top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 10 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

 

קרעי חלום

שְׂעָרֵךְ רֹאשֵׁךְ כְּבָר הֶאֱפִיר לְצַד רַקָּה.

הַצְּעִירִים נְשִׁימָתָם לֹא נֶעֱצֶרֶת

כְּשֶׁאַתְּ לְפֶתַע בָּרְחוֹב עוֹבֶרֶת

אוּלַי רַק אֵיזֶה תֶּרַח מְמַלְמֵל בְּרָכָה;

כִּי כַּאֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ אֵי-אָז נָשָׂאתְ תְּפִלָּה

הוּא קָם מֵעֶרֶשׂ דְּוַי וְאֶת מוֹתוֹ דָּחָה.

וּלְמַעַנֵךְ – שֶׁכְּבָר יָדַעְתְּ כָּל מַכְאוֹבֵי הַלֵּב

וְלַאֲחֵרִים הֵשַׁבְתְּ גַּם אַתְּ מַכְאוֹב.

מִימֵי רִישׁ הַיַּלְדוּת גַּבֵּךְ סוֹחֵב

מַשַּׂא יָפְיֵךְ. וְרַק לְמַעֲנֵךְ, הִשְׁעָה הָאֵל לְטוֹב

אֶת גְּזַר דִּינוֹ הַמַּר שֶׁל הַחֲלוֹף

הֵן רַב חֶלְקוֹ בְּדוּמִיַּת הַנַּחַת

אֲשֶׁר חַדְרֵךְ וְאַתְּ תַּקְרִינוּ יַחַד.

.

הֵן בָּנוּ לֹא יוֹתִיר יָפְיֵךְ אֶלָּא

זִכְרֵי-דְּבָרִים, וְרַק זִכְרֵי-דְּבָרִים.

אָדָם צָעִיר כְּשֶׁהַזְּקֵנִים סִיְּמוּ שִׂיחָם

יֹאמַר לְאִישׁ זָקֵן: "סַפֵּר עַל הַגְּבִירָה

שֶׁאוֹדוֹתֶיהָ הַפַּיְטָן בְּלַהֲטוֹ שׁוֹרֵר

גַּם כְּשֶׁדּוֹמֶה שֶׁמֵּחֲמַת הַגִּיל דָּמוֹ כְּבָר הִתְקָרֵר.


צֵל זִכְרוֹנוֹת, הַכֹּל זִכְרֵי דְּבָרִים,

אַךְ בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר הֵן הַכֹּל יִתְרַעֲנֵן.

אֵין לִי סָפֵק שֶׁעוֹד אַרְאֶה אֶת הַגְּבִירָה

בִּרְכִינָתָהּ, אוֹ בְּעָמְדָּהּ אוֹ בְּעָבְרָהּ.

גּוּפָהּ עוֹדוֹ לִבְלוּב שֶׁל נָשִׁיּוּת קוֹרֵן

עֵינַי חוֹזוֹת בְּלַהַט נְעוּרִים

וּמִלְמוּלַי מִדַּעַת נְעוּרִים.


הִנָּךְ יָפָה מִכָּל גְּבִרְתִּי,

אַךְ מוּם אֶחָד יֵשׁ בְּגוּפֵךְ.

פִּרְקֵי יָדַיךָ הַקְּטַנִּים אֵינָם יָפִים.

חֲשָׁשׁ קִנֵּן בִּי שֶׁמָּא תִּמָּלְטִי,

וְתִסְתַּתְּרִי כְּדֵי לִטְבֹּל אֶת הַזְּרוֹעוֹת

בְּמֵי אֲגַם צוֹפְנֵי סְתָרִים, שׁוֹצְפִים,

בָּהֶם הַמְּקַיְּמִים אֶת הַחֻקּוֹת

הוֹלְכִים לְלֹא מְתֹם וְדֹפִי, מַשְׁאִירִים

כְּמוֹת שֶׁהֵן אֶת הַיָּדַיִם הַמְּנֻשָּׁקוֹת

לְמַעֲנָם שֶׁל הַיָּמִים הָאֲחֵרִים.

.

צִלְצוּל חֲצוֹת אַחֲרוֹן כְּבָר מִתְפּוֹגֵג

יוֹמִי כֻּלּוֹ עָבַר עַל הַכִּסֵּא הַזֶּה

תָּעִיתִי בֵּין הַחֲלוֹמוֹת וּבֵין הַחֲרוּזִים

עִם צֶלֶם מִן הַתֹּהוּ אֲדַבֵּר, כֻּלִּי הוֹזֶה

צֵל שֶׁל זִכְרֵי-דְּבָרִים וְרַק זִכְרֵי-דְּבָרִים.

Broken Dreams

There is grey in your hair.

Young men no longer suddenly catch their breath

When you are passing;

But maybe some old gaffer mutters a blessing

Because it was your prayer

Recovered him upon the bed of death.

For your sole sake - that all heart's ache have known,

And given to others all heart's ache,

From meagre girlhood's putting on

Burdensome beauty -- for your sole sake

Heaven has put away the stroke of her doom,

So great her portion in that peace you make

By merely walking in a room.


Your beauty can but leave among us

Vague memories, nothing but memories.

A young man when the old men are done talking

Will say to an old man, 'Tell me of that lady

The poet stubborn with his passion sang us

When age might well have chilled his blood.'6


Vague memories, nothing but memories,

But in the grave all, all, shall be renewed.

The certainty that I shall see that lady

Leaning or standing or walking

In the first loveliness of womanhood,

And with the fervour of my youthful eyes,

Has set me muttering like a fool.


You are more beautiful than any one,

And yet your body had a flaw:

Your small hands were not beautiful,

And I am afraid that you will run

And paddle to the wrist

In that mysterious, always brimming lake

Where those What have obeyed the holy law

paddle and are perfect. Leave unchanged

The hands that I have kissed,

For old sake's sake.


The last stroke of midnight dies.

All day in the one chair

From dream to dream and rhyme to rhyme I have ranged

In rambling talk with an image of air:

Vague memories, nothing but memories.

 

תפילה לעת זִקנה שַׁמְרֵנִי אֵל מִמַּחֲשָׁבוֹת הַנּוֹצָרוֹת רַק בְּתָאֵי הַמּוֹחַ, וְתוּ לֹא; כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר-זֶמֶר שֶׁיִּשְׂרֹד יֵשׁ לְעָרֵב גַּם אֶת הַלֵּב כֻּלּוֹ. שַׁמְרֵנִי-נָא מִכָּל אֲשֶׁר יוֹעִיל לְאִישׁ זָקֵן לִקְצֹר שְׁבָחִים כִּי מִי אֲנִי שֶׁלֹּא אַסְכִּים לְמַעַן שִׁיר לְהֵרָאוֹת אֱוִיל. אֶשָּׂא תְּפִלָּה (עָבְרוּ שָׁנִים וְהַתְּפִלָּה שׁוּב בַּתְּמוּנָה), שֶׁגַּם אִם אַאֲרִיךְ יָמִים אוֹסִיף בְּלַהַט לַעֲלֹץ כִּבְלִי טִפַּת תְּבוּנָה.

A Prayer For Old Age God guard me from those thoughts men think In the mind alone; He that sings a lasting song Thinks in a marrow-bone; From all that makes a wise old man That can be praised of all; O what am I that I should not seem For the song's sake a fool? I pray-for word is out And prayer comes round again- That I may seem, though I die old, A foolish, passionate man.

 

הכל יכול להסיטני מכתיבת שירים הַכֹּל יָכוֹל לְהֲסִיטֵנִי מִכְּתִיבַת שִׁירָה. פַּעַם הָיְתָה זוֹ דְּמוּת אִשָּׁה, אוֹ רַע מִזֶּה צָרְכֵי אַרְצִי עִם כָּל רוֹעֶיהָ הַפְּתָאִים. עַתָּה בַּעֲבוּרִי דָּבָר כְּבָר לֹא יַתְאִים יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת שִׁגְרָה. בִּהְיוֹתִי צָעִיר גַּם שְׁוֵה פְּרוּטָה הֵן לֹא נָתַתִּי בַּעֲבוּר שִׁיר אִם פַּיְטָנוֹ אוֹתוֹ לֹא שָׁר כְּאִלּוּ חֶרֶב לוֹ מֻנַּחַת עַל צַוָּאר, עַתָּה אִם אַךְ תֻּשַּׂג שְׁאִיפָתִי וְתִתְמַלֵּא הֵן דַּי לִי בְּדָג קַר, חֵרֵש וְגַם אִלֵּם.

All Things Can Tempt Me All things can tempt me from this craft of verse: One time it was a woman's face, or worse - The seeming needs of my fool-driven land; Now nothing but comes readier to the hand Than this accustomed toil. When I was young, I had not given a penny for a song Did not the poet Sing it with such airs That one believed he had a sword upstairs; Yet would be now, could I but have my wish, Colder and dumber and deafer than a fish.

 

הדורבן נוֹרָא הוּא הַדָּבָר, כָּךְ אַתְּ מַאֲמִינָה שֶׁיְּפַזְּזוּ בִּי זַעַם וּתְשׁוּקָה לְעֵת זִקְנָה; אַךְ אֵלֶּה לֹא נָגְשׂוּ בִּי בִּנְעוּרַי וּמָה יָאִיץ בִּי מֵעַתָּה לִכְתֹּב שִׁירַי?

The Spur You think it horrible that lust and rage Should dance attention upon my old age; They were not such a plague when I was young; What else have I to spur me into song?

 

הקֶּסם והסוד שבַּקְּשיים טמונים הַקֶּסֶם וְהַסּוֹד שֶׁבַּקְּשָׁיִים טְמוּנִים יִבְּשׁוּ אֶת לְשַׁדִּי וְאֶת עוֹרְקַי. מִכָּל לֵבָב נָטְלוּ אֶת הַשִּׂמְחָה וְאֶת הָאֱמוּנִים. אוּלַי חוֹלֶה הַסְּיָח שֶׁבָּאֻרְוָה הַאִם דָּמוֹ הוּא מַיִם? הוּא חַיָּב (כְּאִלּוּ בָּאוֹלִימְפּוּס לֹא דִּלֵּג מֵעַב לְעַב) לִרְעֹד מִפַּחַד שׁוֹט בְּעֵת רְכִיבָה, כְּמוֹ נָשָׂא מִטְעָן כָּבֵד? גִּדַּפְתִּי אֶת הַהַצָּגוֹת שֶׁעוֹד טְעוּנוֹת תִּקּוּן, מְלֵאוֹת שְׁגָגוֹת. בִּקְרָב נִצְחִי אֲנִי עִם כָּל אֱוִיל וְכָל עַוָּל עַל עִנְיְנֵי בָּמָה, בְּעָיוֹת מוּסָר. וּבִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁבְּטֶרֶם יוֹם, עִם אוֹר רִאשׁוֹן מָחָר אֶשְׁבֹּר וַאֲרוֹצֵץ אֶת הַבְּרִיחִים שֶׁל הָאֻרְוָה.

The Fascination of What’s Difficult The fascination of what's difficult Has dried the sap out of my veins, and rent Spontaneous joy and natural content Out of my heart. There's something ails our colt That must, as if it had not holy blood Nor on Olympus leaped from cloud to cloud, Shiver under the lash, strain, sweat and jolt As though it dragged road metal. My curse on plays That have to be set up in fifty ways, On the day's war with every knave and dolt, Theatre business, management of men. I swear before the dawn comes round again I'll find the stable and pull out the bolt.


bottom of page