תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 21 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
Stream And Sun At Glendalough
Through intricate motions ran
Stream and gliding sun
And all my heart seemed gay:
Some stupid thing that I had done
Made my attention stray.
Repentance keeps my heart impure;
But what am I that dare
Fancy that I can
Better conduct myself or have more
Sense than a common man?
What motion of the sun or stream
Or eyelid shot the gleam
That pierced my body through?
What made me live like these that seem
Self-born, born anew?
נחל ושמש בגלנדלאו
בִּסְבַךְ שֶׁל מְבוֹכִים זָרַם-
גָּלַשׁ לוֹ נַחַל, שֶׁמֶשׁ גַּם,
וּלְבָבִי אָמַר גִּילָה.
אוּלָם בִּגְלַל דְּבַר שְׁטוּת שֶׁבְּעֶטְיִי נִגְרַם
נִנְעַר לִבִּי וְנָע בְּטַלְטֵלָה.
הַנֹּחַם אֶת לִבִּי מְטַמֵּא
אַךְ מִי אֲנִי שֶׁאֲדָמֶּה
שֶׁאֶת לִבִּי יְלַמֵּד הַדָּם
לִנְהֹג יָפֶה לִשְׁאֹף בֶּאֱמֶת
לַחֲשֹׁב יָפֶה כְּמוֹ כָּלְאָדָם?
וְאֵיזֶה נִיד שֶׁל מַיִם וְאוֹרָה
עַפְעַף שֶׁמִּן הַהֶבְזֵקִים נִקְרַע
אֲשֶׁר חָדַר אֵלַי, הִבְקִיעַ הַחוּשִׁים?
וְלָמָּה זֶה אֶחְיֶה כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁנִּרְאִים
כְּמוֹ נוֹלְדוּ הֵם מֵעַצְמָם, מְחֻדָּשִׁים.
In Memory of Eva Gore-Booth and Con Markiewicz
THE light of evening, Lissadell,
Great windows open to the south,
Two girls in silk kimonos, both
Beautiful, one a gazelle
But a raving autumn shears
Blossom from the summer's wreath;
The older is condemned to death,
Pardoned, drags out lonely years
Conspiring among the ignorant.
I know not what the younger dreams --
Some vague Utopia -- and she seems,
When withered old and skeleton-gaunt,
An image of such politics.
Many a time I think to seek
One or the other out and speak
Of that old Georgian mansion, mix
pictures of the mind, recall
That table and the talk of youth,
Two girls in silk kimonos, both
Beautiful, one a gazelle.
Dear shadows, now you know it all,
All the folly of a fight
With a common wrong or right.
The innocent and the beautiful.
Have no enemy but time;
Arise and bid me strike a match
And strike another till time catch;
Should the conflagration climb,
Run till all the sages know.
We the great gazebo built,
They convicted us of guilt;
Bid me strike a match and blow.
לזכר אווה גוֹר-בות' וקון מרקייביץ
עַרְבִית בְּלִיסָאדֶל, גּוֹוֵעַ אוֹר הַתְּכֵלֶת
פְּתָחִים גְּדוֹלִים פּוֹנִים לְצַד דָּרוֹם
נָשִׁים, בְּקִימוֹנוֹ מִשְׁיִי מֵעַל עֵירֹם
שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת, אַחַת מַמָּשׁ אַיֶּלֶת.
אַךְ סְתָו זוֹעֵם גָּזַם כִּבְרוּחַ-שְׁטוּת
נִצָּן מִקְלַעַת קַיִץ רַעֲנַנָּה.
זוֹ הַבּוֹגֶרֶת הֵן לַמָּוֶת נִדּוֹנָה
בַּחֲנִינָה הִיא, וְסוֹחֶבֶת שְׁנוֹת בְּדִידוּת.
קוֹשֶׁרֶת מְזִמָּה בְּקֶרֶב הַבּוּרִים
לְמָה תִּשְׁאַף הַצְּעִירָה – אֵינִי יוֹדֵעַ
מִין הֲזָיָה תִּרְקֹם – וּכְבָר חָזוֹן מַרְאֶיהָ
כְּשֶׁל זְקֵנָה בָּלָה, בְּדִלְדּוּל הָאֵיבָרִים.
תְּמוּנָה שֶׁל זֶה הַפָּן הַמְּדִינִי
אֲשֶׁר שָׂרַר אָז. רַק אוֹתוֹ אָתוּר
כְּחֹמֶר רֶקַע לְסִפּוּר
אוֹדוֹת מָעוֹן ג'וֹרְגִ'יאָנִי רַב-שָׁנִים.
תְּמוּנוֹת צָפוֹת בַּתּוֹדָעָה הַמְּעֻרְפֶּלֶת
אֶזְכֹּר שֻׁלְחָן וְשִׂיחַ נְעוּרִים
נָשִׁים, בַּחֲלוּקִים שֶׁל מֶשִׁי הֲדוּרִים
שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת, אַחַת מַמָּשׁ אַיֶּלֶת.
צְלָלִים יְקָרִים, עַכְשָׁו אַתֶּם יוֹדְעִים
הַכֹּל עַל שִׁגְעוֹנוֹת הַמִּלְחָמָה
עִם כָּל הַצֶּדֶק וְרֹעַ-הַמְּהוּמָה.
הַתֹּם וְגִנּוּנֵי הַיֹּפִי הַנָּאִים.
לְאֵלֶּה אֵין אוֹיֵב, רַק זְמַן חוֹלֵף
אֲשֶׁר יָקוּם וַיְצַוֶּה: יֵשׁ לְהַדְלִיק
גַּפְרוּר. הַדְלִיקוּ עוֹד וָעוֹד עַד שֶׁהַזְּמַן יַדְבִּיק.
אִם הַמְּדוּרָה תֵּרוֹם לְעַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לוֹהֵב
תָּרוּצוּ עַד הַחֲכָמִים יֵדְעוּ לֹא לְהַשְׁכִּיחַ.
יָדֵינוּ בְּבִנְיַן סֻכַּת הַגַּן עָמְלוּ
וְהֵמָּה בָּנוּ הָאַשְׁמָה תָּלוּ;
צַוּוּנִי שֶׁאַצִּית גַּפְרוּר וְאֵשׁ אָפִיחַ.
Lapis Lazuli
(for Harry Clifton)
I have heard that hysterical women say
They are sick of the palette and fiddle-bow,
Of poets that are always gay,
For everybody knows or else should know
That if nothing drastic is done
Aeroplane and Zeppelin will come out,
Pitch like King Billy bomb-balls in
Until the town lie beaten flat.
All perform their tragic play,
There struts Hamlet, there is Lear,
That's Ophelia, that Cordelia;
Yet they, should the last scene be there,
The great stage curtain about to drop,
If worthy their prominent part in the play,
Do not break up their lines to weep.
They know that Hamlet and Lear are gay;
Gaiety transfiguring all that dread.
All men have aimed at, found and lost;
Black out; Heaven blazing into the head:
Tragedy wrought to its uttermost.
Though Hamlet rambles and Lear rages,
And all the drop scenes drop at once
Upon a hundred thousand stages,
It cannot grow by an inch or an ounce.
On their own feet they came, or on shipboard,
Camel-back, horse-back, ass-back, mule-back,
Old civilisations put to the sword.
Then they and their wisdom went to rack:
No handiwork of Callimachus
Who handled marble as if it were bronze,
Made draperies that seemed to rise
When sea-wind swept the corner, stands;
His long lamp chimney shaped like the stem
Of a slender palm, stood but a day;
All things fall and are built again
And those that build them again are gay.
Two Chinamen, behind them a third,
Are carved in Lapis Lazuli,
Over them flies a long-legged bird
A symbol of longevity;
The third, doubtless a serving-man,
Carries a musical instrument.
Every discolouration of the stone,
Every accidental crack or dent
Seems a water-course or an avalanche,
Or lofty slope where it still snows
Though doubtless plum or cherry-branch
Sweetens the little half-way house
Those Chinamen climb towards, and I
Delight to imagine them seated there;
There, on the mountain and the sky,
On all the tragic scene they stare.
One asks for mournful melodies;
Accomplished fingers begin to play.
Their eyes mid many wrinkles, their eyes,
Their ancient, glittering eyes, are gay.
אֶבֶן הַכָּחָל
(להארי קליפטון)
נוֹדַע לִי שֶׁנָּשִׁים הִיסְטֵרִיּוֹת אוֹמְרוֹת לָרֹב
שֶׁמָּאֲסוּ כְּבָר בְּצִבְעֵי פְּתֵכָה, גַּם בְּמֵיתְרֵי כִּנּוֹר
וּבְשִׁירֵי מְשׁוֹרֵר אֲשֶׁר שָׁרוּי בַּעֲלִיצוּת-אֵין-סוֹף.
הַכֹּל יוֹדְעִים אוֹ חַיָּבִים לָדַעַת שֶׁבְּדוֹר
כְּמוֹ דּוֹרֵנוּ אִם דָּבָר בָּהוּל לֹא יֵעָשֶׂה
יֻטַּל מַטַּח פְּצָצוֹת כְּשֶׁל הַמֶּלֶךְ בִּילִי מִמֶּרְחָק
מֵאֲוִירוֹן, מִצֶּפֵּלִין וְכַדּוֹמָה
יֻטַּל וְאֶת הָעִיר כֻּלָּהּ יִמְחַק.
וְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ בַּמַּחֲזֶה הַטְּרָגִי מְמַלֵּא
הִנֵּה פּוֹסֵעַ הַמְלֶט, הִנֵּה לִיר
הִנֵּה אוֹפֶלְיָה, וְהִנֵּה קוֹרְדֵלִיָּה
אֲבָל כֻּלָּם לִקְרַאת סוֹפוֹ שֶׁל הַתַּמְלִיל
כְּשֶׁהַמָּסָךְ הָעֲנָקִי יוֹרֵד אַט אַט
אֵינָם קוֹטְעִים אֶת הַשּׁוּרוֹת כְּדֵי לִדְמֹעַ
אִם רְאוּיִים הֵם לַתַּפְקִיד הַמְּכֻבָּד
כִּי הֵם יוֹדְעִים שֶׁהַמְלֶט וְגַם לִיר יוֹדְעִים לִשְׂמֹחַ
וְהָאֵימָה הוֹפֶכֶת לְשִׂמְחָה
לְכָל מָה שֶׁרָצוּ, מָצְאוּ, אִבְּדוּ כֻּלָּם
אִפּוּל חוּשִׁים. שָׁמַיִם לוֹהֲטִים בְּתוֹךְ רֹאשְׁךָ
וְהַטְּרָגֶדְיָה נִתְמַצְּתָה כֻּלָּהּ.
הֲגַם שֶׁהַמְלֶט מְשׁוֹטֵט וְלִיר פָּנָיו כִּלְהָבִים
וְכָל הַמָּסַכִּים נוֹפְלִים יַחְדָּו עַל הַבָּמָה
בְּכָל אַלְפֵי רִבּוֹא הַמּוֹפָעִים וְהַשְּׁלַבִּים
הַטְּרָגִי לֹא יוּכַל לִגְדֹּל אֲפִלּוּ בְּאַמָּה.
הֵם מַגִּיעִים רַגְלִי אוֹ עַל סִפּוּן כְּלִי שַׁיִט
עַל גַּב גָּמָל אוֹ סוּס, שֶׁל פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר,
רַבּוֹת הַתַּרְבּוּיוֹת הָעַתִּיקוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ בְּסַיִף
וְחָכְמָתָן כֻּלָּהּ הָיְתָה לְשִׁמָּמוֹן.
בְּשׁוּם פֶּסֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל קָלִימָכוּס
אֲשֶׁר נָגַע בַּשַּׁיִשׁ כְּאִלּוּ הוּא אָרָד
אֵין קִפּוּלֵי בַּד הַנִּרְאִים כְּמוֹ מְרַחֲפִים
בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת מִן הַיָּם
מְנוֹרָתוֹ הָאֲרֻכָּה עֻצְּבָה כְּדֶקֶל דַּק
רַק יוֹם אֶחָד עָמְדָה הִיא עַל כַּנָּהּ.
כֵּן, יֵשׁ לִבְנוֹת שֵׁנִית מַה שֶּׁעַד דַּק נִשְׁחַק
יִשְׂמַח הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶת שֶׁנִּשְׁחַק בָּנָה.
שְׁנֵי סִינִים, לְצִדָּם שְׁלִישִׁי עוֹמֵד
בְּאֶבֶן הַכָּחָל כֻּלָּם מְפֻסָּלִים
מֵעֲלֵיהֶם צִפּוֹר גְּבוֹהַת רַגְלַיִם תְּשׁוֹטֵט
לַאֲרִיכוּת חַיִּים הֵמָּה סְמָלִים;
הַסִּינִי הַשְּׁלִישִׁי, בְּוַדַּאי הוּא מְשָׁרֵת
נוֹשֵׂא עַל גַּב כְּלִי נְגִינָה שׁוֹקֵט.
וְכָל סִימָן שֶׁדָּהֲתָה הָאֶבֶן,
כָּל סֶדֶק וְכָל שְׁקַעֲרוּרִית מִקְרִית
נִרְאִים כְּמוֹ מַפָּל אוֹ כְּמוֹ מַפֹּלֶת
מִדְרוֹן נִשְׂגָּב שֶׁבּוֹ עוֹד הַשְּׁלָגִים שׁוֹכְנִים
הַגַּם שֶׁלְּעָנָף שְׁזִיף אוֹ דֻּבְדְּבָן הַיְּכֹלֶת
אֶת זֶה הַבַּיִת הַבּוֹדֵד קְצָת לְהַנְעִים.
אֵלָיו חוֹתְרִים הַסִּינִים, וַאֲנִי
אֶשְׂמַח לִרְאוֹת אוֹתָם יוֹשְׁבִים
שָׁם עַל הָהָר, בֵּינוֹת לָעֲנָנִים
עַל זֶה הַנּוֹף הָעַגְמוּמִי הֵם מַשְׁקִיפִים
אֶחָד מֵהֶם שִׁירֵי תּוּגָה יַטְעִים
וִילַוֶּה אוֹתָם בְּנֹעַם אֶצְבָּעוֹת
וְעֵינֵי רֵעָיו הַמֻּקָּפוֹת קְמָטִים
עֵינַיִם עַתִּיקוֹת מִתְנוֹצְצוֹת.