23 בינו׳

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 19 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".

מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

A Last Confession

What lively lad most pleasured me

Of all that with me lay?

I answer that I gave my soul

And loved in misery,

But had great pleasure with a lad

That I loved bodily.

Flinging from his arms I laughed

To think his passion such

He fancied that I gave a soul

Did but our bodies touch,

And laughed upon his breast to think

Beast gave beast as much.

וידוי אחרון

הַאִם הָיָה לִי עֶלֶם-חֶמֶד שֶׁאוֹתִי עִנֵּג

יוֹתֵר מִכָּל מְאַהֲבַי?

אָשִׁיב שֶׁאֶת לִבִּי נָתַתִּי

עִם אַהֲבָתִי וְכָל מַדְוַי

אַךְ עֹנֶג אֲמִתִּי חָוִיתִי

אִתּוֹ בִּלְבַד כִּי אֶל גּוּפוֹ כָּלוּ מַאֲוַיֵּי.

בְּעֵת מְנוּסָה מִזְּרוֹעוֹתָיו, צָחַקְתִּי

עַל יְקוֹד נַפְשׁוֹ שֶׁכֹּה גָּאֹה גָּאָה

עַד שֶׁדִּמָּה שֶׁאֶת נַפְשִׁי נָתַתִּי

בָּרֶגַע שֶׁגּוּפוֹ בִּי אַךְ נָגַע

צָחַקְתִּי עַל חָזֵהוּ בְּיָדְעִי

שֶׁכָּךְ נוֹהֵג כָּל חַי שֶׁבַּבְּרִיאָה.

The Circus Animals’ Desertion

I sought a theme and sought for it in vain,

I sought it daily for six weeks or so.

Maybe at last being but a broken man

I must be satisfied with my heart, although

Winter and summer till old age began

My circus animals were all on show,

Those stilted boys, that burnished chariot,

Lion and woman and the Lord knows what.

What can I but enumerate old themes,

First that sea-rider Oisin led by the nose

Through three enchanted islands, allegorical dreams,

Vain gaiety, vain battle, vain repose,

Themes of the embittered heart, or so it seems,

That might adorn old songs or courtly shows;

But what cared I that set him on to ride,

I, starved for the bosom of his fairy bride.

III

And then a counter-truth filled out its play,

`The Countess Cathleen' was the name I gave it,

She, pity-crazed, had given her soul away

But masterful Heaven had intervened to save it.

I thought my dear must her own soul destroy

So did fanaticism and hate enslave it,

And this brought forth a dream and soon enough

This dream itself had all my thought and love.

And when the Fool and Blind Man stole the bread

Cuchulain fought the ungovernable sea;

Heart mysteries there, and yet when all is said

It was the dream itself enchanted me:

Character isolated by a deed

To engross the present and dominate memory.

Players and painted stage took all my love

And not those things that they were emblems of.

העריקה של חיות הקרקס

נוֹשֵׂא חִפַּשְׂתִּי לְשִׁירַי. לַשָּׁוְא יָגַעְתִּי,

כְּבָר אַרְבָּעִים יוֹם. הַחִפּוּשׂ לֹא תַּם.

אוּלַי עַכְשָׁו עֵת לַזִּקְנָה הִגַּעְתִּי

עָלַי לְהִסְתַּפֵּק בְּמָה שֶׁבְּלִבִּי. אוּלָם

עַד אָז, גַּם בִּימֵי הַחֹם וְהַמָּטָר

כָּל הַחַיּוֹת בְּקִרְקָסִי הֻצְּגוּ כֻּלָּן,

עִם בּוֹהַק כִּרְכָּרָה, מוּקְיוֹן עִם קַב צוֹלֵעַ

לָבִיא וְגַם אִשָּׁה, וְכָל מָה שֶׁרִבּוֹן עוֹלָם יוֹדֵעַ.

וּמָה נִשְׁאַר? לִטְחֹן נוֹשְׂאִים טְחוּנִים,

רִאשׁוֹן – רוֹכֵב הַיָּם אוֹיְסִין, מוּבָל בָּאַף

אֵלַי שְׁלשָׁה אִיֵּי חֲלוֹם קְסוּמִים עִם פִּתְרוֹנִים

שִׂמְחָה שֶׁל שָׁוְא, מַאֲבָק שֶׁל שָׁוְא וּמְנוּחָה שֶׁל שָׁוְא,

נוֹשְׂאִים הַמְּעִיקִים עַל לֵב, כָּךְ הֵם נִרְאִים

יָאִים הֵם לְשִׁירִים, לְמוֹפָעִים עִם זֹהַר רַב,

אַךְ מָה אִכְפַּת לִי אִם רָעֵב שְׁלַחְתִּיו לִנְדֹּד

אֶל חֵיק כַּלָּה אֲשֶׁר לֻקְּחָה מִסֵּפֶר אַגָּדוֹת.

III

וְאָז אֱמֶת נֶגְדִּית אֶת הַזִּירָה כָּבְשָׁה

"הַדֻּכָּסִית קַתְלִין" – אֲנִי אֶת שְׁמָהּ נָתַתִּי לָהּ

טְרוּפַת חֶמְלָה נָתְנָה הִיא אֶת נַפְשָׁהּ

אַךְ הָרָקִיעַ הִתְעָרֵב וְהִצִּילָהּ

חָשַׁבְתִּי: הָאִשָּׁה הַיְּקָרָה תִּטְרֹף נַפְשָׁהּ

בְּשֶׁל כָּל הַקְּנָאוֹת וְהַשְּׂנָאוֹת, חָלִילָה.

אַךְ כָּךְ נוֹלַד חֲלוֹם שֶׁעַד מְהֵרָה

הוּא אֶת רוּחִי וְאֶת לִבִּי כָּבַשׁ בִּסְעָרָה.

בְּעוֹד אִישׁ כְּסִיל וְאִישׁ עִוֵּר גָּנְבוּ לַחְמָם

קוֹקוֹלִין הַגִּבּוֹר נִלְחַם בַּיָּם וּבְמִשְׁבָּרָיו

רָזֵי חַיִּים טְמוּנִים בּוֹ, כָּךְ נָאַם

אַךְ הַחֲלוֹם עַצְמוֹ שָׁאַב אוֹתִי.

דְּמוּת שֶׁגְּבוּרָה אַחַת אֲשֶׁר חֻלַּל הָאוֹן

עָטְפָה אֶת יֵשׁוּתָהּ נוֹצְקָה בְּזִכָּרוֹן.

To a Friend Whose Work Has Come to Nothing

Now all the truth is out,

Be secret and take defeat

From any brazen throat,

For how can you compete,

Being honor bred, with one

Who were it proved he lies

Were neither shamed in his own

Nor in his neighbours' eyes;

Bred to a harder thing

Than Triumph, turn away

And like a laughing string

Whereon mad fingers play

Amid a place of stone,

Be secret and exult,

Because of all things known

That is most difficult.

לידידה שהעלתה חרס בידה

עַתָּה מִשֶּׁנּוֹדַע הַכֹּל בְּכָל אֲתָר

הַשְׁלִימִי-נָא עִם הַתְּבוּסָה בְּשֶׁקֶט

הֵן שְׁמֵךְ נִשָּׂא עַתָּה מִכָּל גָּרוֹן נִחָר

וְאֵיךְ תִּתְמוֹדְדִי אִם תַּעַמְדִי מִנֶּגֶד?

עִם עֲרָכִים נֶאֱצָלִים מוּל בֶּן-אָדָם

שֶׁלֹּא הָיָה רוֹאֶה בְּכָךְ דָּבָר מֵבִישׁ

אִלּוּ הֻצַּג שֶׁדִּבְרָתוֹ בְּשֶׁקֶר יְסוֹדָהּ;

אַף לֹא הָיָה מַשְׁפִּיל עֵינָיו מוּל אִישׁ.

חֻנַּכְתָּ גַּם לְגוֹרָל קָשֶׁה וְרַב-

מַכְאוֹב, לֹא רַק לְנִצָּחוֹן. מַבָּט הַפְנִי

וּכְמוֹ מֵיתָר צוֹחֵק אֲשֶׁר עָלָיו

בְּאֶצְבָּעוֹת טְרוּפוֹת שִׁירֵךְ נַגְּנִי.

בְּלֵב שְׂדֵה אֲבָנִים אָרוּר

שְׂאִי אֲפוּפַת סוֹד בְּגָאוֹן רֹאשֵׁךְ.

מִכָּל דָּבָר שֶׁכְּבָר יָצָא לָאוֹר

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מִכֹּל יִקְשֶׁה.

To A Child Dancing In The Wind

Dance there upon the shore;

What need have you to care

For wind or water’s roar?

And tumble out your hair

That the salt drops have wet;

Being young you have not known

The fool’s triumph, nor yet

Love lost as soon as won,

Nor the best labourer dead

And all the sheaves to bind.

What need have you to dread

The monstrous crying of wind!

לילדה הרוקדת ברוח

רִקְדִי עַל חוֹף הַיָּם

מִלֵּב הָסִירִי רֶגֶשׁ מַר

חֲשָׁשׁ מִמַּיִם בָּעֲיָם רוּחָם?

נַעֲרִי אֶת הַשֵּׂעָר

מִנֵּטֶף מְלָחִים עוֹדֶנּוּ לַח

טֶרֶם תֵּדְעִי, שֶׁכֵּן אַתְּ עוֹד רִיבָה

אֶת נִצְחוֹנוֹ שֶׁל הָאֱוִיל, וְכָךְ

גַּם אֶת אָבְדַן הָאַהֲבָה שֶׁזֶּה אַךְ לִבְלְבָה.

גַּם לֹא אֶת מוֹת הַטּוֹב שֶׁבְּקוֹצְרִים בָּאָחוּ

שֶׁנֶּאֱלַם לִפְנֵי שֶׁנֶּאֶלְמוּ הָאֲלֻמּוֹת.

כְּלוּם יֵשׁ סִבָּה שֶׁלְּבָבֵךְ וְנִשְׁמָתֵךְ יִשַּׁחוּ

מִזַּעֲקוֹת הַסְּעָרָה הָאֲיֻמּוֹת?

The Cold Heaven

Suddenly I saw the cold and rook-delighting heaven

That seemed as though ice burned and was but the more ice,

And thereupon imagination and heart were driven

So wild that every casual thought of that and this

Vanished, and left but memories, that should be out of season

With the hot blood of youth, of love crossed long ago;

And I took all the blame out of all sense and reason,

Until I cried and trembled and rocked to and fro,

Riddled with light. Ah! when the ghost begins to quicken,

Confusion of the death-bed over, is it sent

Out naked on the roads, as the books say, and stricken

By the injustice of the skies for punishment?

הרקיע הקר

פִּתְאֹם רָקִיע קַר רָאִיתִי, רֹן עוֹרְבִים

מַרְאֵהוּ קֶרַח שֶׁבָּאֵשׁ. הוּא נִתְחַסֵּם

וְאָז גַּם הַדִּמְיוֹן וְגַם הַלֵּב נִרְאוּ קְרֵבִים

לְסַעַר-פֶּרֶא שֶׁכָּל רַעְיוֹן-אַקְרַאי חוֹסֵם.

צְרוֹר זִכְרוֹנוֹת שֶׁפָּג תָּקְפּוֹ נוֹתַר אָז בִּי

שֶׁל לַהַט נְעוּרִים שֶׁכָּל חֻמּוֹ כָּלָה.

מְלֹא הָאַשְׁמָה נָשָׂאתִי עַל גַּבִּי

לְלּא צִדּוּק. עַד רַעַד וִילָלָה.

עוֹטָה אוֹר. הָהּ! בְּקוּם רוּחוֹ שֶׁל מֵת מִקֶּבֶר

בְּשֹׁךְ כָּל מְהוּמַת-הַמָּוֶת, הַתְשֻׁלַּח

עֶרְיָה, לִנְתִיב הַנְּדוּדִים, כְּמַאֲמַר הַסֵּפֶר,

אֶל גְּזַר-דִּינָהּ בִּידֵי רָקִיעַ בְּאֵין-חֶמְלָה?

מב"ע - מחקרים בספרות עברית - פרופ' זיוה שמיר

ספרים חדשים

( קובץ בהכנה )