תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 11 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
חיקוי של שיר יפני זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר אוֹתִי הִלְהִיב בְּכָל שִׁבְעִים שְׁנוֹתַי עַל אֲדָמוֹת (הֵידָד לְכָל פְּרָחָיו שֶׁל הָאָבִיב כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ הֵנָּה שׁוּב). בְּכָל שִׁבְעִים שְׁנוֹתַי עַל אֲדָמוֹת וְלֹא כְּאִישׁ אֶבְיוֹן, דַּל עָלוּב בְּכָל שִׁבְעִים שְׁנוֹתַי עַל אֲדָמוֹת שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל אִישׁ בּוֹגֵר, שֶׁל יֶלֶד אַף פַּעַם לֹא חוֹלַלְתִּי כְּשֶׁנַּפְשִׁי צוֹהֶלֶת. | Imitated from the Japanese A MOST astonishing thing -- Seventy years have I lived; (Hurrah for the flowers of Spring, For Spring is here again.) Seventy years have I lived No ragged beggar-man, Seventy years have I lived, Seventy years man and boy, And never have I danced for joy. |
מדוע הזקנים לא ישתגעו? אֵיךְ לֹא יִפֹּל זָקֵן אֶל תְּהוֹמוֹת הַשִּׁגָּעוֹן? הִכַּרְנוּ פַּעַם עֶלֶם חֲמוּדוֹת הָיְתָה לוֹ זְרוֹעַ שֶׁל דַּיָּג, עַזָּה כְּשֶׁל גִּבּוֹר עַתָּה הוּא בְּסַךְ-הַכֹּל סְתָם עִתּוֹנַאי שִׁכּוֹר. עַלְמָה אֲשֶׁר יָדְעָה אֶת דַּנְטֶה בְּעַל-פֶּה עַתָּה יוֹלֶדֶת יְלָדִים לְאִישׁ רָפֶה הֵלֵנָה שֶׁחָלְמָה חֲלוֹם שִׁוְיוֹן לַכֹּל עַל דּוּכָנָהּ בְּשׁוּק עַתָּה תַּכְרִיז בְּקוֹל. יֵשׁ מַאֲמִין שֶׁכָּךְ תִּפְעַל יַד הַגּוֹרָל אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיל אֶת הַצַּדִּיק תָּרִים אֶת הַנָּבָל. שֶׁאִם פִּרְקֵי חַיִּים שֶׁל זוּלָתְךָ תַּצִּיג בְּסַךְ וְתַקְרִינֵם כְּמוֹת שֶׁהֵם עַל יְרִיעַת מָסָךְ הֵן לֹא תִּמְצָא סִפּוּר חַיִּים אֶחָד שֶׁל אִישׁ אֲשֶׁר בְּגוֹרָלוֹ יֵחַד. אֵין שׁוּם סִיּוּם אֲשֶׁר יַתְאִים לַהַתְחָלָה אֶת זֹאת לָאֲנָשִׁים הַצְּעִירִים אִישׁ לֹא גִּלָּה. אַךְ הַזְּקֵנִים אֶת זֹאת יוֹדְעִים הֵיטֵב הֵיטֵב וּבַסְּפָרִים זָכִינוּ שֶׁחָכְמָה זוֹ תִּכָּתֵב: שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם גּוֹרָל אַחֵר עַל כֵּן בָּרוּר מַדּוּעַ הַזָּקֵן בַּשִּׁגָּעוֹן בּוֹחֵר. | Why Should Not Old Men Be Mad? Why should not old men be mad? Some have known a likely lad That had a sound fly-fisher's wrist Turn to a drunken journalist; A girl that knew all Dante once Live to bear children to a dunce; A Helen of social welfare dream, Climb on a wagonette to scream. Some think it a matter of course that chance Should starve good men and bad advance, That if their neighbours figured plain, As though upon a lighted screen, No single story would they find Of an unbroken happy mind, A finish worthy of the start. Young men know nothing of this sort, Observant old men know it well; And when they know what old books tell And that no better can be had, Know why an old man should be mad. |
ברבורי הפרא בקול הָאִילָנוֹת עוֹמְדִים בִּיפִי הַסְּתָו שְׁבִילֵי הַיַּעַר יְבֵשִׁים עֲדַיִן, וְעִם שְׁקִיעַת חַמַּת חֶשְׁוָן הַמַּיִם הֵם כְּמַרְאָה צָחָה לְדוּמִיַּת שָׁמַיִם; בֵּין חַלּוּקֵי הַנַּחַל נוֹהֲרִים לָהֶם מ"ט הַבַּרְבּוּרִים. י"ט סְתָוִים עָבְרוּ עָלַי עַד כֹּה מֵאָז הִתְחַלְתִּי הָעִתִּים לִמְנוֹת וּבְטֶרֶם אֲסַיֵּם, רָאִיתִי לְנֶגְדִּי אֵיךְ כַּנְפֵיהֶם נוֹסְקוֹת וְנִשָּׂאוֹת. סָבִים בְּמַעְגְּלֵי עֲנַק הַבַּרְבּוּרִים וּמִתְפַּזְּרִים בְּקוֹל לְכָל הָעֲבָרִים. הִבַּטְתִּי בִּיצוּרֵי הַצְּחוֹר הָאֵלֶּה וּלְבָבִי הָמָּה. הַכֹּל שׁוֹנֶה מֵאָז שְׁמַעְתִּים לָרִאשׁוֹנָה בְּזֶה הַחוֹף עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וַחֲבָטוֹת כְּנָפַיִם מֵעָלַי כְּעִנְבָּלִים נִשְׁמַע קוֹלָם כְּמוֹ בִּצְעָדִים כֹּה קְלִילִים. בֶּן זוּג אוֹהֵב, לְלֹא לֵאוּת עִם בַּת זוּגוֹ פּוֹסֵעַ בַּצִּנָּה לְצַד פְּלָגִים, בְּגָבְהֵי מָקוֹם נַפְשָׁם לֹא הִזְדַּקְּנָה. וּבִנְדוּדִים גַּם הַהֶשֵּׂג, הַתַּאֲוָה עֲדַיִן יְלַוּוּ אֶת הַנְּתִיבָה. עַתָּה סְחוּפִים הֵם עַל דְּמִי הַגַּלִּים יָפְיָם אָפוּף בְּסוֹד וּמִסְתּוֹרִין. בֵּין אַגְמוֹנִים יִבְנוּ קִנָּם? עַל שְׂפַת אֲגַם בַּיְּעָרִים? לְשַׂמֵּחַ לֵב אֱנוֹשׁ, אַךְ כְּשֶׁאֵעוֹר לִי יוֹם אֶחָד אֶמְצָא שֶׁהֵם הָיוּ חֲלוֹם? | The Wild Swans at Coole The trees are in their autumn beauty, The woodland paths are dry, Under the October twilight the water Mirrors a still sky; Upon the brimming water among the stones Are nine-and-fifty swans. The nineteenth autumn has come upon me Since I first made my count; I saw, before I had well finished, All suddenly mount And scatter wheeling in great broken rings Upon their clamorous wings. I have looked upon those brilliant creatures, And now my heart is sore. All's changed since I, hearing at twilight, The first time on this shore, The bell-beat of their wings above my head, Trod with a lighter tread. Unwearied still, lover by lover, They paddle in the cold Companionable streams or climb the air; Their hearts have not grown old; Passion or conquest, wander where they will, Attend upon them still. But now they drift on the still water, Mysterious, beautiful; Among what rushes will they build, By what lake's edge or pool Delight men's eyes when I awake some day To find they have flown away? |
שירו של האוהב צִפּוֹר אֶל הָאֲוִיר הֹמָה אֵינִי יוֹדֵעַ אֵי וּמָה, הָרֶחֶם לַזְּרָעִים חִשְׁקוֹ אוֹתוֹ הָרֹגַע כְּבָר שׁוֹכֵן גַּם עַל הָרוּחַ גַּם עַל קֵן עַל הַיְּרֵכַיִם הַפְּשׂוּקוֹת | The Lover's Song BIRD sighs for the air, Thought for I know not where, For the womb the seed sighs. Now sinks the same rest On mind, on nest, On straining thighs |
המשורר לאהובתו בְּמוֹ-יָדַי אָבִיא לָךְ בִּסְגִידָה אֶת כָּל סְפָרַי וּבָם שְׁלַל חֲלוֹמוֹת אִשָּׁה צָחָה שֶׁתְּשׁוּקָתָהּ אָבְדָה הִיא כְּגֵאוּת שׁוֹחֶקֶת אַפְרוּרִית חוֹלוֹת וְלֵב שֶׁנִּתְרַפֵּט יוֹתֵר מִן הַבְּלִיטָה אֲשֶׁר מֵאֵשׁ הַזְּמַן הַבְּהִירָה תִּבְקַע אִשָּׁה צָחָה עִם אֵין-סְפֹר חֲלוֹמוֹת. אֶת חֲרוּזַי כֻּלָּם אָבִיא לְךָ בִּתְשׁוּקָה | The Poet to his Beloved BRING you with reverent hands The books of my numberless dreams, White woman that passion has worn As the tide wears the dove-grey sands, And with heart more old than the horn That is brimmed from the pale fire of time: White woman with numberless dreams, I bring you my passionate rhyme. |