תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 5 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
Reconciliation
Some may have blamed you that you took away
The verses that could move them on the day
When, the ears being deafened, the sight of the eyes blind
With lightning, you went from me, and I could find
Nothing to make a song about but kings,
Helmets, and swords, and half-forgotten things
That were like memories of you—but now
We'll out, for the world lives as long ago;
And while we're in our laughing, weeping fit,
Hurl helmets, crowns, and swords into the pit.
But, dear, cling close to me; since you were gone,
My barren thoughts have chilled me to the bone.
התפייסות
יֵשׁ אֲחָדִים שֶׁבָּךְ אוּלַי תּוֹלִים אָשָׁם:
גָּזַלְתְּ מֵהֵם שִׁירִים שֶׁיָּכְלוּ לְרַגְּשָׁם.
אַךְ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם בּוֹ צָלְלָה אָזְנֵי וּבְסַנְוֵרִים
הֻכּוּ עֵינַי, עֵת מֵעִמִּי הָלַכְתְּ, וְלַשִּׁירִים
נוֹשְׂאִים אָז תַּרְתִּי, אַךְ בְּמֹחִי הָיוּ עוֹלִים
רַק מְלָכִים, סֵיפִים, קְסָדוֹת וּשְׁאַר דְּבָרִים בְּטֵלִים.
כָּל אֵלֶּה לְזִכְרְךָ הָיוּ – אֲבָל עַתָּה
נֵצֵא-נָא כִּי תֵּבֵל לֹא נִשְׁתַּנְּתָה.
וּבְעוֹד שֶׁגַּם בַּצְּחוֹק וְגַם בַּבְּכִי כֹּחֵנוּ רָב
נַשְׁלִיךְ לַבּוֹר קְסָדוֹת, כְּתָרִים וּשְׁלַל כְּלֵי קְרָב.
אַךְ יַקִּירָה, חַבְּקִי, כִּי לְמִן אוֹתָהּ פְּרֵדָה
יָבְשׁוּ בִּי כָּל רַעְיוֹנַי, קָפָא בִּי דָּם.
No Second Troy
Why should I blame her that she filled my days
With misery, or that she would of late
Have taught to ignorant men most violent ways,
Or hurled the little streets upon the great,
Had they but courage equal to desire?
What could have made her peaceful with a mind
That nobleness made simple as a fire,
With beauty like a tightened bow, a kind
That is not natural in an age like this,
Being high and solitary and most stern?
Why, what could she have done, being what she is?
Was there another Troy for her to burn?
אין עוד טרויה אחת
וְלָמָּה בָּהּ אָטִיל אָשָׁם עַל שֶׁמִּלְּאָה
יָמַי בִּמְרוֹרִים, גַּם לֹא מִכְּבָר
לִמְּדָה בּוּרִים אֶת תַּחְבּוּלוֹת הַמֶּחָאָה, שִׁסְּתָה דָּרֵי-סִמְטָא אֶל הַכִּכָּר
(לוּ אַךְ דָּמְתָה עַזּוּת רוּחָם לַתַּאֲוָה שֶׁבָּם)?
מַה בָּהּ יִנְסֹךְ שַׁלְוָה, אִם בְּרוּחָהּ
נוֹצְקָה הָאֲצִילוּת, פַּשְׁטוּת הַלֶּהָבָה,
יָפְיָהּ – יְפִי הַקֶּשֶׁת הַדְּרוּכָה –
שֶׁאֵין לוֹ בְּיַָמֵינוּ אָח וָרֵעַ.
רָם וּבוֹדֵד, נֻקְשֶׁה הוּא וְעִקֵּשׂ.
אֵיךְ עוֹד יוּכַל יְצוּר כָּמוֹהָ לְהָרֵעַ?
הֲיֵשׁ לָהּ טְרוֹיָה עוֹד אַחַת לְהַבְעִירָהּ בָּאֵשׁ?
בהתבקשו לכתוב שיר מלחמה בְּאֵלֶּה הַיָּמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁעַל הַמְּשׁוֹרֵר לִשְׁתֹּק. מֻתָּר לוֹמַר אֱמֶת: מְדִינָאִים כְּבָר לֹא נַחְזִיר אֵי-פַּעַם לְמוּטָב. עָסוּק הוּא הָאָדָם דַּיּוֹ אִם יְשׁוֹבֵב לֵב נַעֲרָה נִרְפֵּית בַּאֲבִיב יוֹמָהּ אוֹ לֵב זָקֵן בְּהִתְקָרֵב לֵיל סְתָו. | On being asked for a War Poem I think it better that in times like these A poet's mouth be silent, for in truth We have no gift to set a statesman right; He has had enough of meddling who can please A young girl in the indolence of her youth, Or an old man upon a winter’s night. |
ביקור נוסף בגלריית התמונות העירונית I דְּמוּיוֹת הַמְּיַצְּגוֹת שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי עָטוּר תְּמוּנָה שֶׁל מַאֲרָב וְצַלְיָנִים עֲלֵי גָּדָה סֵיר רוֹגֶ'ר קֵייסְמֶנְט בְּמִשְׁפָּט, בֵּין סוֹרְגִים נָצוּר, עֵינָיו שֶׁל גְּרִיפִית' מְשַׁקְּפוֹת גָּאוֹן וַחֲרָדָה. דְּמוּת-דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל קֵוִין אוֹ'הִיגִינְס הַלּוֹבֶשֶׁת אֲרֶשֶׁת עֲדִינָה שֶׁל תִּמָּהוֹן לֹא תְּטַשְׁטֵשׁ שֶׁנֶּפֶשׁ כְּשֶׁלּוֹ שַׁלְוָה אוֹ חֲרָטָה אֵינָהּ דּוֹרֶשֶׁת, מוֹרֵד כּוֹרֵעַ-בֶּרֶךְ הוּא. בְּרָכָה הוּא מְבַקֵּשׁ. II אֲבִי מִנְזָר יָרִים יָדוֹ, אוּלַי הֶגְמוֹן, וִיבָרֵךְ אֶת דֶּגֶל שְׁלֹשֶׁת הַצְּבָעִים. "אֵין זוֹ", אֲנִי אוֹמֵר, "אִירְלַנְד אַרְצִי מִשְּׁנוֹת הַנְּעוּרִים אֲשֶׁר גָּוְעָה, זֶהוּ מָקוֹם מָלֵא בְּחִיל וְגִיל, חָזוֹן שֶׁל מְשׁוֹרֵר". לְפֶתַע אֶעֱמֹד לְנֹכַח פְּנֵי אִשָּׁה כִּנְשׁוֹת וֵנֶצְיָה הִיא יָפָה וַעֲדִינָה לִפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים אוֹתָהּ עֵינִי פָּגְשָׁה דַּקּוֹת סְפוּרוֹת בְּתוֹךְ אֵיזוֹ סַדְנָה. III לִבִּי נָמֵס מֵהִתְרַגְּשׁוּת, אֲנִי שׁוֹקֵעַ לִבִּי בִּי מִתְעוֹרֵר סוּמוֹת עֵינַי בְּכָל תְּמוּנָה בָּהּ אֶתְבּוֹנֵן אֲנִי נוֹגֵעַ בִּשְׁלַל דְּמוּיוֹת שֶׁל קֶבַע וַעֲרַאי. בְּנָהּ שֶׁל אוֹגוּסְטָה גְּרֶגוֹרִי, בֶּן אֲחוֹתָהּ יוּ לֵיין שֶׁאֶת כֻּלָּן כָּאן הוּא שֶׁהוֹלִידָן וְהֵייזְל לָאבֶרִי – בְּטוֹב, בְּרַע – אוֹתָהּ תְּתָאֵר כְּאִלּוּ טְרוּבָּדוּר נַוָּד הוּא שֶׁשִּׁירָהּ שׁוֹרֵר. IV דְּיוֹקַן אוֹגוּסְטָה גְּרֶגוֹרִי מִשֶּׁל מַנְצִ'ינִי הוּא "הַטּוֹב מֵאָז רֶמְבְּרַנְדְּט" ג'וֹהְן סִינְג' אָמַר אֶת זֹאת אָכֵן, לְלֹא סָפֵק דְּיוֹקָן סוֹעֵר וַאֲצִילִי הוּא אַךְ אֵי מִכְחוֹל וְחֶרֶט שֶׁיּוּכְלוּ הַכֹּל לִלְכֹּד? אֶת כָּל הַגַּאֲוָה וְכָל עַנְוַת-הַתֹּם? תּוֹקְפֵנִי הַיֵּאוּשׁ כִּי הַשָּׁנִים תָּבֶאנָה דִּגְמֵי אֱנוֹשׁ אֲשֶׁר קִבְּלוּ חוֹתָם אַךְ הֶהָדָר הָאֱנוֹשִׁי כְּבָר לֹא יִגַּע עַד הֵנָּה. V רַגְלַי הַיְּשִׁישׁוֹת יִשְׁחוּ בְּלֹא טִפָּה שֶׁל חֹסֶן אַךְ הָאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁבַּמִּשְׁכָּן כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה לְאֵין תִּכְלָה מִלְּאָה כָּל חֹסֶר. לִפְנֵי הֻלֶּדֶת יְלָדַי חָשַׁבְתִּי: יִמְצְאוּ הֵם כָּאן אֶת שָׁרְשֵׁיהֶם, כְּלָל לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁקֵּץ יַגִּיעַ, וַהֲרֵי הוּא כָּאן. אַךְ לֹא אֶדְמַע: שׁוּעָל הֵן לֹא יוּכַל הַשְׁחֵת שׁוּחַת גִּירִית, גַּם זֹאת אֵדַע.אֵדַע. VI דִּמּוּי מִסְּפֶּנְסֶר, נִיב שָׁאוּב מִפִּי הָעָם ג'וֹהְן סִינְג', אוֹגוּסְטָה גְּרֶגוֹרִי וְאָנֹכִי בְּתֹם לֵב הֶאֱמַנּוּ שֶׁקֶּשֶׁר טוֹב בֵּין אֲדָמָה לְבֵין אָדָם עוֹמֵד בִּבְסִיס כָּל שֶׁעָשִׂינוּ אוֹ אָמַרְנוּ אוֹ חִבַּרְנוּ וְקֶשֶׁר זֶה – כְּמוֹ שֶׁל אַנְטֶאוּס – רַק הָלַךְ וְהִתְעַצֵּם שְׁלָשְׁתֵּנוּ זֹאת אֶל הַהֹוֶה הֵבֵאנוּ וּבִזְכוּתֵנוּ שׁוּב הוּא לְמִבְחָן עוֹמֵד, מִשְׁאֶלֶת-לֵב שֶׁל רַם-הַמַּעֲלָה וְשֶׁל אֶבְיוֹן נוֹדֵד. VII וְכָאן ג'וֹהְן סִטִינְג' עַצְמוֹ, אָדָם עִם שָׁרָשִׁים אִישׁ "שִׁכְחַת-מִלּוֹת-אֱנוֹשׁ", טִפּוּס לֹא קַל. שׁוֹפְטַי, אָמְנָם לַחֲרֹץ מִשְׁפָּט אַתֶּם מֻרְשִׁים אַךְ לֹא לְבַדְּכֶם. סִפְרִי הַבָּא בְּשַׁעֲרֵי זֶה הַהֵיכָל, שֶׁבּוֹ תָּלוּי שְׁלַל דְּיוֹקְנָאוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים, רֵעַי. תּוֹלְדוֹת אַרְצִי טְבוּעוֹת בָּהֶם. הֵיכָן תָּחֵל וְאִי תִּתַּם תִּפְאֶרֶת הָאָדָם, חָשְׁבוּ קוֹרְאַי, וּתְגַלּוּ: סוֹד תִּפְאַרְתִּי בְּכָךְ שֶׁהֵם הָיוּ רֵעַי. | The Municipal Gallery Revisited I Around me the images of thirty years; An ambush; pilgrims at the water-side; Casement upon trial, half hidden by the bars, Guarded; Griffith staring in hysterical pride; Kevin O’Higgins’ countenance that wears A gentle questioning look that cannot hide A soul incapable of remorse or rest; A revolutionary soldier kneeling to be blessed. II An Abbot or Archbishop with an upraised hand Blessing the Tricolour. ‘This is not,’ I say, ‘The dead Ireland of my youth, but an Ireland The poets have imagined, terrible and gay.’ Before a woman’s portrait suddenly I stand; Beautiful and gentle in her Venetian way. I met her all but fifty years ago For twenty minutes in some studio. III Heart smitten with emotion I sink down, My heart recovering with covered eyes; Wherever I had looked I had looked upon My permanent or impermanent images; Augusta Gregory’s son; her sister’s son, Hugh Lane, ‘onlie begetter’ of all these; Hazel Lavery living and dying, that tale As though some ballad singer had sung it all. IV Mancini’s portrait of Augusta Gregory, ‘Greatest since Rembrandt,’ according to John Synge; A great ebullient portrait certainly; But where is the brush that could show anything Of all that pride and that humility, And I am in despair that time may bring Approved patterns of women or of men But not that selfsame excellence again. V My mediaeval knees lack health until they bend, But in that woman, in that household where Honour had lived so long, all lacking found. Childless I thought, ‘My children may find here Deep-rooted things,’ but never foresaw its end, And now that end has come I have not wept; No fox can foul the lair the badger swept. VI (An image out of Spenser and the common tongue.) John Synge, I and Augusta Gregory, thought All that we did, all that we said or sang Must come from contact with the soil, from that Contact everything Antaeus-like grew strong. We three alone in modern times had brought Everything down to that sole test again, Dream of the noble and the beggarman. VII And here’s John Synge himself, that rooted man ‘Forgetting human words,’ a grave deep face. You that would judge me do not judge alone This book or that, come to this hallowed place Where my friends’ portraits hang and look thereon; Ireland’s history in their lineaments trace; Think where man’s glory most begins and ends And say my glory was I had such friends. |