תעלולי שועלים ופעלולי הלשון העברית
עודכן: 23 ביולי 2022
יהודית דישון, מאיה פרוכטמן / משלים על שועלים ועל חיות אחרות
סיפורים מתוך משלי שועלים מאת ברכיה הנקדן, איורים:מירה וינשטיין
פורסם: מאזנים /3 פ"ה אב תשע"א 2011
( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה,
אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
תעלולי שועלים ופעלולי הלשון העברית
יהודית דישון ומאיה פרוכטמן, משלים על שועלים ועל חיות אחרות (סיפורים מתוך משלי שועלים מאת ברכיה הנקדן), איורים: מירה וינשטיין, מודן הוצאה לאור ודורון ספרים, בן-שמן 2009, 65 עמ'.
לא מכבר התראיינה בכלי התקשורת ילדה בשם נועה פוריס, שיאנית קריאה הבולעת למעלה מ-600 ספרים בשנה. מתברר כי היא מוקסמת מסיפורי המיתולוגיה היוונית-רומית, המסעירים את דמיונה לא פחות מספרי הארי פוטר. בו-בזמן נתגלגל לידי ספרן של יהודית דישון ומאיה פרוכטמן משלים על שועלים ועל חיות אחרות, וחשבתי לעצמי שגם לנו יש קלסיקה שובת-לב, אך רוב ילדי ישראל אינם מכירים אותה. ובאמת, מי בימינו יקרא בספר זיכרונות לבית דוד מאת א"ש פרידברג, שיצא בעבר במהדורות רבות? איזה ילד יקרא כיום באגדות ויהי היום של ביאליק, או במבחר מאגדות דוד המלך ואגדות שלמה המלך שעיבד המשורר לילדים ולבני הנעורים? איזה קורא בימינו יקרא באגדות חז"ל בעיבודו של י"ב לבנר, או באגדות משובבות הנפש שעיבד אשר ברש לילדים? אין זאת כי את האגדות היפות הללו צריך לההדיר ולערוך בכל דור מחדש, כי עיבוד כמוהו כתרגום: בניגוד ליצירת מקור, אין לו חיי נצח, והוא זקוק מעת לעת למודרניזציה, לחידוש ולעדכון.
יפה עשו שתי מלומדות מאוניברסיטת בר-אילן – פרופ' יהודית דישון, חוקרת ספרות ימי-הביניים, ופרופ' מאיה פרוכטמן, חוקרת הלשון העברית – שירדו ממרומי הקתדרה, והתקינו למען הדור הצעיר מבחר ממשלי ברכיה הנקדן בעברית מעודכנת ומלאת חן. את "משלי השועלים" המופלאים שתרגם ברכיה הנקדן מצרפתית, תוך עיבודם ו"גיורם כהלכה", הן מגישות לקורא הצעיר בגרסה רהוטה ומודרנית, שניתן לרוץ בה באין מפריע, תוך שמירה על סממני המקאמה (המקאמה היא יצירה שירית-סיפורית, שהגיעה לספרות העברית מן הערבית באמצעות תרגומי המקאמות של אל-חרירי בידי יהודה אלחריזי ["מחברות איתיאל" ו"תחכמוני"], בידי יוסף אבן זבארה ["ספר שעשועים"] ובידי עימנואל הרומי ["מחברות עימנואל"]). הסגנון דיבורי ושוטף, ואינו מציב חיץ בין הטקסט הביניימי לבין הקורא המודרני. נהפוך הוא, הסיפורים המחורזים הללו, "ירוקי העַד", מוגשים לקורא כאילו נכתבו אך תמול-שלשום.
מחברם של המשלים שלפנינו הוא ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, איש נורמנדיה. ר' ברכיה חי בצרפת בסוף המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג, ועשה זמן מה גם באנגליה ("אי הים"). הוא שלט במבחר שפות וספרויות זרות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורותיו. כינויו "הנקדן" ניתן לו בשל עיסוקו בניקודם של ספרים עבריים, שאותו שהנחיל לבנו, כמקובל בין אנשי מקצוע, אמנים ואוּמנים באירופה של ימי הביניים.
קוראי הרומן של א"ב יהושע מסע אל תום האלף בוודאי זוכרים בוודאי את תיאור פריז של ימי הביניים, שאותו עיצב הסופר על סמך תעודות היסטוריות: "עיר האורות" לא הייתה אלא כפר מרופש שחזירים מתבוססים בשלוליותיו. יש להניח שגם מראה נורמנדיה לא היה שונה בהרבה. לאור נר, מול זעף הים הגדול והסוער, ישב ר' ברכיה, וניקד קונטרסים ומגילות קלף. איש נועז היה, שלא חשש לחצות את התעלה ולהגיע מנורמנדיה לאנגליה, שבה התגורר שנים אחדות בסוף המאה הי"ב. בל נשכח כי רק כמאה שנה קודם לכן, בשנת 1066, השתלט ויליאם הכובש איש נורמנדיה על אנגליה, והשליט בה חוקים חדשים ומנהגים צרפתיים. עד אז היה האי שבקצה מערב מקומם של שבטים נחשלים.
בעיר האוניברסיטאית הצעירה אוקספורד, שזה אך נוסדה בחסות הכנסייה, נודע ר' ברכיה הנקדן בין מלומדי הכמורה בשם Benedictus le Puncteur, תרגום מדויק של שמו ומקצועו. בעת שהותו של הנקדן והממשל היהודי באנגליה, הוא סייע בידי המלומד אלפרד אנגליקוס (Alfred Anglicus), וביחד תרגמו השניים לאנגלית 164 ממשלי אזופוס, בהסתמכם על תרגום-עיבוד של משלים אלה לערבית. הרי לנו שיתוף פעולה רב תרבותי במובהק, אשר מבלי שנתכוון לכך שבר את המחיצות שנתגבהו בין אותן ארבע דתות ותרבויות גדולות, אשר קבעו את מהלכה של ההיסטוריה העולמית: התרבות האלילית שהולידה את המשל האֶזופי, התרבות העברית שנלחמה באלילות והעניקה לעולם את אמונת הייחוד, ובצִדן התרבות הנוצרית והתרבות המוסלמית שקלטו השפעות הֶלניסטיות והֶבּראיסטיות למכביר.
אפשר שעבודת התרגום על משלי אזופוס הולידה גם את הספר משלי שועלים, המכיל 119 משלים, מתורגמים ומעובדים, בעיקר מצרפתית, והוא אוסף המשלים הגדול ביותר בספרות העברית. הממשל העיד על משליו בפתח ספרו ש"הֲלֹא הֵמָּה מְשָׁלִים שְׁגוּרִים בְּפִיּוֹת ♦ כָּל-צֶאֱצָאֵי עֵילוֹם ♦ וּכְבָר בְּסֵפֶר הֶעֱלוּם ♦ אֲנָשִׁים מִכָּל-הַלְּשׁוֹנוֹת ♦ אַךְ דָּתַי מִדָּתֵיהֶם שׁוֹנוֹת ♦ כִּי הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי עֲלֵיהֶם ♦ כָּהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם ♦חֲרוּזִים וְשִׁירִים ♦ מְעֻלָּפִים סַפִּירִים".
הספר משלי שועלים זכה במרוצת הדורות למהדורות רבות. הוא תורגם ללטינית, ונכנס לרפרטואר של מסַפרי סיפורים באירופה של ימי הביניים, וכך התפשט בתרבות המערב והשפיע עליה. גיבורו הראשי הוא כמובן השועל, ה"מככב" גם באלגוריות ובמעשיות אנתרופומורפיות רבות בנות הזמן, בשמות ובכתיבים שונים, לפי הסביבה הגאוגרפית שאליה הגיע הארכיטיפוס הזה, סמל הזדון והעָרמה, בדרך הילוכו (fox, renard, renart, Reinard, Reinecke, Reinhardus).
למעשה, כבר בספרות התלמודית נזכרים "משלי שועלים", שנטמעו בספרות חז"ל בתקופה ההלניסטית, בהשראת משלי אזופוס. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר כי היה בקי "במשלות שועלים" (סוכה כח ע"א), והאמורא ר' יוחנן אמר על ר' מאיר שהיו לו שלוש מאות "משלי שועלים" (סנהדרין לח ע"ב). על הפופולריות של ספרו של ר' ברכיה יעידו המהדורות החדשות שלו במרוצת הדורות. בני "עם הספר" הנחילו את ספר הנפלא הזה מִדור לדור ולא הניחו לו להימחות מעל פני האדמה.
ספרו של ר' ברכיה מתבסס אפוא על סוגה סיפורית בעלת מסורת ארוכה ונכבדה, מבית ומחוץ. בספרות האנגלו-נורמנדית, שממנה שאב ר' ברכיה את מקורותיו, הייתה סוגה זו חביבה ונפוצה במיוחד, ששילבה הנאה ותועלת. ענף הפסיכולוגיה עדיין לא היה בנמצא, והמשל – גם כשהוא משל חיות או אפילו משל עצים – אִפשר לקוראים לתהות על טיבו של האופי האנושי. משליו של ר' ברכיה מצטיינים במינון אפסי של פעילות אלוהית ובמינון גבוה וקדחתני של פעילות אנושית ("אנושית", שהרי משלים אלה הם ללא ספק מעשייה אנתרופומורפית המבקשת ללמד את קוראיה לקח מתחומי ההתנהגות של בני המין האנושי).
המידע על ר' ברכיה ועל סובביו דל ולא תמיד מבוסס במסמכים היסטוריים מהימנים. טענה רווחת היא שאת רוב משליו עיבד ר' ברכיה הנקדן מתוך Poésies או Ysopet, פרי עטה של המשוררת הצרפתייה Marie de France (1155 – 1190), שנולדה והתחנכה בנורמנדיה, ובילתה את שנותיה הבוגרות בחוגים האריסטוקרטיים של אנגליה. לעומתם, יש הטוענים כי דווקא מארי דה פראנס היא זו ששאבה את חומריה ממפעלו של אלפרד אנגליקוס, שותפו של ר' ברכיה הנקדן. סיפור חייו כל כך מיוחד, מרתק ומסעיר את הדמיון, עד כי מתבקש שמישהו יכתוב עליו רומן, יפיק עליו סרט, או לפחות יקדיש לו מחקר מעמיק, החורג מגבולות הספרות העברית והנפרש על פני שבעת ימים ושבע שפות ותרבויות.
משליו של ר' ברכיה הם סיפורים משובבי נפש, שכמו אגדות עם נודעות שירדו אל מדף ספרות הילדים ("כיפה אדומה", "הזאב ושבעת הגדיים", "שלגייה ושבעת הגמדים" ודומיהן), מחנכים את הילד להבחין בין טוב לרע, להבין ש"הקנקן" עלול להוליך שולל, שהכורח הוא אבי ההמצאה, שאסור להתייאש אפילו כשחרב חדה מונחת על הצוואר. לא אחת המשלים הללו שוברים את הסטראוטיפים המקובלים, ומראים לקוראיהם שבשעת צרה ומצוקה יכולה אפילו תרנגולת פיסחת וחסרת כל סיכוי לגלות תושייה, להמציא תחבולות ולהציג את מבקש נפשה, את השועל סמל העָרמה, כפתי וככלי ריק.
עיבודיהן של יהודית דישון ומאיה פרוכטמן מקרבים את יצירת ימי-הביניים לילדי האלף השלישי, ומחבבים עליהם יצירות ישנות-נושנות שלא נס לֵחָן. כדי לקרבן לילדים צריך לעתים להסיר מן היצירה הביניימית אבק של דורות ופטינה של יושן. כך, למשל, במשל המקורי על התרנגולת הנכה, סופק התרנגול כנפיים וקורא: "פַּלָּצוּת בִּעֲתַתְנִי וְלִבִּי תָּעָה [...] יְבַהֲלוּנִי רַעְיוֹנִים", ומובן שהעיבוד המודרני, המצחצח כלי ישן עד ברק, פוסח על תגובה מיושנת זו, ששום ילד לא יבינה. לעומת זאת, העיבוד המודרני מתאר את האפרוחים שנולדו בכפר - כ"כֻּלָּם מַחְמַדִּים" (הצירוף הכבול "כלי מחמדים" מלשון המקרא הפך לאפרוחים שכולם מחמדים, והרי לנו שימוש נחמד בלשון המקורות, שכל ילד יבין ויאהב). המעבדות גם שינו את המגמה של היצירה המקורית: בעוד שהמקור הביניימי רומז לכך שהשועל כבר שלט על אבותיה של עדת התרנגולים, וברור שלפנינו אלגוריה פוליטית, העיבוד המודרני הופך את הסיפור לסיפור אקזיסטנציאלי. לפיו, קיומו של האדם תלוי במוחו וביכולת ההישרדות שלו. כוח הזרוע אין בו די כדי להביס את האויב, או כדי לשרוד בעת צרה.
העיבודים בספרן של יהודית דישון ומאיה פרוכטמן נמסרים כאמור בעברית קלה ומושכת, שמתאימה לילדים בכיתות הנמוכות והגבוהות גם יחד: "שׁוּעָל אֶחָד הָלַךְ לְטַיֵֹל בַּגַּנִּים, וְאִתּוֹ שׁוּעָלָיו הַקְּטַנִּים, וְלֹא שָׂם לֵב כִּי לְמֶעְלָה בַּמָּרוֹם טָס לוֹ הַנֶּשֶׁר הָאָיֹם, שֶׁרָאָה אֶת גּוּרֵי הַשּׁוּעָל, וְזָמַם לַחְטֹף אֶחָד מֵהֶם לְמַאֲכָל". ההמשך מגלה איך אב, הדואג לגוריו, יכול בתחבולות עָרמה להציל את בנו מציפורני ציפור טרף אכזרית. הסוף הטוב, האופייני למשליו של ברכיה הנקדן, יגרום לקורא הילד לנשום לרווחה ולישון בשקט (אך הקורא הצעיר גם ילמד להיזהר מטיפוסים דורסניים ושוחרי רעה). סופרי ההשכלה נהגו לומר שהמשל מעניק לקוראיו הנאה ותועלת, וכאן הכלל הזה מתקיים ללא ספק.
כך גם במשל "העז הקטנה והחכמה", שבפתחו מזהיר התיש את אמא עז: "אַל תֵּלְכִי לְבַד, יַקִּירָה, אֲנִי אֲלַוֶּה אוֹתָךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרֶה לָךְ שׁוּם רַע". הִסְכִּימָה אִמָּא עֵז וְאָמְרָה לְבִתָּהּ הֶקְּטַנָּה, עִזָּה פְּזִיזָה: " עִזָּה פְּזִיזָה, נַעֲלִי אֶת הַדֶּלֶת, וְאַל תִּפְתְּחִי אוֹתָהּ לְאַף אֶחָד, בִּתִּי, וְזִכְרִי: לֹא זֶה לֹא! גַּם אִם מִישֶׁהוּ יַגִּיד לָךְ שֶׁזּוֹ אִמָּא שֶׁלָּךְ – אֶלָּא תִּשְׁמְעִי בְּקוֹלוֹ, וְאַל תִּפְתְּחִי אֶת הַדֶּלֶת בִּגְלָלוֹ". גם כאן יכול הקורא הילד להיאנח אנחת רווחה, כי הזאב הצבוע, היודע לחקות את קולה של האם, מתמלא חימה על שתחבולותיו לא צלחו, ובעידנא דריתחא הוא מסגיר את עצמו באמירה: "עִזָּה טִפְּשָׁה! פִּתְחִי מַהֵר אֶת הַדֶּלֶת, וָלֹא – אֶפְרֹץ אוֹתָׂהּ וְאָז אוֹי לָךְ! אֲנִי אֶכָּנֵס וְאֶטְרׁף אוֹתָךְ". שוב לפנינו סגנון דיבורי, חופשי ובלתי מאולץ, שכל ילד יכול להבין ללא קושי, בצד מסר חינוכי ומהנה, שכל ילד ישמח לשים באמתחתו כצידה לדרך בצאתו אל "החיים האמִתיים" שמחוץ לכותלי חדר-הילדים.
בצד המסרים המחכימים הטמונים בהם, למשלים אלה יש גם כוח תרפויטי עצום, כי ילד יכול חלש או דחוי יכול להתנחם ולהבין שלא תמיד הגדולים והחזקים הם המנצחים והפוסקים האחרונים. גם בעולם של "כל דאלים גבר" אפשר להפעיל את תאי המוח ולהפר מזימות רשע וזדון. ביאליק, שעיבד את אחד ממשלי ר' ברכיה הנקדן "תרנגול ותרנגולת" תחת השם "התרנגולים והשועל" (בספרן של יהודית דישון ומאיה פרוכטמן משל זה נקרא "השועל והתרנגולת הנכה והחכמה") נהג דרך-קבע ביצירותיו העממיות להוציא את הרוח ממפרשיהם של הגאוותנים הנפוחים ולהניח את זר הדפנים דווקא על ראשם של החלשים והנדכים.
ביאליק אף סירב "להתיילד" בכתיבתו לילדים, והעניק לילדים יצירות שאינן מעל ליכולת השגתם, אך גם לא מתחת ליכולתם. בעקבות המשורר והתאורטיקן של ספרות הילדים קורניי צ'וקובסקי קבע גם ביאליק ששיר הילדים צריך להיות ציורי, שעליו להיות מושתת על פעילות ותנועה, שעליו להיות בעל איכות מוסיקלית, עיקר תוכנו צריך להתבטא במילים החורזות לפי שהן מושכות את תשומת-לבו של הילד, שעליו להשתחרר מגודש של שמות תואר, שעליו להיות טוב גם בעיני הקורא המבוגר ושמחברו אינו צריך להסתגל אל קוראיו הצעירים אלא לסגל אותם אליו.
כל התכונות הללו ורבות אחרות מצויות בספר משלים על שועלים ועל חיות אחרות, שסגנונו כאמור קולח ודיבורי, ואינו מציב כל מכשול בפני ילד קטן, אך גם אינו מתחנף לילדים ואינו מתיילד לפניהם. לעתים החריזה מלאה ("עוׁרֵב אֶחָד מָצָא גְּבִינָה, וְתָפַס אוֹתָהּ בְּפִיו בְּשִׂמְחָה וּבְרִנָּה") ולעתים החריזה מסתייעת באסוננסים ובדיסוננסים כבחריזה מודרנית ("הָעוֹרֵב נִמְצָא עַל הָעֵץ, וְהַשּׁוּעָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְטַפֵּס"). לעתים החרוז מסתמך על המקור מימי-הביניים ולפעמים הוא פרי המצאתן של המחברות. התוצאה הסופית מהנה ומרחיבה את דעתו של הקורא הצעיר. ספר כזה מחייב את קוראיו להרהר על טיפוסים שונים בסקאלה האנושית, והוא מעשיר את אבחנותיו בתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, ומכשיר אותו להתמודדות עם מצבי לחץ ומצוקה.
בפתח הספר ובסופו יש מידע על ר' ברכיה ועל משליו. מאחר שיהודית דישון ומאיה פרוכטמן מוציאות סדרת ספרים ובה מבחר מהמקמות העבריות העתיקות (כבר ראו אור מעשיות חכמות על אנשים ועל חיות וכן הספר תעלולי חבר הקיני – עיבוד מודרני של מקאמות מתוך ספר תחכמוני מאת יהודה אלחריזי), מותר כמדומה להציע למחַברות לתת בספר הבא את המידע על הסופר הביניימי ועל יצירותיו בפרוזה מחורזת, על דרך המקאמה. הן יכולות לדעתי לנסות להחיל את הכלל המשכילי של "הנאה ותועלת" גם בפרקים האינפורמטיביים של כל אחד מספרי הסדרה. כך או אחרת, בתקופה שבה רבים מספרי הילדים צחיחים וחפים ממסרים, וכן מתיילדים ומתחנפים לקוראיהם, לפנינו "נווה מדבר": ספר שאינו מתרחק ממוסר השכל, וככל שיכולתי להתרשם – ילדים בולעים אותו בצמא ככד מים צוננים ביום שרב.