תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 12 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
עליה שר הומרוס את שיריו אִם אֶל גּוּפָהּ הָיָה אִישׁ זָר קָרֵב לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בֶּהֱיוֹתִי בָּחוּר, סָבוּר הָיִיתִי: "הוּא בָּהּ מִתְאַהֵב" רוֹעֵד כֻּלִּי מִפַּחַד, מֵאֵיבַת-כְּאֵב. אַךְ אוֹי! הָיָה זֶה מִצִּדּוֹ מִשְׁגֶּה גָּמוּר לוּ לְיָדָהּ חָלַף הוּא, זֶה הָאִישׁ, וּבִדְמוּתָהּ הָיָה נוֹתֵן מַבָּט אָדִישׁ. וְאַחַר כָּךְ כָּתַבְתִּי וְיָגַעְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה עָלַי זִקְנָה. וּבַחֲלוֹם חָלַמְתִּי שֶׁהִנֵּה הִגַּעְתִּי לְמִין שָׁלָב בְּהָגוּתִי שֶׁעוֹד יֹאמְרוּ עָלָיו בְּבוֹא הַיּוֹם: "הִמְחִישׁ הוּא וְשִׁקֵּף כְּבַמַּרְאָה אֶת דְּיוֹקָנָהּ וְאֵיךְ גּוּפָהּ נִרְאָה". כִּי דָּם לָהַט בָּהּ, וּמְשֻׁלְהָב הָיִיתִי גַּם אֲנִי בֶּהֱיוֹתִי צָעִיר, וְהִיא פָּסְעָה בְּצַעַד כֹּה יָהִיר כְּמוֹ דָּרְכָה רַגְלָהּ בְּסֵתֶר עָב עָלֶיהָ שָׁר הוֹמֵרוֹס אֶת שִׁירָיו עַד כָּל הַמְּצִיאוּת וְכָל הַיְּצִירָה אֵינָן אֶלָּא מִין בָּבוּאָה שֶׁל עֲלִילַת גְּבוּרָה. | A Woman Homer sung If any man drew near When I was young, I thought, ”He holds her dear”, And shook with hate and fear. But O! ’twas bitter wrong If he could pass her by With an indifferent eye. Whereon I wrote and wrought, And now, being grey, I dream that I have brought To such a pitch my thought That coming time can say, „He shadowed in a glass What thing her body was.” For she had fiery blood When I was young, And trod so sweetly proud As ’twere upon a cloud, A woman Homer sung, That life and letters seem But an heroic dream. |
בהיכל טארה שְׁבָחַי לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּטָארָה פַּעַם אָמַר לְזוֹ שֶׁעַל בִּרְכָּיו: "שִׁכְבִי-נָא דֹּם". כִּשְׁנֵי יוֹבְלִים בִּלִּיתִי כְּבָר. אֲנִי סָבוּר שֶׁמַּשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ. אֲנִי סָבוּר שֶׁהַרְפַּתְקַת תּוֹר הַזְּקֵנָה כְּבָר מִתְדַּפֶּקֶת. לֹא רַק אִשָּׁה אַחַת שָׁמְעָה מִפִּי: 'שִׁכְבִי-נָא דֹּם' הֵן כָּל מָה שֶׁאִשָּׁה זְקוּקָה לוֹ הֶעֱנַקְתִּי: אֶת מְעוֹנָהּ, כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ, אֶפְשָׁר גַּם אַהֲבָה אַךְ מֵעוֹלָם עוֹד לֹא בִּקַּשְׁתִּי אַהֲבָה. לוּ בִּקַּשְׁתִּיהָ, אוֹת שֶׁל זִקְנָה הָיְתָה בַּקָּשָׁתִי. וְאַחַר-כָּךְ הָלַךְ הָאִישׁ אֶל הַמִּקְדָּשׁ וְשָׁם עָמַד בֵּין מַחְרֵשָׁה וּמַשְׂדֵּדָה הָעֲשׂוּיוֹת זָהָב, קָרָא בְּקוֹל כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ דְּבָרוֹ כָּל בְּנֵי הַלְּוָיָה וְכָל עוֹבְרֵי עֲרַאי: אֵלִי, אָהַבְתִּי בְּחַיַּי, אַךְ לוּ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ תְּמוּרָה לְאַהֲבָתִי מֵאֱלֹהִים אוֹ מֵאִשָּׁה, הָיָה זֶה זְמַן לְהִפָּרֵד מִן הָעוֹלָם. בְּסוֹף שְׁנָתוֹ הַמֵּאָה וְאַחַת בִּקֵּשׁ מִנַגָּרִים וּמֵחוֹפְרִים לְהַתְקִין אָרוֹן לוֹ, בּוֹר לַחְפֹּר. וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁהָאָרוֹן עָמִיד דַּיּוֹ, הַבּוֹר עָמֹק כְּקֶבֶר הִזְמִין אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ לְכָל דּוֹרוֹתֵיהֶם נִשְׁכַּב בַּאֲרוֹנוֹ, עָצַר אֶת הַנְּשִׁימָה וּמֵת. | In Tara's Halls A man I praise that once in Tara's Hals Said to the woman on his knees, 'Lie still. My hundredth year is at an end. I think That something is about to happen, I think That the adventure of old age begins. To many women I have said, ''Lie still,'' And given everything a woman needs, A roof, good clothes, passion, love perhaps, But never asked for love; should I ask that, I shall be old indeed.' Thereon the man Went to the Sacred House and stood between The golden plough and harrow and spoke aloud That all attendants and the casual crowd might hear. 'God I have loved, but should I ask return Of God or woman, the time were come to die.' He bade, his hundred and first year at end, Diggers and carpenters make grave and coffin; Saw that the grave was deep, the coffin sound, Summoned the generations of his house, Lay in the coffin, stopped his breath and died. |
הוא גוער בחרטומן הוֹ, חַרְטוֹמָן, מָאַסְתִּי בְּקוֹלְךָ הַמְּהַדְהֵד אֵינִי רוֹצֶה בּוֹ גַּם בִּגְדוֹת הַמַּעֲרָב לְיַד הַמַּיִם כִּי בְּשָׁמְעִי קוֹלְךָ לְזִכְרוֹנִי שָׁבִים עֵינַיִם עוֹמְמוֹת מִלַּהַט וְשֵׂעָר כָּבֵד שֶׁהִתְנוֹפֵף עָלַי מֵעַל חָזִי וְעַל כְּתֵפַיִם דֵּי לִי בָּרֹעַ שֶׁבָּרוּחַ וּבְקוֹלוֹת הַמַּשָּׁבִים. | He reproves the curlew O CURLEW, cry no more in the air, Or only to the water in the West; Because your crying brings to my mind passion-dimmed eyes and long heavy hair That was shaken out over my breast: There is enough evil in the crying of wind. |
מילים מִזְּמַן חָלַף בִּי רַעֲיוֹן "אֲהוּבָתִי כְּלָל לֹא תָּבִין בְּאֶרֶץ מְלֵאָה בְּעִוָּרוֹן מַה פָּעֳלִי וּמָה עַתָּה אָכִין". אוֹר-יוֹם הָיָה לִי לְזָרָא עַד שֶׁכַּדִּין הָבְהַר וְכַיָּאוּת כִּי עַד הֲלוֹם כָּל מַה שֶּׁלִּי אֵרַע פָּשׁוּט מְאֹד נוֹעַד לְשֵׁם פַּשְׁטות. בְּכָל שָׁנָה קָרָא גְּרוֹנִי קָלְטָה סוֹף-סוֹף דְּבָרַי הֵיטֵב כִּי כְּבָר בִּמְלֹא אוֹנִי אֲנִי מִלַּי כְּבָר אֲנַתֵּב. אַךְ לוּ עָשְׂתָה כֵּן, מִי יְנַחֵשׁ אֶת מַה הָיִיתִי מְנַפֶּה הֲיָשְׁלְכוּ מִלַּי לָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה טוֹב וְיָפֶה? | Words I had this thought a while ago, 'My darling cannot understand What I have done, or what would do In this blind bitter land.' And I grew weary of the sun Until my thoughts cleared up again, Remembering that the best I have done Was done to make it plain; That every year I have cried, 'At length My darling understands it all, Because I have come into my strength, And words obey my call'; That had she done so who can say What would have shaken from the sieve? I might have thrown poor words away And been content to live. |
בחלומו עֲלֵי סִפּוּן סְפִינָה הוֹמָה לְצַד הַהֶגֶה עוֹדִי נָע עַל הַחוֹפִים צוֹבָא לָרֹב צִבּוּר בַּהֲמוֹנָיו.
עַל הֶהָמוֹן אָטִיל דְּמָמָה אַךְ אִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מְגַלֶּה מָה דְּמוּת בַּתַּכְרִיכִים גְּלוּמָה עֲלֵי מַצָּע בָּלֶה. אַחַר רָדַפְתִּי עַל הַחוֹף קוֹרֵא אֶל זֶה הַמִּתְרוֹצֵץ רַגְלָיו הִקְרִינוּ אֲצִילוּת וּשְׁמוֹ הַמְּתַקְתַּק הוּא "קֵץ". הַגַּם שֶׁשַּׂמְתִּי יָד עַל פֶּה כָּאן אֵין לִי אֶלָּא לְשׁוֹרֵר צִבּוּר הֹמֶה לְצַד סְפִינָה עַד בֹּקֶר הִשְׁתּוֹלֵל. קָרָאתִי לוֹ בְּהִתְעַלּוּת אֶל מוּל הַיָּם הַמִּתְנוֹצֵץ יְצוּרָיו הִקְרִינוּ אֲצִילוּת וּשְׁמוֹ הַמְּתַקְתַּק הוּא "קֵץ". | His Dream I SWAYED upon the gaudy stern The butt-end of a steering-oar, And saw wherever I could turn A crown upon the shore.
And though I would have hushed the crowd, There was no mother's son but said, 'What is the figure in a shroud Upon a gaudy bed?'
And after running at the brim Cried out upon that thing beneath --It had such dignity of limb-- By the sweet name of Death.
Though I'd my finger on my lip, What could I but take up the song? And running crowd and gaudy ship Cried out the whole night long,
Crying amid the glittering sea, Naming it with ecstatic breath, Because it had such dignity, By the sweet name of Death. |