top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 3 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

​טייס אירי חוזה את יום מותו


אֲנִי יוֹדֵעַ: גּוֹרָלִי לִי יְמַנֶּה

אֶת יוֹם מוֹתִי מֵעָל, בֵּין עָב לְעָב;

אֶת יְרִיבַי לַקְּרָב אֵינִי שׂוֹנֵא

מֵגֵן אֲנִי עַל אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא אֹהַב;


קִילְטַרְטַן קְרוֹס הִיא לִי מָחוֹז וָאֵם,

וְשָׁם אֶחַי, דַּלִּים וַעֲנִיִּים,

שֶׁמַּפָּלָה כְּלָל לֹא תְּאַמְלְלֵם

הֶשֵּׂג אֶת חַיֵּיהֶם כְּלָל לֹֹא יַנְעִים.


לִלְחֹם יָצַָאתִי לֹא מִתּוֹךְ חוֹבָה

לֹא צַו קְרָאַנִי, לֹא תְּשׁוּאוֹת קָהָל.

תְּשׁוּקָה פְּנִימִית הִיא זוֹ שֶׁדָּחֲפָה

אוֹתִי אֶל שְֹׁאוֹן עָבִים, לָטוּס אֶל עָל.


אֶת מַאֲזַן-חַיַּי עָרַכְתִּי, וָאַחְלִיט:

עָתִיד יִהְיֶה לִי כַּחֲלום יָעוּף

גַּם עֲבָרִי עָבַר בְּלֹא תַּכְלִית

מוּל אֵלֶּה הַחַיִּים וְזֶה הַסּוֹף.

​An Irish Airman foresees his Death


I know that I shall meet my fate

Somewhere among the clouds above;

Those that I fight I do not hate,

Those that I guard I do not love;


My country is Kiltartan Cross,

My countrymen Kiltartan’s poor,

No likely end could bring them loss

Or leave them happier than before.


Nor law, nor duty bade me fight,

Nor public men, nor cheering crowds,

A lonely impulse of delight

Drove to this tumult in the clouds;


I balanced all, brought all to mind,

The years to come seemed waste of breath,

A waste of breath the years behind

In balance with this life, this death.


 

​כי יאפיר ראשך

כִּי יַאֲפִיר רָאשֵׁךְ מִכֹּל תְּמוּרוֹת הָעֵת

מוּל אָח, קְחִי לְיָדֵךְ אֶת זֶה הַסֵפֶר,

וְהַעֲלִי זִכְרוֹן דְּמוּתֵךְ-מֵאָז, רַכַּת הַסֵּבֶר,

שֶׁעַל עֵינֶיהָ נָח צֵל אַשְׁמוּרוֹת כָּבֵד.

רַבִּים נָטוּ לָךְ חֶסֶד בִּרְגָעִים שֶׁל אשֶׁר,

מִי בְּחִבַּת אֱמֶת, מִי בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁל שָׁוְא,

אַךְ אֶת לִבֵּךְ, לֵב נַוָּדִים, הֵן רַק אֶחָד אָהַב,

גַּם בְּעִתּוֹת תּוּגָה, כִּי יְשֻׁפֵךְ אַךְ חשֶׁךְ.

וּכְשֶׁתָּכֹפִי רֹאשׁ אֶל גֶּחָלִים כָּבִים,

וְחֶרֶשׁ תִּסְפְּדִי לְזֶה אֲשֶׁר אָהַב,

הוּא יְהַלֵּךְ עַל רֶכֶס-רוּם, בְּסֵתֶר עָב.

וְאֶת פָּנָיו יָלֶט בְּשׁבֶל כּוֹכָבִים.

When You are Old


WHEN you are old and gray and full of sleep,

And nodding by the fire, take down this book,

And slowly read, and dream of the soft look

Your eyes had once, and of their shadows deep;

How many loved your moments of glad grace,

And loved your beauty with love false or true,

But one man loved the pilgrim soul in you,

And loved the sorrows of your changing face;

And bending down beside the glowing bars,

Murmur, a little sadly, how love fled

And paced among the mountains overhead

And hid his face among a crowd of stars.

 

​ג'יין המטורפת וג'ק הנע-ונד


בְּהִצְטַלֵּב הַמַּבָּטִים

אֶת עַצְמוֹתַי יַרְעִיד,

כְּכָל שֶׁאֶת דַּלְתִּי אֶפְתַּח

כְּבָר לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד,

לָאַהֲבָה, שֶׁהִיא כְּמוֹ סְלִיל פָּרוּם

בֵּין שְׁחוֹר לְשַׁחֲרִית.

כַּמָּה בּוֹדֵד הִנּוֹ הַצֵּל

בְּשׁוּבוֹ אֶל אֵל עֶלְיוֹן;

אֲנִי – הַסְּלִיל עַל הֶעָפָר,

גּוּפִי כְּבָר בָּאָרוֹן.

מִשָּׁם אֶדְלֹג אֶל רֶחֶם-אֵם

טָמוּן בּוֹ אוֹר אַחֲרוֹן.

אַךְ אִם לְבַד שָׁם אֶשָּׁאֵר

בְּשִׁמְמוֹן מִטָּה,

הַסְּלִיל קְשָׁרָנוּ צֵל אֶל צֵל

כְּשֶׁאֶת דַּרְכּוֹ הִטָּה

וַאֲזַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם,

דִּינִי לָצֵאת מֵתָה.

Crazy Jane and Jack The Journeyman


I know, although when looks meet

I tremble to the bone,

The more I leave the door unlatched

The sooner love is gone,

For love is but a skein unwound

Between the dark and dawn.

A lonely ghost the ghost is

That to God shall come;

I – love’s skein upon the ground,

My body in the tomb –

Shall leap into the light lost

In my mother’s womb.

But were I left to lie alone

In an empty bed,

The skein so bound us ghost to ghost

When he turned his head

passing on the road that night,

Mine must walk when dead.​

 

​ביתי


עַתִּיק הַגֶּשֶׁר, אַף עַתִּיק מִמֶּנּוּ הַמִּגְדָּל,

בֵּית אִכָּרִים חוֹמָה תָּגֵן עָלָיו,

כִּבְרַת דְּרָכִים רְחָבָה זְרוּעַת סְלָעִים,

שֶׁעַל גַּבָּה שׁוֹשַׁן סִמְלִי יִגְדַּל.

קוֹצִים, אִילַן-בּוּקִיצָה בְּזִקְנַת עָלָיו

מַשַּׁק-הַגֶּשֶׁם שֶׁקּוֹלוֹ יָהִים

וְקוֹל מַשַּׁב-רוּחוֹת וּסְעָרוֹת;

וְעוֹף הַמַּיִם שֶׁחוֹזֵר

וְאֶת הַפֶּלֶג שׁוּב עוֹבֵר

אֲחוּז הוּא פַּחַד מִמַּתְּזֵי-הַמַּיִם שֶׁל תְּרֵיסָר פָּרוֹת;


פִּתּוּל שֶׁל גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת, קִמּוּר קִיטוֹן,

אָח אֲפֹרָה עִם לֶהָבָה פְּתוּחָה,

אוֹר נֵר וּלְיָדוֹ מְגִלָּה כְּתוּבָה:

"אִיל פֶּנְסֶרוֹזוֹ" בְּנֹסַח אַפְּלָטוֹן.

בְּמִין דִּירָה כָּזֹאת שֶׁבְּרוּחָהּ

הַזַּעַם הַדֶּמוֹנִי נִתְהַוָּה.

אֶת זֹאת יוֹדְעִים כָּל הַשָּׁבִים

בִּשְׁעוֹת הָאֹפֶל הַמְּאֻחָרוֹת, הַנַּוָּדִים

מִן הַשְּׁוָקִים וְהַיְּרִידִים

אֲשֶׁר רָאוּ אֶת נִיצוֹצוֹת הַנֵּר מְהַבְהֲבִים.


הָיוּ הֵם שְׁנַיִם שֶׁיָּסְדוּ אוֹתוֹ. אִישׁ מִלְחָמָה

אֲשֶׁר אָסַף קְבוּצַת רוֹכְבִים, יָמָיו בִּלָּה

בְּלֵב הָאַלִּימוּת הַמִּתְגַּעֶשֶׁת,

בּוֹ קוֹל צְפִירָה בַּלַּיְלָה יִשָּׁמַע

הָאִישׁ וּקְבוּצָתוֹ הַמִּתְכַּלָּה

שֶׁשָּׁכְחָה אוֹתוֹ וְנִשְׁכְּחָה מִנֶּפֶשׁ;

וְאָנוֹכִי, שֶׁכָּל יוֹרְשֵׁי הַתּוֹרָשָׁה שֶׁלִּי

שֶׁלְּאַחַר מוֹתִי הֵן יְגַלּוּ

אֶת מַר-רוּחִי וּבִרְצוֹתָם יְהַלְּלוֹ

אוֹתוֹ כְּסֵמֶל הַתּוֹאֵם אֶת גּוֹרָלִי.

​My House


An ancient bridge, and a more ancient tower,

A farmhouse that is sheltered by its wall,

An acre of stony ground,

Where the symbolic rose can break in flower,

Old ragged elms, old thorns innumerable,

The sound of the rain or sound

Of every wind that blows;

The stilted water-hen

Crossing Stream again

Scared by the splashing of a dozen cows;


A winding stair, a chamber arched with stone,

A grey stone fireplace with an open hearth,

A candle and written page.

Il Penseroso's Platonist toiled on

In some like chamber, shadowing forth

How the daemonic rage

Imagined everything.

Benighted travellers

From markets and from fairs

Have seen his midnight candle glimmering.


Two men have founded here. A man-at-arms

Gathered a score of horse and spent his days

In this tumultuous spot,

Where through long wars and sudden night alarms

His dwinding score and he seemed castaways

Forgetting and forgot;

And I, that after me

My bodily heirs may find,

To exalt a lonely mind,

Befitting emblems of adversity.


bottom of page