תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 17 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".

מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

---

Among School Children

I

I walk through the long schoolroom questioning;

A kind old nun in a white hood replies;

The children learn to cipher and to sing,

To study reading-books and history,

To cut and sew, be neat in everything

In the best modern way—the children's eyes

In momentary wonder stare upon

A sixty-year-old smiling public man.

II

I dream of a Ledaean body, bent

Above a sinking fire, a tale that she

Told of a harsh reproof, or trivial event

That changed some childish day to tragedy—

Told, and it seemed that our two natures blent

Into a sphere from youthful sympathy,

Or else, to alter Plato's parable,

Into the yolk and white of the one shell.

III

And thinking of that fit of grief or rage

I look upon one child or t'other there

And wonder if she stood so at that age—

For even daughters of the swan can share

Something of every paddler's heritage—

And had that colour upon cheek or hair,

And thereupon my heart is driven wild:

She stands before me as a living child.

IV

Her present image floats into the mind—

Did Quattrocento finger fashion it

Hollow of cheek as though it drank the wind

And took a mess of shadows for its meat?

And I though never of Ledaean kind

Had pretty plumage once—enough of that,

Better to smile on all that smile, and show

There is a comfortable kind of old scarecrow.

V

What youthful mother, a shape upon her lap

Honey of generation had betrayed,

And that must sleep, shriek, struggle to escape

As recollection or the drug decide,

Would think her son, did she but see that shape

With sixty or more winters on its head,

A compensation for the pang of his birth,

Or the uncertainty of his setting forth?

VI

Plato thought nature but a spume that plays

Upon a ghostly paradigm of things;

Solider Aristotle played the taws

Upon the bottom of a king of kings;

World-famous golden-thighed Pythagoras

Fingered upon a fiddle-stick or strings

What a star sang and careless Muses heard:

Old clothes upon old sticks to scare a bird.

VII

Both nuns and mothers worship images,

But those the candles light are not as those

That animate a mother's reveries,

But keep a marble or a bronze repose.

And yet they too break hearts—O Presences

That passion, piety or affection knows,

And that all heavenly glory symbolise—

O self-born mockers of man's enterprise;

VIII

Labour is blossoming or dancing where

The body is not bruised to pleasure soul,

Nor beauty born out of its own despair,

Nor blear-eyed wisdom out of midnight oil.

O chestnut tree, great rooted blossomer,

Are you the leaf, the blossom or the bole?

O body swayed to music, O brightening glance,

How can we know the dancer from the dance?

בין ילדי בית-הספר

I

בֵּין יַלְדֵי בֵּית-הַסֵּפֶר

אֲנִי עִם קֻשְׁיוֹת, לְאֹרֶךְ הַכִּתָּה עוֹבֵר,

וּבְשָׁבִיס לָבָן הַנְּזִירָה הַחֲבִיבָה עוֹנָה.

הַיְּלָדִים לוֹמְדִים לִסְפֹּר וּלְזַמֵּר

סִפְרֵי עִיּוּן, קוֹרוֹת הַמְּדִינָה,

לִגְזֹר, לִתְפֹּר, גַּם לְנַקּוֹת וּלְסַדֵּר

וּבַשִּׁיטָה שֶׁאֵין הִיא אֶלָּא "הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה".

וְהֵם אֶת עֵינֵיהֶם בְּסַקְרָנוּת לוֹטְשִׁים

בְּאִישׁ צִבּוּר חַיְכָן כְּבֶן שִׁשִּׁים.

II

אֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹמִי אֶת לֶדָה בִּכְפִיפָה

עַל אָח עוֹמֶמֶת מְסַפֶּרֶת בְּכֵנוּת

עַל מַעֲשֶׂה שֶׁל שְׁטוּת וּנְזִיפָה.

אֲשֶׁר הָפְכָה יוֹם שֶׁל יַלְדוּת לְפֻרְעָנוּת

וּבְעֵת סִפּוּר נוֹצְרָה בֵּינֵינוּ חֲפִיפָה

מִין אַהֲדַת נְעוּרִים וְטַל יַלְדוּת

וְאִם נְשַׁנֶּה קִמְעָה דָּבָר אַפְּלָטוֹן הַטּוֹב

בְּתוֹךְ קְלִפָּה חֻבְּרוּ, בָּנוּ יַחְדָּיו, לָבָן וְגַם צָהֹב.

III

נֶגְדִּי תְּמוּנַת הֶתְקֵף שֶׁל זַעַף אוֹ שֶׁל דְּאָבָה

אֲנִי מַבִּיט בְּיֶלֶד זֶה אוֹ בְּרֵעֵהוּ

תָּמֵהַּ אִם גַּם לֵדָה כָּךְ נִצְּבָה

כִּי גַּם לִבְנוֹת בַּרְבּוּר גּוֹרָל דּוֹמֶה וְהוּא

לִירַשׁ חֶלְקוֹ שֶׁל רָשׁ וּבַעֲנָוָה

לָשֵׂאת צִבְעֵי לֶחְיוֹ אוֹ שְׂעַר רָאשֵׁהוּ.

וּלְפֶתַע בְּהַלְמוּת הַלֵּב מוּלִי עוֹמֶדֶת

יַלְדָּה, כְּמוֹ חַיָּה. נַפְשִׁי רוֹעֶדֶת.

IV

דְּמוּתָהּ הַנּוֹכְחִית בְּעֵינֵי רוּחִי צָפָה

הַאִם בְּטַעְמָם שֶׁל אָמָּנֵי הָרֵנֵסַנְס עֻצְּבָה הִיא

בַּלְּחָיַיִם שֶׁשָּׁקְעוּ כִּי רוּחַ רִחֲפָה

וְאֶת צְלָלֶיהָ בְּלוֹעָהּ בָּלְעָה הִיא?

אַף כִּי אֵינֶנִּי לֵדָה וְלֹא נֵחַנְתִּי בְּגוּפָהּ

כֻּסֵּיתִי פַּעַם בִּפְלוּמַת נוֹצוֹת אֲשֶׁר צִמַּחְתִּי

מוּטָב אַחְזִיר חִיּוּךְ לִמְחַיְּכִים כְּדֵי לְהֵרָאוֹת

כְּמִין דַּחְלִיל זָקֵן וְנוֹחַ לַבְּרִיּוֹת.

V

אֵיזוֹ הָאֵם הַצְּעִירָה הַמַּחֲזִיקָה בַּחֵיק

יְצוּר שֶׁדְּבַשׁ דּוֹרוֹת אוֹתוֹ מַסְגִּיר

שֶׁנָּם, צוֹוֵחַ וּמְנַסֶּה לְהִתְחַמֵּק

כְּפִי שֶׁיּוֹרֵהוּ הֶעָבָר וּכְפִי שֶׁסַּם יַזְהִיר

תַּבִּיט בִּבְנָהּ וּתְדַמְיֵן בְּלֵב דּוֹאֵג

שִׁשִּׁים שָׁנָה נָחִים עַל קָדְקוֹדוֹ, נֵרוֹ יָאִיר.

פִּצּוּי עַל יִסּוּרֵי לֵדָה מֵאָז

וְגַם חֲשָׁשׁ אִם בַּחַיִּים יִמְצָא הוּא מַאֲחָז.

VI

וְאַפְּלָטוֹן רָאָה בַּטֶּבַע מִין בּוּעַת בּוֹרִית

עַל פְּנֵי תַּבְנִית הָרְפָאִים שֶׁל הַבְּרִיאָה;

אָרִיסְטוֹ הַמְּחֻשָּׁב שׁוֹטוֹ הוֹרִיד

עַל שֵׁת הַמְּלָכִים בְּלִי יִרְאֶה

פִּיתָגוֹרָס עִם יְרֵכָיו בְּלִי לְהַחֲרִיד

פָּרַט עַל מֵיתָרָיו טוּרֵי שִׁירָה

הַכּוֹכָבִים לִבְנוֹת הַשִּׁיר קַלּוֹת הַדַּעַת מְזַמְּרִים

וְהֵם כְּמוֹט וּסְמַרְטוּטִים לְהַרְתָּעַת הַצִּפּוֹרִים.

VII

גַּם נְזִירוֹת גַּם אִמָּהוֹת מַעֲרִיצוֹת דְּמוּיוֹת

אַךְ אֵלֶּה מוּאָרוֹת הַנֵּר אֵינָן דּוֹמוֹת

לְאֵלֶּה שֶׁתּוֹפַעְנָה לָהּ, לָאֵם, בַּחֲלוֹמוֹת

וּמַעֲטֶה רוֹגֵעַ שֶׁל אָרָד עוֹטוֹת.

גַּם הֵן שׁוֹבְרֵי לְבָבוֹת – הַיֵּשׁוּיוֹת

הַמַּכִּירוֹת תְּשׁוּקָה וֶאֱמוּנָה וַאֲהָבוֹת

וְכָל הַדָּר מְרוֹמִים הַזֶּה מְסַמֵּל

בּוּז לַעֲמַל אֱנוֹשׁ, תְּהִלָּה לָאֵל.

VIII

עָמָל הוּא כְּמָחוֹל אוֹ כְּלִבְלוּב

אִם לֹא יֻקְרַב הַגּוּף כְּדֵי שֶׁנֶּפֶשׁ תִּתְעַנֵּג

וְיֹפִי לֹא יִצְמַח מִדִּכָּאוֹן עָלוּב

חָכְמָה טְרוּטַת-הָעַיִן מֵאוֹרוֹ שֶׁל נֵר.

עַרְמוֹן גְּדַל-שֹׁרֶשׁ עוֹד גִּזְעוֹ רָטֹב

הַאִם אַתָּה עֲלֵה? תִּפְרַחַת? עֲנָפִים? עֲנֵה!

הוֹ גּוּף שְׁכוּר-נְגִינָה, הוֹ אוֹר יָהֵל

אֵיכָה נַבְחִין בֵּין הַמָּחוֹל לַמְּחוֹלֵל?