תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 23 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
The Heart of the Woman
O what to me the little room
That was brimmed up with prayer and rest;
He bade me out into the gloom,
And my breast lies upon his breast.
O what to me my mother's care,
The house where I was safe and warm;
The shadowy blossom of my hair
Will hide us from the bitter storm.
O hiding hair and dewy eyes,
I am no more with life and death,
My heart upon his warm heart lies,
My breath is mixed into his breath.
לב אשה
הוֹ, מַה לִּי יְגוֹן חַדְרִי הַקָּט,
גָּדוּשׁ בְּרֹגַע וּבִתְפִלָּה,
הֵבִיא הוּא בִּי קַדְרוּת, וְעָקַת
לִבּוֹ אֶת לְבָבִי מִלָּא.
הוֹ מַה לִּי לֵב אִמִּי, הוּא קֵן
שֶׁל בִּטָּחוֹן וְחֹם-תָּמִיד
נִצַּת צֵל שְׂעָרִי תָּגֵן
מִזַּעַף סַעַר וְאֵימִים.
אָסִירָה מֵעֵינַי אֶת רְסִיסֵי הַטַּל
וְלֹא בְּאֹפֶל הַקִּיּוּם נַפְשִׁי אוֹגִיעַ
עַתָּה לִבִּי עַל חֹם לִבּוֹ מֻטָּל,
וְאֶל אַפּוֹ נְשִׁימַת אַפִּי תַּגִּיעֶ.
II Two Years Later
HAS no one said those daring
Kind eyes should be more learn'd?
Or warned you how despairing
The moths are when they are burned?
I could have warned you; but you are young,
So we speak a different tongue.
O you will take whatever's offered
And dream that all the world's a friend,
Suffer as your mother suffered,
Be as broken in the end.
But I am old and you are young,
And I speak a barbarous tongue.
מִקץ שנתיים II
כְּלוּם אִישׁ עֲדַיִן לֹא אָמַר שֶׁאֵּלֶּה הָעֵינַיִם
הַחֲבִיבוֹת צְרִיכוֹת קְצָת הַשְׂכָּלָה וְדַעַת לְבַקֵּשׁ
אַף לֹא הִזְהִיר אוֹתָךְ מִפְּנֵי הָעִנּוּיִים
שֶׁחָשׁ פַּרְפַּר הָעָשׁ בְּהֶחָרְכוּ בָּאֵשׁ?
יָכֹלְתִּי לְהַזְהִירֵךְ, אַךְ אְּת בַּת-נְעוּרִים
וּלְפִיכָךְ אֵין שְׁנֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׂפָה דּוֹבְרִים.
הוֹ, אַתְּ הֵן תַּאֲמִינִי לְכָל דְּבַר הֶבֶל
בַּחֲלוֹמֵךְ כָּל הָעוֹלָם כַּחֲבֵרִים,
עוֹד תִּסְבְּלִי כְּמוֹ יוֹלַדְתֵּךְ רֹב סֵבֶל
גַּם אַתְּ כָּמוֹהָ בְּסוֹפֵךְ הֵן תִּשָּׁבְרִי.
אֲבָל אֲנִי זָקֵן כְּבָר וְאַתְּ בַּת נְעוּרִים
עַל כֵּן דְּבָרַי אֵלַיִךְ כֹּה אַכְזָרִיִּים.
Easter, 1916
I have met them at close of day
Coming with vivid faces
From counter or desk among grey
Eighteenth-century houses.
I have passed with a nod of the head
Or polite meaningless words,
Or have lingered awhile and said
Polite meaningless words,
And thought before I had done
Of a mocking tale or a gibe
To please a companion
Around the fire at the club,
Being certain that they and I
But lived where motley is worn:
All changed, changed utterly:
A terrible beauty is born.
That woman's days were spent
In ignorant good-will,
Her nights in argument
Until her voice grew shrill.
What voice more sweet than hers
When, young and beautiful,
She rode to harriers?
This man had kept a school
And rode our wingèd horse;
This other his helper and friend
Was coming into his force;
He might have won fame in the end,
So sensitive his nature seemed,
So daring and sweet his thought.
This other man I had dreamed
A drunken, vainglorious lout.
He had done most bitter wrong
To some who are near my heart,
Yet I number him in the song;
He, too, has resigned his part
In the casual comedy;
He, too, has been changed in his turn,
Transformed utterly:
A terrible beauty is born.
Hearts with one purpose alone
Through summer and winter seem
Enchanted to a stone
To trouble the living stream.
The horse that comes from the road,
The rider, the birds that range
From cloud to tumbling cloud,
Minute by minute they change;
A shadow of cloud on the stream
Changes minute by minute;
A horse-hoof slides on the brim,
And a horse plashes within it;
The long-legged moor-hens dive,
And hens to moor-cocks call;
Minute by minute they live:
The stone's in the midst of all.
Too long a sacrifice
Can make a stone of the heart.
O when may it suffice?
That is Heaven's part, our part
To murmur name upon name,
As a mother names her child
When sleep at last has come
On limbs that had run wild.
What is it but nightfall?
No, no, not night but death;
Was it needless death after all?
For England may keep faith
For all that is done and said.
We know their dream; enough
To know they dreamed and are dead;
And what if excess of love
Bewildered them till they died?
I write it out in a verse—
MacDonagh and MacBride
And Connolly and Pearse
Now and in time to be,
Wherever green is worn,
Are changed, changed utterly:
A terrible beauty is born.
פסחא 1916
פְּגַשְׁתִּים תָּמִיד בְּרֶדֶת יוֹם
חַכְלִילֵי פָּנִים, חִיּוּנִיִּים,
עוֹזְבִים שֻׁלְחָן וְקֶסֶת דְּיוֹ
בְּבָתֵּי-מִדּוֹת כְּבוּדִים, נָאִים.
לְיָדָם חָלַפְתִּי בִּמְנוֹד רֹאשׁ
אוֹ בְּמִלִּים חַסְרוֹת מַשְׁמָע
אוֹ הִתְעַכַּבְתִּי כְּדֵי לִדְרֹשׁ
מֵימְרוֹת-כָּנָף חַסְרוֹת מַשְׁמָע.
אַךְ טֶרֶם אַצְלִיחַ לְהַשְׁלִים
דָּבָר חִדּוּד אוֹ נִיצוֹץ רַעְיוֹן,
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לֵב רֵעַי לְהַנְעִים
סְבִיב הָאָח בְּכֻרְסַת מוֹעֲדוֹן
כְּדֵי שֶׁהֵם וַאֲנִי, כָּךְ הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע,
נַחֲלֹק מוֹשַׁב-לֵצִים לָעַד
הַכֹּל כָּלִיל שֻׁנָּה, שֻׁנָּה:
יֹפִי נוֹרָא נוֹלַד.
זוֹ הָאִשָּׁה בִּלְּתָה זְמַנָּהּ
בְּטוּב-לִבָּהּ כְּשֶׁל אִישׁ נִבְעָר,
אֶת לֵילוֹתֶיהָ בִּטְרוּנְיָה
עַד שֶׁגְּרוֹנָהּ נִחָר.
וּמַה מָּתוֹק הָיָה קוֹלָהּ
בַּעֲלוּמֶיהָ עֵת יָצְאָה
לְצַיִד בַּהֲדָרָה כְּלוּלָה.
וְזֶה הָאִישׁ אֻלְפָּן בָּנָה
רָכַב עַל כְּנַף סוּסוֹ
וְזֶה, עוֹזְרוֹ הַנֶּאֱמָן,
יָרַשׁ אֶת יִחוּסוֹ.
אֶפְשָׁר הָיָה זוֹכֶה בְּזֵּר
דַּפְנָה. כָּל כָּךְ רָגִישׁ נִרְאָה
עֹז וּמְתִיקוּת בּוֹ נִמְזְגוּ.
וְעוֹד אֶחָד כָּאן בַּמַּרְאָה
שִׁכּוֹר, שַׁחְצָן וּבַעַל-גּוּף
עָשָׂה רָעוֹת כָּל כָּךְ מָרוֹת
לְאֵלֶּה שֶׁבָּן אֶרְאֶה רֵעוֹת.
אַךְ גַּם דְּמוּתוֹ עֵטִי יַחֲרֹת
גַּם הוּא אֶת תַּפְקִידוֹ גָּמַר
בְּכָל הַמַּהֲתַלָּה הַזֹּאת
גַּם הוּא אֵינוֹ אוֹתוֹ אֶחָד
שֻׁנָּה הוּא וְטִיבוֹ הוּמַר:
יֹפִי נוֹרָא נוֹלַד.
לֵב שֶׁיַּעַד לוֹ בּוֹדֵד
כִּשּׁוּף יֹאחַז בּוֹ עִם הַזְּמַן
וְהוּא יִהְיֶה אֶבֶן-גַּלְעֵד
מִכְשׁוֹל לְזֶרֶם מַעְיָן.
הַסּוּס שֶׁמִּדַּרְכּוֹ יָבוֹא
וְגַם רוֹכְבוֹ וְלַהֲקַת
סִיסִים שֶׁתְּדַלֵּג מֵעַב לְעַב
יִשְׁתַּנּוּ מִדַּקָּה לְדַקָּה.
צֵל עָנָן עַל מֵי הַנַּחַל
מִשְׁתַּנֶּה מִדַּקָּה לְדַקָּה.
פַּרְסַת סוּס מַחֲלִיקָה עַל גְּדוֹתָיו
וְהַסּוּס יִשְׁתַּכְשֵׁךְ בְּמֵימָיו
עוֹף בִּצּוֹת אֲרֹךְ רֶגֶל יִצְלֹל
תַּרְנְגוֹל בַּר יִקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל
כָּאן הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה מִדַּקָּה לְדַקָּה
וְהָאֶבֶן שְׁרוּיָה בַּכֹּל.
קָרְבָּן-תָּמִיד שֶׁזְּמַנּוֹ תַּם
לֵב אֱנוֹשׁ יַהֲפֹךְ הוּא לְאֶבֶן דּוּמָם.
מָתַי אֵפוֹא הָעֵת תִּתַּם
הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם.
שֵׁם אַחֵר שָׁם עָלֵינוּ לְדוֹבֵב
כְּמוֹ אֵם אֲשֶׁר קוֹרֵאת לִבְנָהּ
כְּשֶׁהוּא סוֹף סוֹף שׁוֹקֵעַ בְּשֵׁנָה
וְזוּג רַגְלָיו מַפְסִיק לְהִשְׁתּוֹבֵב
הַאִם יוֹרֵד כָּאן לַיְלָה בַּמֶּרְחָב
לֹא, אֵין זֶה לַיְלָה. זוֹ מִיתָה
הַאִם הָיְתָה כָּל הַמִּיתָה לַשָּׁוְא?
כִּי אַנְגְּלִיָּה, עִם כָּל אֲשֶׁר עָשְׂתָה
תִּשְׁמֹר דְּבָרֶיהָ כִּי כֻּלָּם אֱמֶת.
אָנוּ נֵיטִיב לָדַעַת חֲלוֹמָהּ כְּדֵי לְהָבִין
שֶׁהַחֲלוֹם הַזֶּה נֶחְלַם כְּבָר, תַּם וּמֵת.
וּמָה אִם יֶתֶר אַהֲבָה
סִמְּאָה אוֹתָם עַד מוֹת?
אֲנִי מוֹנֶה בְּשִׁירַי שֵׁמוֹת
מַקְדּוֹנָא וּמַקְבְּרַיְד
וְקוֹנוֹלִי וּפִּירְס
כָּעֵת וְגַם לָעַד
בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר עָטָה יָרֹק
הַכֹּל בַּכֹּל שֻׁנָּה עַד כְּלוֹת
יֹפִי נוֹרָא נוֹלַד.