּת החדשה של "חומה ומגדל" ועם דבריו של אורי-צבי גרינברג אשר גינה בספרו ספר הקטרוג והאמונה (1937) את אנשי קיבוץ משמר העמק בגין מדיניות ההבלגה שאותה נקטו נגד הפורעים הערביים, ואף קילל אותם במילים הנוראות: "אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף".6
בעקבות קללה זו ספג אצ"ג תגובה של נידוי וחרם של הנהגת היישוב והפך למשוררו של המחנה הרֶוויזיוניסטי. במילים "לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'" כרך אלתרמן במרומז את אויביה מבּית ומִחוץ של ההתיישבות העובדת, שבצִדקת דרכה האמין (לפנינו קָלַמבּוּר [ = משחק מילים מחוכם ושנון בנוסח שירת ההשכלה המיליטנטית], שהרי מי שקילל את הקיבוץ שלמרגלות רכס הר הכרמל בקִללת "אַל טַל בְּהָרַיִךְ" נשא את השם "גרינברג", שפירושו "הר ירוק").
יחד עם זאת, וחרף סלידתו של אלתרמן מן הקללה שקילל אצ"ג את אנשי משמר העמק (שאותם כינה המשורר בשם הבוז "הפקר העמק" לאחר שבני הקיבוץ הפקירו גופות של יהודים שנהרגו במאורעות ולא יצאו לאָספן ובבוקר התברר שהן היו כבר מאכל לתנים ולעוף השמים), כתב אלתרמן מכתב למערכת כתב-העת עתים שפרסמה מאמר שִׂטנה על אצ"ג משל עזריאל אוכמני, שכּינה את אצ"ג פשיסט, קילל אותו בקללת "ייסכר פי משׂטין!") והִשווה אותו לסופר הצרפתי ז'ן ז'יונו ששיתף פעולה עם הנאצים:
ל מ ע ר כ ת " ע ת י ם ", שלום –
אני מצטער שנתתם מקום בעיתונכם לדברים הנראים לי כדברי פסקנות יהירה ואווילית על אורי צבי גרינברג. חבל שלא ידעתי ולא סופר לי כי בעיתון ובגיליון זה, שקיבלתי את הזמנתכם החברית להשתתף בו, יבקשו למחות כלאחר-יד את שמו של משורר עברי גדול. [...] אני מאמין כי יש בין חברי המערכת ובין אלה הכותבים, והעתידים לכתוב ב"עתים", לא מעטים שדעתם כדעתי, וכל עוד לא תימצא לנו דרך משותפת להגיב יחד הגבה ראויה, קצרה וברורה, על המאמר הנ"ל, אהיה אנוס להוציא את עצמי מכלל המשתתפים בעיתון. העתקה ממכתב זה אני שולח לאצ"ג.
בכבוד, נתן אלתרמן
ת"א, ערה"ש תש"ז. אחרי קריאה חדשה ב"כלב בית'
השסע, השנאה והקיטוב בשנות השלושים והארבעים היו אפוא עזים לא פחות משהם בימינו-אנו. ייתכן שהם היו עמוקים יותר. עם זאת, אנשי מופת כדוגמת אלתרמן לא נתנו גיבוי להשוואות נואלות כאלה כשל יריב פוליטי של אצ"ג כדוגמת עזריאל אוכמני שמתחו קו של אנלוגיה בין אצ"ג לבין משתפי פעולה עם הנאצים. כיום, בכנסת ישראל ספק אם יש שר או ח"כ מן השורה שהיה מציג עמדה מוסרית כה ברורה ותקיפה כשל אלתרמן.
הערות:
נשף זה נערך במוצ"ש 17.1.1940 (ראו על כך בעיתון הארץ מיום 16.1.1940), ולא "בסתיו 1939", ככתוב בטעות בביוגרפיה של דן לאור אלתרמן, תל-אביב 2014, עמ' 175.
אורי הייטנר, שישי בגולן והגליל, 25.8.2020 "המגדל הראשון".
על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר, בספרו לאה גולדברג: מונוגרפיה, תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), מאזניים, כרך סד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47 - 48. לאחר מכן הפך נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.
פרט מעניין זה, שחמק מעיניהם של חוקרי אלתרמן, נתגלה על-ידי עוזי שביט, ולפיו ביום 22.9.1939 התפרסמה בעיתון השומר הצעיר תגובה מאת לאה א' [לאה אלתרמן-להב] מקיבוץ תל-עמל, ובה מובעת עמדה הדומה לזו של אלתרמן והמנוגדת לעמדתם של שלונסקי ולאה גולדברג (וראו: עוזי שביט, לא הכול הבלים והבל [החיים על קו הקץ על-פי אלתרמן], תל-אביב 2008, עמ' 16).
ראו במאמרו של דורמן (הערה 3 לעיל).
ספר הקטרוג והאמונה, תל-אביב תרצ"ז, עמ' קמא.