תמונה אימפרסיוניסטית מרהיבת עין

על ביאליק ועל אודסה העברית (מבוא לספרו של נתן גורן פרקי ביאליק)

פורסם: פרקי ביאליק : כנס מסות ורשימות / נתן גורן

מהדורה שנייה ומחודשת, ספרא, תל-אביב , 2014.

הסופר והמבקר הצעיר נתן גרינבלאט-גורן (1887 – 1956), שנרדף על דעותיו ואף ריצה עונש מאסר בגין פעילותו המהפכנית, ברח מן המעקב של שלטונות ליטא והגיע מקובנה לאודסה ב-1910, עשרים שנה בדיוק לאחר שהגיע לעיר זו הנער הז'יטומירי חיים נחמן ביאליק בן השבע-עשרה שנמלט אליה מישיבת "עץ חיים" שבליטא. חודשים ספורים לאחר שביקש מִסבו, אבי אביו, שישלחנו ללימודים בישיבת ווֹלוֹז'ין, גמלה בלִבּוֹ של ביאליק ההחלטה לפרוק עול תורה ומצווֹת ולהסתפּח אל אחת ה"כהונות" שנִתרבּו אז ב"קריית ספר" העברית. דווקא באודסה, עיר הנמל היפה ורווּית החטאים נוצַר בסוף המאה התשע-עשרה מרכז עִברי ראוי לשמו, ובו פעלו אחדים מעתודי הספרות והציונות ומראשי דובריה. בצִדם ובצִלם פעלה חבורה גדולה למדיי של בני חסות צעירים ומוכשרים שהקימו מערכות עיתונים, הוצאות ספרים ומערכת חינוך מתוקנת המבוססת על ספרי לימוד מודרניים ועדכניים. מרכז זה, שבּוֹ רחשה פעילות תוססת בתחומי הספרות והציונוּת, פעילות שבדיעבד ניתן לראות בה את פסגת הֶשֵּׂגיהָ של תקופת התחייה, הצטיין ברצינותו האחראית ובהתרחקותו מכל מלל צעקני וטכסיסי פרסומת. ביאליק הצעיר השתוקק ליטול חלק במהפכה השקטה הזאת, אשר שינתה – בלי להניף דגלים ובלי לפזר מִנשרים או להקים מִתרסים – את מהלכיהָ של ההיסטוריה היהודית ואת פני התרבות העברית של הדורות האחרונים.

לשם כך היה עליו לעזוב את הישיבה שבליטא הצפונית ולנסוע לעיר הנמל הדרומית שעל גדות הים השחור – מסע בן כאלף קילומטר, שאותו ערך בתעוזה רבה, בדרך-לא-דרך ובלא ידיעת סבו, תומך גורלו. באודסה קיבל בהשתדלות הרב אבלסון, מרא דאתרא, שיעורי חינם בגרמנית מאגרונום בשם קייזרמן, ועד מהרה השתלט על כללי השפה הזרה והמוּכּרת כאחת. הָא כיצד? בעזרת נתן החכם של לֶסינג ובעזרת שירי שילר, גתה והיינה! בטרם ידע לִפצות את פיו בגרמנית, כבר הכיר ביאליק את כל המשעולים המובילים אל פסגות ספרותה. ברחובות העיר ההומייה הוא עדיין סבב במלבושיו הארוכים של בן תורה, עד שקיצץ את פֵּאותיו וקנה לעצמו מלבושים אירופיים, לרבות מקל הליכה עם גוּלת כסף ופֶּלֶרינה של אָמָּנים. הכסף שעמד לרשותו לא הספיק למגורים של ממש בעיר הגדולה, וביאליק התגורר זמן מה במרתף מעופש עם חולי שחפת שתיאורו עולה בקנה אחד עם תיאורי העוני ברומנים של דוסטוייבסקי.

שהותו הגנובה במקום מסתור במרחקים, שהצריכה קשר שתיקה מחוכם בין חבריו לספסל הלימודים, לא ארכה אלא חודשים ספורים, שבמהלכם סבל חרפת רעב ובסיומם הוזעק בדחיפות לבית סבו הגוסס. חבריו מווֹלוֹז'ין, שחיפּוּ עליו כל אותה עת ושלחו לכתובתו הארעית שבאודסה את כספי התמיכה ששלח לו סבו ל"ישיבה", הודיעוהו שישיבת "עץ חיים" עומדת להיסגר, וכי דבר סגירתה עתיד עד מהרה להיוודע מן העיתונים ברחבי העולם היהודי. על כן עליו לשוב הביתה ללא דיחוי, פן יתגלה בז'יטומיר דבר בריחתו והתפקרותו וידיעה זו תקצר את חיי סבו.

ביאליק התקשה לעזוב ב-1891 את אודסה שהילכה עליו קסם, ומקץ כעשור שנים חזר אליה כדי לקבוע בה את ביתו ולהצטרף לחבורת הסופרים שנתלקטה סביב מוסדות התרבות שהקים אחד-העם וסביב ספרייתו של מנדלי מוכר ספרים. אודסה הייתה לַצעיר העברי של שנות מִפנה המאה מה שהייתה פריז לאינטלקטואל הארץ-ישראלי הצעיר של דור המדינה: מרכז תוסס של חיי אמנות שבּוֹ ניתן היה לפגוש אגב אורחא את גדולי הדור ואת מעצבי פניה של התרבות המתקדמת. ביאליק תיאר זאת בסגנון קריקטורי, שאינו משולל אירוניה עצמית, ברשימתו "סוחר", המכילה – כבקליפת אגוז – את קורותיו של כל צעיר עברי שכָּלתה נפשו להסתופף בצִלם של גדולי הספרות ולמצוא אכסניה שבּה יוכל לפרסם סוף-סוף את ביכורי יצירתו.

אכן, במִפנה המאה העשרים הפכה אודסה לַמרכז החשוב ביותר של הפּעילוּת ציונית ושל התרבות העברית המתחדשת. אמנם כבר בשנות השמונים ראו בה אור ספרו המכוֹנן של י"ל פינסקר אוטואֶמנציפציה ובכור מאמריו של אחד-העם, אך רק בתחילת שנות התשעים הפכה העיר לבית היוצר של ספרות עם ישראל, עם הקמת כתבי-עת כדוגמת פרדס ולוח אחיאסף שיצאו ביָזמת אחד-העם ותחת עינו הפקוחה. סופרי וורשה, ובראשם י"ל פרץ ודויד פרישמן, שנשאו את עיניהם אל המערביוּת המודרנית, בעלת המגמה הקוסמופוליטית, לִגלגו אמנם על המרכז האודסאי, וכינוהו "בית מדרש" על שום התמקדותו בענייני הלאום ה"צרים", אך ביאליק שילח בהם ובגבהות לִבּם חִצי לעג נגדיים. על ההבדלים שבּין המרכז האודסאי למרכז הוורשאי העיר ביאליק בהומור במאמרו "'צעירוּת' או 'ילדוּת'?": "ואחד-העמיות היא, כידוע לכול, שם נרדף לבעל-ביתיוּת רחבה וכבדה עם ריח זִקנה מופלגת […] עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקֵן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מותניים כה' פרישמן; בין שאכל מן 'הפֵּרות הצנומים והדלים, שנתבשלו באווירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיוּת', ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בַּגַּנוֹת הפורחים ורחבי הידיים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסא בחוצות ורשה ורחובותיה".

הסופר יעקב פיכמן (1881 – 1958), שבגיל ארבע-עשרה עזב את בית הוריו שבבסרביה ונדד בין אודסה לוורשה כדי לצקת מים על ידיהם של גדולי הדור, היה כמדומה הראשון שהבחין בהבדלים שבּין "נוסח אודסה" ל"נוסח ורשה" ונתן להם ביטוי בכתביו. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן לראות שמיטב הכוחות אכן הסתופפו ב"בית המדרש" ה"צר" של אודסה, ולא בוורשה ה"מערבית" וה"מודרנית": בשנת תרנ"א, עת ברח ביאליק מן ה"ישיבה" והגיע בפעם הראשונה לאודסה, ישבו בה אחד-העם, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. בצִדם פעלו סופרים ועורכים כדוגמת יהושע חנא רבניצקי, שמחה גוטמן (בן-ציון), אלחנן ליבּ לווינסקי, אלתר דרויאנוב ורבים אחרים. אל מערכות הספרים והעיתונים שהוקמו באודסה נהרו גם סופרים ותיקים כדוגמת יהודה ליבּ גורדון שפרסם בפרדס את שירו האחרון, אך גם סופרים צעירים כדוגמת שאול טשרניחובסקי שביקשו לִזכּות בהכרה ובפרסום. המרכז העברי של אודסה הכיל בו בזמן ארבעה דורות של סופרים, למן משה ליבּ ליליינבלום הקשיש, המשכיל שהיה ל"חובב ציוֹן", ועד למהפכנים צעירים כדוגמת נתן גורן (אז גרינבלט), שהגיעו להסתופף בצִלם של גדולי הדור. מה רבּו הֶשֵּׂגיה של הספרות העברית באותן שנים ספורות שבהן פעל המרכז במלוא עוזו, ובו קומץ "גנרלים" וכמה עשרות "חיילים"! מאז ועד היום לא הניבה הספרות העברית יבול כה איכותי: סיפורי מנדלי ושלום עליכם, מאמרי אחד-העם, ספרי ההיסטוריה של דוּבּנוב, שירי ביאליק וטשרניחובסקי, ועוד ועוד.

אכן, סופר יהודי צעיר כדוגמת נתן גורן, שנרדף כאמור בקובנה על דעותיו המהפכניות, ברח לאודסה כמי שמנתק שלשלאות ומגיע לעיר גדולה ושוקקת חיים שכּוּלהּ חירות ודרור. הוא עשה את דרכו מִקצֵה מַעֲרָב בתום ריצוי מאסר בן שנתיים ימים, ונשאר בה כשבע-שמונה שנים שבמהלכן עשה רבות לקידום ספרות עם ישראל – בעברית וביִידיש – ביצירת מקור ובתרגום, בעריכת כתבי-עת ובכתיבת מאמרי פרשנות ביקורת. בראש וראשונה נמשך לביאליק – האיש ויצירתו. על הפגישה הראשונה עם ביאליק במשרדי הוצאת הספרים "מוריה" כתב גורן:

ובעוד אנו עומדים שנינו ומשוחחים עדיין שיחה שבגישוש – נפתחו פתאום דלתות החדר, כמו מרוח פרצים, ועל ספו צמחה דמות אדם חסון –גוף, עטוף בפֶּלֶרינה רחבת שוליים, בעל עיניים תכולות ירקרקות, זוהרות ומחייכות במקצת מתחת לשוליה המוּרָדים של מגבעת פָּנָמָה. הדמות צרבה את עיני במכת קודש : הרי זה ביאליק! הכרתיו מיד לפי הגלויה המצוירת, שקיבלתי לפני זמן מה מֵחברִי. ובכן, רואות עיני את ביאליק, ביאליק החי, הנה הוא עומד לפני ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, גם עתה היה לי כעין אגדה, את שיריו ידעתי על פה.

הנה כי כן, באודסה לא ישבו סופרי ישראל בבתי-קפה ובמסבאות. את ח"נ ביאליק או את שותפו י"ח רבניצקי אפשר היה לפגוש במערכות הספרים והעיתונים, ב"חדר המתוקן" או ב"ישיבה הגדולה" – מוסדות הלימוד שהקימו אנשי חברת "אחיאסף" שבראשות אחד-העם למען דור העתיד. למוסדות אלה, ששימשו דגם לבית-הספר העממי העברי ולגימנסיה העברית המודרניים בני ימינו ובהם ישבו בנים ובנות בכיתת לימוד אחת, העניקו ביאליק וחבריו שמות שמרניים כדי שההורים לא יחששו לשלוח אליהם את ילדיהם. הסופרים ישבו רוב הזמן במערכות העיתונים או בבתיהם – מי מוקף במשרתים בבית מידות מהודר, כמו אחד-העם או מנדלי מוכר ספרים, ומי בדירה קטנה ואפלולית, כמו ביאליק וחבריו הצעירים; והנה, דווקא בדירתו האפלולית של ביאליק חוּבּרו אחדים משירי האור והזוהר היפים שידעה הספרות העברית מאז ועד עתה!

בספרו פרקי ביאליק, שראה אור לראשונה בשנת תש"ט הביא נתן גורן את רשמיו ואת זיכרונותיו שנאגרו בתקופת אודסה, בצד דברי פרשנות וביקורת למבחר מיצירות ביאליק, ואלה מצטרפים לכדי תמונה אימפרסיוניסטית מרהיבת עין. כאשר מתבוננים בתמונה אימפרסיוניסטית מקרוב, אין רואים אלא את משיכות מכחול אקראיות, קווים וכתמי הצבע, הנובעים כביכול מהתבוננותו הישירה של הצייר בנוף ומשיקופם של האווירה ושל הלוך נפש שבהם היה נתון ברגעי היצירה. הציור האימפרסיוניסטי נראה אפוא מקרוב כסקיצה שלא תוכננה מראש ואפילו לא הושלמה, ואכן, ההגות האימפרסיוניסטית הביעה לא אחת את רצונו של האָמָּן ללכוד את הרגע האֶפֵמרי החולף, האחד והמיוחד, שבּוֹ קו אור מתנפץ אל המים ויוצר רַצֵּי כסף קלים. ואולם, כאשר מתרחקים מן התמונה ורואים אותה במלואה, מתחוללת לעיני המתבונן מטמורפוזה ולנגד עיניו מתגלה נוף מרהיב וכלל לא אקראי, שבּוֹ כל קו מונח במקומו המדויק, ללא חֶסר או ייתור. כאלה הם גם רשמיו הפזורים של גורן המצטרפים קו לקו לתמונה גדולה ומרהיבה, יפה ומדויקת, אמינה ומהימנה.

רבים העלו על הכתב את חוויותיהם וזיכרונותיהם מן התקופה שהכירו את ביאליק ושמעו דברים מפיו, ואחדים מהם אספו את רשמיהם בספרים. ואולם, רק שניים מבין הספרים הללו נראים בעיניי אמינים ומהימנים מראשיתם ועד סופם: ספרו של נתן גרינבלט-גורן פרקי ביאליק על שנות אודסה וספרו של הצייר חיים גליקסברג ביאליק יום-יום על קטעי שיח ששמע מפי המשורר בסדנתו התל-אביבית. שניהם כתבו את הדברים סמוך להתרחשותם, חלק מִפּרקיהם התפרסמו עוד בחיי ביאליק ויש בהם פרטים שאי אפשר למצוא במקומות אחרים. לעומת זאת, יש שאתה מהרהר למִקרא זיכרונותיהם של אחרים, ותוהה אם באמת חווּ את המציאוּת המתוארת ו"בדידם הווה עובדא". לא אחת כתביהם המֶמוּאריסטיים נראים כפסיפס של פרטים ועניינים שכבר ראו אור קודם לכן באיגרות ביאליק, בדברים שבעל-פה, או בכרכי כנסת (לזכר ביאליק). האם סביר להניח את כל רעיונותיו המקוריים בחר המשורר להשמיע בפעם הראשונה דווקא באוזני אותו עסקן תל-אביבי עוּל-ימים שלדבריו שוחח עם המשורר מעשה יום ביומו ברחובות תל-אביב? תיקו. נתן גורן, לעומת רבים מִכּוֹתבי הזיכרונות על ביאליק, לא חש להכריז בספרו "אני" ו"אנוכי" על כל צעד ושעל, ועמדתו המצטנעת אף היא תורמת לאמינות הדברים ולמהימנותם.

אחד הזיכרונות המרתקים בספר פרקי ביאליק נסב סביב העבודה הקולקטיבית של גורן ושל צעירים אחרים בבית "סבא" מנדלי. ביאליק, סיפר גורן, נהג לבקר את מנדלי כל שבוע, ולרוב היה מצטרף אליו גם רבניצקי. פעם הציע ביאליק לגורן לבוא אף הוא לבית "הסבא" ולעזור לו בעבודתו; כלומר, לחטט במילונים ובספרים עתיקים: "צריך הוא לעבוד הרבה, הרבה, לעיין בכמה וכמה ספרים, לבדוק בכל מילה ומילה, בכל אות ותג, אין דרכו לסמוך על הזיכרון בלבד, בטרם יפלוט מילה יבדקנה שבע בדיקות, אבל הידיים, הוי הידיים כמה רפות הן, והספרים כמה כבדים הם ועבים, משקל רב להם...". גם ביאליק האמין כמו מנדלי שאין להיחפז ולחדש מילים "בסיטונות", כי אם לחפש בכל המקורות העבריים כדי לוודא שבאמת ובתמים יש צורך בחידוש.

סופרי אודסה ביקשו להשתלב בשלשלת הדורות של הספרות העברית, ולא האמינו בבריאת "יש מאין". מנדלי, למשל, החזיק בביתו ספרייה גדולה ועשירה של מקורות היהדות, ובהיעדר קונקורדנציות לרוב חטיבותיה של הספרות העברית לדורותיה, הוא העסיק בביתו חבורה של סופרים צעירים שסייעו לו בחיפוש מילים וצירופים בתוך הררי הספרים העתיקים. ביאליק היה בין צעירי הסופרים, שעבדו בביתו של מנדלי בשנות מִפנה-המאה. הוא פעל שם כשוליה במחיצתו של רב-אמן, ונבר בספרייה הגדולה לפי הוראותיו של "יוצר-הנוסח" (כך כינה ביאליק את מנדלי). מתברר כי השוליה הביא לו עוזרים בדמותם של סופרים צעירים ממנו כדוגמת נתן גורן הבקיאים בנבכיהם של המקורות העבריים הקלסיים. הייתה זו עבודת צוות שהניבה תוצאה סינֶרגֶטית שבה הסכום גדול ממרכיביו.

כאן גיבש ביאליק את מדיניות הלשון שלו, דהיינו, שכדי לחדש אפילו מילה אחת ויחידה, יש לנבור תחילה בכל ארון הספרים היהודי, ולוודא שעדיין לא בראוה אחרים בזמן מן הזמנים. כאן גם התחיל ביאליק לכתוב שירים על "ארון הספרים היהודי" (כדוגמת שני הנוסחים של שירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקֵני", שהם הנוסח הקמאי של שירו הידוע "לִפני ארון הספרים", שזכה בספרו של גורן לדברי פרשנות מאירֵי עיניים). לימים, משנמלט מנדלי מאודסה לג'נבה לאחר פַּרעות 1905, כך סיפר יצחק דב ברקוביץ בספרו הראשונים כבני אדם, פגשוהו הסופרים הגולים ושאלוהו: "סבא, איך אתה מתקיים כאן בלא הספרייה הגדולה שלך?", ומנדלי התייצב "בכל גובה קומתו 'הגנרלית', והראה בשתי ידיו על עצמו: 'הנה היא, הספרייה שלי!'"

סיפור נוסף של נתן גורן – מעניין ובעל חשיבות עקרונית – מסַפּר כיצד טִרפד המנהיג הציוני מנחם אוסישקין את הצעתו של ביאליק להעניק למנדלי מוכר ספרים חברוּת כבוד באגודת "חובבי שפת עבר" שפעלה באודסה בראשות אוסישקין, בנימוק שהוא כותב גם ביידיש. לימים, במאמרו "תרבות ופוליטיקה" שכּתב ביאליק באודסה ביום י"ב טבת התרע"ט, לא התאפק המשורר והוסיף הערת שוליים כלהלן על מעשה העוולה והאיוולת שבשלילת התואר ממנדלי, שתרומתו לתחיית הלשון העברית היא חסרת תקדים: "ראוי להזכיר כאן לדורות, כי לפני שש שנים בערך, נפסל ראש יוצרי לשוננו ומחייה מנדלי מו"ס לחברוּת של כבוד ב'חובבי שפת עבר' באודיסה, בעטיו של מר אוסישקין, וזמן מה אחר כך – גם ב'וועד הלשון' בירושלים בעטיו של בן יהודה". תיאור חילוקי הדעות בין המשורר למנהיג הפוליטי הוא גם משל נפלא על יחסם של הפוליטיקאים אל התרבות. הוא מלמד על קוצר השגותיהם של העסקנים והמדינאים, על החשבונות הקטנוניים שלהם ועל כניסתם ברגל גסה ל"חנות החרסינה" של היצירה הספרותית.

נתן גורן היה אסיר תודה על שביאליק מצא בו בן-שיח והערה לפניו את צפונות לבבו. על שיחות אלה כתב: "וכשאתה יושב שעה קלה במחיצתו של נדיב רוח זה המפזר לפניך את פניני נפשו וחושף לפניך אוצרות מחשבתו המבריקה, מכניס אותך לתוך היכליו הנהדרים ומעניק לך מלוא-חופניים מכל מתנות הרוח העשירה שלו – ושפתיך לוחשות אז ברכה על רגעי האושר שנפלו בחלקך ולבך הוגה הודיה עמוקה לפינה שקטה וברוכה זו – ביתו של המשורר ביאליק. וכשאתה עוזב את הבית עמוּס חזיונות ומראות חדשים, והנך נושא אתך שברירי שמש ורסיסי טל, ורוחך מלאה משהייתה, ונפשך עשירה משהייתה, והנך ספוּג עסיס יצירה כבישה ובקִרבך רנים והומים פעמוני הזהב של הפיוט החי והשוטף, הפיוט שבעל פה של בעל המופת הגדול ביאליק".

הדברים הללו מלמדים עד כמה שונה היה נתן גורן באופיו מבן-גילו שמואל יוסף עגנון, שזכה אף הוא להגיר אל חיקו רעיונות למכביר מאוצרות הרוח של ביאליק אך בקושי רב הואיל להודות בכך, וכשהודה עשה כן בחצי פה. במסעו מאודסה לארץ-ישראל התעכב ביאליק שנתיים-שלוש בגרמניה, ובעידודו של עגנון עבר לגור כשנתיים ימים בעיר הקיט הקטנה באד הומבורג, המרוחקת מברלין ומהמולת "היריד" של הסופרים והמו"לים. אביר השירה העברית והסופר הצעיר שמואל יוסף צ'צ'קס (עגנון) הילכו יחדיו בשבילי העיר ובשבילי הספרות העברית ושוחחו איש עם רעהו שיחות ארוכות. ביאליק לא חסך מרעהו הצעיר את עצותיו, והִרצה לפניו את רעיונותיו. קשה להבין מדוע לא תיעד עגנון שיחות אלה, אף לא את מקצתן. אילו עשה כן היה בידינו אחד המסמכים המרתקים ביותר בתולדות הספרות העברית, מרתק לא פחות משיחות גתה עם אקרמן. אפשר שחרדת ההשפעה (כניסוחו של החוקר האמריקני-היהודי הרולד בלום, מחבר הספר The Anxiety of Influence) היא שגרמה לעגנון להדחיק ולהכחיש את דבר קיומו של המכרה שממנו חצבו הוא ובני דורו אבני ח"ן מלוא חופניים. אפשר שחוסר נדיבותו גרם לכך שהֶעלים את השפעתו הברוכה של ביאליק עליו ועל יצירתו. נתן גורן, לעומתו שואל שאלה רטורית: "מי מאיתנו לא אסף מדינריו הפזורים?". ובמקום אחר כתב: "ובלכתך אחר כך שעות ארוכות בתוך רחובות הכרך הרועשים, שטוף חיים נכריים וחמודות זרוֹת לא תאזין להמייתם המשכרת, כי המיית עולם אחר בלִבּך, עולם נהדר ואצילי, בָּבוּאה של הנשמה הפיוטית הגדולה. והתייחדת עם הבָּבוּאות הזכות והזנת את נפשך בהן, וחיית ימים רבים על דינרי הזהב השמורים בלִבּך, זהב המשורר הפזרן...".

נתן גורן העלה בספרו גם זיכרון מן הימים של ערב מלחמת העולם הראשונה: "היודע אתה" – פתח לפתע ביאליק בקול עמום – "מלאו לי היום ארבעים שנה... ארבעים שנות חיים, וכלום מה העליתי, מה?... דומה לי שלא עשיתי כלום בחיי... צללי דברים, קטעי מחשבות, חלומות לא באו...". אכן, ביאליק סמוק המזג, שחיבר את "אריה בעל גוף", את "שור אבוס וארוחת ירק" ואת "אלוף בצלות ואלוף שום", על תיאוריהם הבשר ודמיים המלאים בתאוות חיים, שקע לפעמים בדכדוך קודר והמעיט בערך עצמו. לא אחת שקע בהלוך רוח של "הבל הבלים" ובהרגשה של אפס כוח ויכולת. לאשתו כתב באיגרת האומרת כולה תחושת ביטול עצמי: "הקהל מביט אליי כאל דבר חשוב, ואני יודע שאיני אלא אפס". ניתוקו מ"עולם המעשים", העסיקה את ביאליק תדיר ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה. באיגרת שכּתב לידידו מרדכי בן-עמי, נתן ביאליק ביטוי במכתב משנת 1907 לתחושת הריקנות שאחזה בו ולקנאה שתקפה אותו כל אימת שהתבונן באנשי עבודה פשוטים, העושים את מלאכתם בקביעות:

כשאני פוקח עיניי בכל בוקר מרחפת לפניי שאלה זו, שאין עליה תשובה: מה לעשות? הימים עומדים לפניי פנויים ותובעים את תפקידם, ואני מפייסם במה שהוא מִכּׂל הבא ביד ומִכּׂל אשר יעלה המזלג [...] תא שמע, כל מי שאין מלאכה אחת בידו, מלאכה פשוטה מעולם העשייה – נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו [...] המלאכה הקבועה היא כתריס בפני העלבון. מגִנה היא על כבודו של אדם ונותנת לו חֵרות פנימית וחיצונית לתת זמנו לעבודה של עולם היצירה, עבודה זו ששׂכרה בה בעצמה.

דכדוכו של ביאליק גרם לנתן גורן להיזכר בשירי העצב הקודרים שפִּרסם ביאליק באותו פרק זמן: "והיה כי תמצאו", "מי אני ומה אני", "צנח לו זלזל". גורן היטיב להתבונן ביצירת ביאליק על כל אגפיה, ולהבין שאין היא עשויה מִקשה אחת. יש בה פינות של הומור ושל שמחת חיים, אך גם פינות של עצב ודיכאון. גם אורַח חייו של ביאליק היה מנומר לפעמים בחוויות ביזָריוֹת ולא צפויות, הגם שרוב ימיו עברו עליו ליד המכתבה, בד' אמות של "יושב אוהלים". כשכָּתב ביאליק בשנת 1905 את "מגילת האש" והביע בה את געגועי הָעֶלֶם לִזְקַן בית אביו, געגועיו מעידים על תחושת הבדידות שחש המשורר שעה שנותר כמעט לבדו במרכז הרוחני השוקע, ללא אבותיו הרוחניים, שסללו את דרכו ופילסו לו נתיב. מכאן ואילך עמד המשורר ברשות עצמו, ללא נפש חיה שתסוכך עליו באהבתה ובדאגתה. בגיל שלושים ושתיים נגזרה עליו בדידות נוראה – ללא דמויות אב שישמרו את צעדיו וללא בנים שיתלו בו עין שואלת.

כאמור, ביאליק "יושב אוהלים" היה מטבעו. הוא לא אהב לצאת מביתו ולהפליג למרחקים ולמרחבים. לא אחת התוודה לפני רעייתו וידידיו על חששותיו המרובים מפני היציאה למקומות בלתי מוּכּרים. דומה שאלמלא המלחמה והמהפכה, היו רוב חייו עוברים עליו בין כותלי ביתו באודסה ובמסלול שבין ביתו לבית-הדפוס שהקים בעיר ובינו לבין הרחוב שבּוֹ ניצבה מערכת הַשִּׁלׂחַ ובית-הספר שבּוֹ הרביץ תורה לתלמידיו. בימי המלחמה הידרדר מצבו של ביאליק לבירא עמיקתא, כתוצאה מחשד שהועלה נגדו מצד משטרת אודסה, שבית-הדפוס שלו עוסק כביכול בהפצת תעמולה ציוֹנית, והוא עבר מסכת חקירות קשה ומתסכלת. בית הדפוס נסגר, רישיונו ותעודת המסע שלו נלקחו ממנו ומצבו הכלכלי ירד פלאים. בשנים אלה הפכו החיים באודסה לגיהנם עלי אדמות: גם כיכר לחם עבשה הייתה מצרך יקר המציאוּת, מגֵפות הפילו חללים רבים שמתו כזבובים ברחובות העיר, עוד בטרם החל מרחץ הדמים של ימי המהפכה.

במבט רטרוספקטיבי ניתן להיווכח שמעולם לא נהנה ביאליק משלוות יצירה: כבר ב-1905, כארבע-חמש שנים לאחר שקבע את מושבו בעיר, פרץ בה אותו מרד מלחים נודע של מהפכת הנפל שהעלה את נמל אודסה באש. ואולם, בעשרים השנים שעשה ביאליק באודסה (מיום שהגיע אליה בשנית בשנת 1901, כדי לשבת בה ישיבת-קבע, ועד צאתו ממנה בשנת 1921, כדי לעלות לארץ-ישראל), השתדל המשורר בכל מאודו לנהל אורַח חיים סדור וממושטר, ללא חוויות מרעישות ויוצאות דופן. הכאוס ששָֹרר בחייו לימדהו להעריך ולכבד את השגרה.

ואולם, ספרו של נתן גורן מלמד כי גם "יושב אוהלים" כביאליק ביקש מפעם לפעם להתנסות בחוויות יוצאות דופן ולהכיר את העיר על כל הֶבֵּטֶיהָ – למן תעלות הביוב שלה ועד ל"חלונות הגבוהים". שבע-שמונה שנים עשה נתן גורן באודסה במחיצת ביאליק, ולא אחת התלווה אליו בביקורים שערך המשורר במקומות לא שכיחים: כך נתלווה אליו בביקורו בתחנת משטרה שאליה הגיע המשורר כדי להתלונן על פריצת גנבים לדירתו, ובה עמד מוקסם ונפעם מול תמונות הפושעים שנתלו על קירות התחנה. כן נתלווה נתן גורן אל המשורר בביקורו בבית-מרזח מהודר שבּוֹ ישבו סופרי רוסיה, אך גם בביקורו בבית מרזח מזוהם באחד מפרוורי העוני של אודסה שבּוֹ שָׁרצוּ אנשי העולם התחתון. הוא אף התלווה אל ביאליק בביקורו בקובנה, שבּוֹ עלו השניים אל מרומי ההר שעליו ישב אברהם מאפו כשכתב את אהבת ציון. ביאליק אהב כנראה להתנסות בחוויות זרות ומוזרות, וכניסוחו היפה של גורן, הוא אהב להשקיף "על עולמות עכורים שזיו נסתר יקרן בהם ועל התעלומה הפרושה על עינינו, כמה פעמים עבר ליד הבית ולא ידע את אשר בתוכו". לרעהו הצעיר אמר המשורר: "צריך הכל לראות, הרי דלים אנו כל כך במראות-חיים". הדברים הללו עולים בקנה אחד עם שיר עלומים גנוז של ביאליק – "אל המשורר" – שבּוֹ הביע המשורר הצעיר את דעתו שהמשורר צריך להקיף בחוג ראייתו תבל ומלואה: לשאוף לשמוע את שירת המלאכים, אך להכיר גם את תהומות הרוע והסיאוב.

אחד מִפּרקיו החשובים של הספר פרקי ביאליק מתאר איך תרגם נתן גורן את שירו של ביאליק "הקיץ גוֹוע". בשנה שלפני מלחמת העולם הראשונה התחילו להופיע באודסה עיתונים יומיים ביידיש. העתון היומי היהודי הראשון היה גוטמאָרגן בעל המגמה הציונית שבראשו עמדו לוינסקי וקליינמאן. אחר-כך שאול הוכברג העביר את עיתונו אונזער לעבּן מוורשה לאודסה, והפציר בנתן גורן שישיג בעבור עיתונו מפרי-עטו של ביאליק. גורן בקושי רב השיג את הסכמת ביאליק לתרגום בעבור אונזער לעבּן את שירו "הקיץ גוֹוע", שנכתב באודסה בשנת 1905 על רקע מראות העולם הקיסרי ההולך לבית עולמו.

ניתן להבין ולהיווכח שכּבר במהפכת הנפל של 1905 ידע ביאליק שהתקופה הצארית, העמוסה פאר והדר עד לִכְדי רָקָב, הולכת וקרֵבה לסיומה. הוא הבין גם שיחד עם מפלתה יעלה הכורת על התרבות העברית ברוסיה. הכוחות המהפכניים לא יתירו את קיומה של תרבות עברית לאומית "אֶתנו-צנטרית" בלב לִבּהּ של ההוויה הסוציאליסטית החדשה. לא במקרה תיאַר כאן ביאליק את הקיץ הגוֹוע, על עלי השלכת הזהובים-אדומים שלו, בצבעי הכתר ואדרת המלכות הארגמנית של מלך הנופל על חרבו, כבמערכה החמישית של טרגדיה קלָסית מפוארת. תיאור השלכת ההדורה מזה מול תיאור ההכנות הפשוטות והפרוזאיות לימי הסגריר הקרבים מזה אינם בבחינת פשט בלבד. יש בהם ביטוי לתחושת הלב המתייתם ממראות שלהי קיץ אריסטוקרטיים, בצבעי זהב וארגמן, והמתכונן בלב דוֶוה ודאוּג לקראת החורף הפלבאי, הדל והאפור – בחיים כבאמנות. לא במקרה מתרחש הבית השני בפרדס, בפּארק (אודסה שנבנתה במתכונת פריזאית הייתה משופעת בגנים), שבּוֹ מהלכים טיילים וטיילות הנושאים עין נוהה אחר מעוף החסידות.

פריטים עממיים טיפוסיים, כגון נעליים וַאדרת מטולאת, או מצבור תפוחי אדמה לימי החורף הקשים, מאכלם של עניים, מתלווים כאן בסוף השיר להרהורים על הסתלקות ההדר הקיסרי וּלעליית כוחו של מעמד העמלים. השינויים הם גם באמנות, ראי החיים: הרי במאה העשרים ירשה הספרות האפרורית והאנטי הֶרואית את מקומה של הספרות ההֶרואית והאריסטוקרטית בת הֶעבר. אם הבית הראשון צבוע בצבעי אדרת המלכות הארגמנית וזהב הכתר, הרי שבהמשך מִשתנים הגוונים המלכותיים, הכבדים וההדורים, והופכים לתמונה שבצבעי פסטל אימפרסיוניסטיים: תמונה ובה טיילים וטיילות מבּני הבורגנות הגבוהה בשבילי הפּארקים, שהופעתם הנוּגָה והענוגה מַשרה על התיאור מין לאוּת דקדנטית ושיממון עגמומי של חוסר מעשׂ, אווירת fin de siècle, של spleen, או של ennui. סופו של השיר בתמונה קודרת ומדכאת, ווּלגרית וצעקנית, שצבועה בצבעי חום-אפור-שחור: תמונה מחיי הפרולטריון, שמטליא בגד ישן ואוגר תפוחי אדמה לקראת החורף. אדרת המלכות הארגמנית וההדורה מן הבית הראשון הופכת לאדרת הקבצן האפורה והמטולאת מן הבית האחרון.

ב"הקיץ גוֹוע" התקרב ביאליק אל השירה המשקפת יצירת אמנות (השיר נכתב בעיצומה של האהבה שנרקמה בינו לבין אירה יאן, שעה שהציירת ציירה את "מגילת האש" וחיברה תרגום חופשי של היצירה לרוסית). השיר נראֶה כשלוש סקיצות בְּפִנקסו של צייר וירטוּאוֹז, שמתנסה בִּשלושה סגנונות אמנותיים שונים (קלסיציסטי, אימפרסיוניסטי ונטורליסטי) בסולם צבעים מתגוון ובטכניקות שונות. הבית הראשון נראה כמו ציור שמן רמברנדטי בצבעי מלכות כבדים ונכבדים, השני כמו אַחַד מציורי הגן האווריריים של מונֶה או רנואר עם השמשיות והקרינולינות הלבנות, והשלישי כמו ציורו הקודר, המונוכרומטי כמעט, של ון גוך "אוכלי הבולבוסים". אולם הצדדים החזותיים של השיר אינם אלא הכנה לָרעיונות החברתיים שמקופלים בו בדבר דעיכת המעמדות העליונים, בתחומי הפוליטיקה והפואטיקה, וּתפיסת רסן ההנהגה בידי הכוחות הפרולטריים של החברה, או של החבורה הספרותית. ביאליק חש כאן כמדומה שתקופה חדשה עומדת בשער: תקופה פשוטה, גָלמית, אפוֹרה וחסרת נוי והידור, תקופה של טירוף מערכות. לו וּלחבריו מצפים ימים קשים של מאבְקי הישרדות, וצריך לדעת להיערך לקראתם.

נתן גורן מתאר איך לקח ביאליק לידיו את התרגום, ופסק: "לא רַע!". למשורר יצאו מוניטין כאילו הוא מחלק "הסכמות" בקלות יתֵרה, עד שידידיו כינוהו בבדיחות הדעת "שׂר המסְכּים", על משקל "שׂר המשְׁקים" מסיפור יוסף שבמקרא. ואולם מִספרו של גורן עולה ביאליק אחר, המקפיד בקלה כבחמוּרה ואינו מחלק מחמאות בנקל. ביאליק תיקן את התרגום בקולמוסו והעניק לגורן הֶתֵּר לפרסמוֹ. המשורר, שחשב ודיבר ביִידיש, בחר לא אחת לשבץ בשיריו מילים עתיקות ובעלות "פָּטינָה של יושן", שנתגלגלו מן היוונית אל העברית העתיקה, ומאוחר יותר גם ללשונות אירופה, ובהן אל לשון יִידיש, נשתקעו ביִידיש, ועתה הן חוזרות אל העברית בלבוש חדש ומחודש. קשה לדעת מיהו בעליהָ של השורה הראשונה בתרגום שיר זה, אך בגִרסה ביִידיש של "הקיץ גוֹוע" (תרס"ה) נכתב: "דער זומער שטאַרבט אָפּ אין גאָלד אוּן אין פּורפּור" (תרגום של "הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם / וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן"), ובאותה שנה עצמה כתב ב"מגילת האש": "הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?". המילה ביִידיש "פּורפּור" ('ארגמן' = purple) היא מילה רגילה ויום-יומית, בעוד ש'פרפוריה' ('גלימת ארגמן') היא מילה נדירה, הדורשת עיון במילון היסטורי. אותו שיר ("הקיץ גוֹוע") מסתיים במילים "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה" לתיאור הוויה חדשה ופּרוֹלֶטָרית, שהורידה את המציאוּת מגובהי שמים אל מעמקי המרתף (ומבוּססת על שיר-העם ביִידיש "אף ברי", שבּוֹ נאמר כי לאחר החג יש צורך לרוץ לשוק ולקנות בולבוסין, אף-על-פי שהכסף אזל). לעומת זאת, בשיר הילדים "בגינת הירק" מתואר "בֻּלְבּוּס הָאֶבְיוֹן" ש"בָּא לִרְקֹד, בִּמְחִילָה, / הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ". כאן בחר ביאליק במילה שמקורה ביוונית ונתגלגלה לשפות אירופיות רבות (כגון המילה bulb = 'פקעת' באנגלית), ובאמת יש לה בני משפחה רבים, ובהם ה'בּולבעס' מלשון יִידיש. באמצעות מילה זו עורר ביאליק את ההוויה המזרח אירופית שבּהּ בולבוסין הם מאכלם של עניים, והָפך את המילה בגִלגולה שביִידיש לסמל הגלוּת והדלוּת (כאילו הייתה לשון יִידיש "קרוב עני" במשפחת הלשונות ההודו-אירופיות). "הקיץ גוֹוע" הוא אבן-חן קטנה ומלוטשת, מן העִדית של הליריקה הביאליקאית, ונתן גורן תרם לפרסומה ברחבי העולם היהודי בן-הזמן.

*

נתן גורן סיפר בספרו פרקי ביאליק שבמרוצת שנות שבתו באודסה הגיעו אליה צעירים רבים, וכולם ביקשו להתחמם לאורו של ביאליק. בין השאר סיפר איך התבקש ללמד עברית את מניה, אשת המשורר, לאחר שזלמן שנאור, שהתגורר זמן מה עם ביאליק ורעייתו תחת קורת גג אחת, ניסה אף הוא ללמדהּ. לשווא. כל ימיה הוסיפה מניה לדבר ביִידיש עם הוריה ועם בעלה ומקורביו. גורן העלה בספרו את ההשערה שביאליק הטיל עליו את המשימה הסיזיפית הזאת הכרוכה בתשלום כדי לא יחוש שהוא, שסעד באותה עת על שולחנם של בני הזוג ביאליק במצוַות המשורר שביקש להצילוֹ מרעב, מקבל מידם מתנת חסד. מסיפורו של גורן עולה שמניה נרתמה למשימה ברצון כי ביקשה באמצעות לימוד העברית להציץ לתוך נפשו של בעלה ולהכיר את שיריו, אך גם הניסיון הזה לא עלה יפה.

ועוד פכים מחיי ביאליק: מן הספר פרקי ביאליק ניתן להבין את מהות ההרמוניה שאפיינה את מערכת יחסיהם הממושכת של ביאליק ורבניצקי. השניים השלימו זה את זה בתכונותיהם, ולא התחרו זה בזה, וידידותם התמידה כארבעים שנה והולידה תוצאה מופלאה, למן היום שבּוֹ פרסם רבניצקי את בכור שיריו של ביאליק "אל הציפור" ועד לפטירתו של המשורר בטרם עת, בעיצומה של עבודת ההדרה גדולה של שירת "תור הזהב" בספרד. סיפורים רבים מקופלים בספרו של נתן גורן, והם מצטרפים כאמור לתמונה אימפרסיוניסטית שלמה ומרהיבת עין.

כשבע-שמונה שנם ישב נתן גורן באודסה, עד שהחיים בעיר הפכו בשנות המהפכה לקשים מנשוא. כמו כל תושבי אודסה סבל גם נתן גורן חרפת רעב, ועל כן עזב את העיר ועבר למוסקבה. בשנת 1921 חזר לעירו קובנה, שבּהּ כבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית. הוא לימד בגימנסיה הרֵאלית העברית בקובנה, בגימנסיה העברית של רשת "תרבות" ובבית המדרש העברי למורים של הרשת בקובנה. הוא כיהן כיושב-ראש הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות". בשנת 1925 ביקר בארץ, ובשנת 1935 עלה אליה עם משפחתו, באותה שנה שבּהּ עלתה ארצה תלמידתו לאה גולדברג ששִׁחזרה את מראות אותה תקופה בשירה "תל-אביב 1935".

הספרות העברית החדשה נולדה באמשׂטרדם בתקופת המהפכה הצרפתית, כתריסר דורות לאחר גירוש ספרד. היא נכנסה לארצות המערב דרך עיר נמל אחת, מערבית, נדדה ממנה לברלין, לווינה ולווילנה, עד שיצאה ממנה דרך עיר נמל אחרת, אודסה, שבקצה מזרח אירופה. חמישה-שישה דורות פעלה הספרות העברית באירופה והגיעה בה להֶשֵּׂגים ראשונים במעלה, אך עם "יציאת אודסה" נגמר הפרק המפואר של הספרות העברית באירופה, ובשנות העשרים כבר הפכה העיר תל-אביב למרכז בה"א הידיעה של התרבות העברית המתחדשת.

ביאליק קרא את הכתובת שעל הקיר מבעוד מועד כשכּתב בשנת 1905 את שירו בפרוזה "מגילת האש", ובו תיאר את מהלכה של התרבות העברית – ושל עם ישראל כולו – כמסירתה של גחלת אש מִדור לדור. במאמרו "הלכה ואגדה", בבואו להדגים כיצד פרט קטן של הלכה יכול לשקף עולם ומלואו, בחר ביאליק בכוונת מכוון את ההלכה "כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדלֵקה" (שבת טז, ע"א), ועל כך העיר: "בחָכמה רבה נבחר כאן המומנט של דלֵקה, שעת טירוף וסכנה , שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לִבּוֹ וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדלֵקה אינה אפוא אלא משל [...] והוא הדין לשטף, לגֵרוש ולכל מינֵי סכנה". בעיית מילוטם של נכסי הרוח של האומה מפני הסכנה, בעייה שעמדה במרכז "רעיון הכינוס" הביאליקאי, העסיקה אותו גם ביצירתו הבֶּלֶטריסטית.

כאשר פורצת שֹרֵפה בַּבּית מה ינסה כל אדם למלט מן האש לאחר שווידא שיקיריו אינם בסכנה? בעיקר מסמכים: תעודות, תמונות ודברי ערך חד-פעמיים שקשה לשחזרם. גם עם, בשעה שקורות בתיו עולים באש, לוקח אִתו לדרך נדודיו את המועט שבמועט. על כן הגה ביאליק את "רעיון הכינוס", שבו תכנן איך לקחת את קנייני הרוח הלאומיים לדרך, תוך פעולות של חתימה וגניזה, כדי למלט מן השֹרֵפה רק את המובחר ואת המסולת. מנדלי השאיר את ספרייתו באודסה הבוערת; ביאליק לקח אתו ארצה רק חלק קטן מספריו; נתן גורן, שהגיע ארצה בשנה שבה עלה היטלר לשלטון, מילט אף הוא מן האש את כתביו ואת זכרונותיו שאותם פרסם לאחר המלחמה והשואה, כשנה לאחר קום המדינה. כתבים אלה רואים כאן אור בשנית ביָזמת אחיינו עו"ד צבי מיתר ובנדיבותו.