תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 9 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
תפילה על בתי וְשׁוּב תֵּילִיל סוּפָה, וְכִמְכֻסָּה מִתַּחַת פּוּךְ, חֻפָּה שֶׁל עֲרִיסָה, תּוֹסִיף בִּתִּי לִישֹׁן. לָרוּחַ אֵין מִכְשׁוֹל מִלְּבַד הַיַּעַר וְגִבְעַת הַחוֹל. חֲצִיר גַּגּוֹת וַאֲלֻמּוֹת הָרְסָה נוֹלְדָה בְּלֶב-יַמִּים, וְכָאן הִתְחוֹלְלָה; שָׁעָה תְּמִימָה הָלַכְתִּי בִּתְּפִלָּה אֲפוּף קַדְרוּת. לִבִּי עָלַי מַשָּׂא. תְּפִלָּה נָשָׂאתִי לְבִתִּי שָׁעָה תְּמִימָה, קוֹל הַסְּעָרָה נִשְׁמָע עַל הַמִּגְדָּל, מִתַּחַת לְקַּשְׁתוֹת הַגֶּשֶׁר, לַעֲצֵי הַצַּפְצָפוֹת צִוְחַת קוֹלָהּ עַל הַגָּדוֹת הַמּוּצָפוֹת. נִרְגָּשׁ הוֹזֶה הָלַכְתִּי כְּבַחֲלוֹם, שֶׁיְּמֵי עָתִיד הִגִּיעוּ עַד הֲלוֹם, רִקּוּד נִלְהָב, תֻּפִּים נִשְׁמָע קוֹלָם מִתּוֹךְ הַתֹּם הַקַּטְלָנִי שֶׁל מֵי הַיָּם. לוּ נִתְבָּרְכָה בִּיפִי מַרְאֶה, אַךְ בְּמִדָּה שֶׁלֹּא תַּכֶּה עֵינוֹ שֶׁל זָר בְּתַדְהֵמָה גַּם לֹא אוֹתָהּ עַצְמָהּ מוּל הַמַּרְאָה תֻּקְסַם אִם רַק תִּרְאֶה כַּמָּה נָאָה הִיא; וְאָז תַּבִּיט בַּיֹּפִי כִּבְיִעוּד וְתִסְתַּנְוֵר. תְּאַבֵּד אֶת נְדִיבוּתָהּ וְטוֹב לִבָּהּ כִּמְעַט וְגַם אֶת הַקִּרְבָה אֶל הַזּוּלַת שֶׁנִּבְנְתָה בְּשׂוֹם שֵׂכֶל. לֹא תִּמְצָא חָבֵר. הֵלֵנָה, שֶׁבְּחַיֵּי הֵיכַל וְכֶתֶר מָאֲסָה וּכְסִיל אֶת גּוֹרָלָהּ לְגֵיהִנּוֹם עָשָׂה, וְהִיא אֲשֶׁר מִקֶּצֶף יָם נוֹלְדָה, בְּאֵין לָהּ אָב, הָיְתָה יְכוֹלָה עֲשׂוֹת כָּל שֶׁרוּחָהּ תִּתְאַו, אַךְ בָּחֲרָה הִיא בְּאִישׁ חָרַשׁ בַּרְזֶל צוֹלֵעַ. בָּרִי, מָנוֹת הָאֹכֶל שֶׁל נָשִׁים יָפוֹת מְלֻוּוֹת בְּתוֹסָפוֹת מְטֹרָפוֹת. וְאָז קַרְנוֹת הַשֶּׁפַע נִתְהַפְּכוּ עָלֶיהָ. וְנֹעַם הֲלִיכוֹת אֶדְרֹשׁ שֶׁיְּלַמְּדוּהָ הַלֵּב קִנְיָן נִרְכָּשׁ הוּא כַּיָּדוּעַ נִתָּן הוּא לְמִי שֶׁאֵין יָפְיוֹ מֻשְׁלָם. אַךְ יֵשׁ רַבִּים שֶׁהִשְׁתַּטּוּ, הָלְכוּ שׁוֹלָל אַחַר הַיֹּפִי, וְרַק בַּסּוֹף קָנוּ בִּינָה, וְאוֹהֲבִים תְּמִימִים וַעֲלוּבִים שֶׁאָהֲבוּ עַד כְּלוֹת וְהֶאֱמִינוּ שֶׁהֵם אֲהוּבִים עַתָּה רַק עֲדִינוּת וְלֵב זָהָב תָּתוּר עֵינָם. לוּ תְּלַבְלֵב כְּמוֹ עֵץ בַּמִּסְתָּרִים וַהֲגִיגֶיהָ כְּמוֹ שֶׁל אַנְקוֹרִים שֶׁתַּכְלִיתָם הָפֵץ סָבִיב סָבִיב אֶת תְּרוּמָתָם הַמּוֹעִילָה בְּלֵב נָדִיב וְכָל מִרְדָּף יַתְחִיל הוּא בִּלְבָבוֹת שְׂמֵחִים וּבְשִׂמְחָה יַתְחִיל הוּא כָּל תְּלוּנָה, לֹא בְּטִינָה הוֹ, לוּ תִּחְיֶה בִּתִּי כְּמוֹ עֵץ דַּפְנָה שֶׁשָּׁרָשָׁיו כָּאן נְטוּעִים לְנֶצַח נְצָחִים. לִבִּי, בְּשֶׁל הַלְּבָבוֹת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְסוּג הַיֹּפִי שֶׁאוֹתוֹ בַּחֲדָרָיו טִפַּחְתִּי עַתָּה יָבֵשׁ. דַּרְכּוֹ לֹא שִׂגְשְׂגָה יוֹדֵעַ הוּא שֶׁחֶנֶק הַשִּׂנְאָה הוּא רֹעַ רַע מִכֹּל. צִבְעוֹ שָׁחֹר. אִם לֹא הָיְתָה בָּנוּ שִׂנְאָה, שׁוּם רוּחַ, שׁוּם סוֹפָה גּוֹאָה אֶת הָאַנְקוֹר מֵעַל עַנְפֵי הָעֵץ לֹא תַּעֲקֹר. שִׂנְאָה שִׂכְלִית הִיא הַגְּרוּעָה שֶׁבַּעֲוָלוֹת הַנַּח לָהּ שֶׁתַּחֲשֹׁב שֶׁהַדֵּעוֹת מְקֻלָּלוֹת לוּלֵא רָאִיתִי הַיָּפָה נוֹלֶדֶת מִתּוֹכְכֵי קֶרֶן הַשֶּׁפַע מִתְמַלֶּטֶת אַךְ בְּשֶׁל אָפְיָהּ הָעַקְשָׁנִי מָכְרָה בִּנְזִיד הָעֲדָשִׁים אֶת זוֹ הַקֶּרֶן שְׁחִן-עֶרְכָּה נוֹדַע בְּכָל הַקֶּרֶת בַּעֲבוּר מִין חֵמֶת נְפוּחָה, רַעֲשָׁנִית. חָשׁוּב: לִכְשֶׁשִּׂנְאָה מִנֶּפֶשׁ תֵּעָקֵר עָתִיד הַתֹּם הַקַּמָּאִי לְהִשְׁתַּקֵּם, וּתְגַלֶּה הַנֶּפֶשׁ אֶת הַיְּכֹלֶת לֵיהָנוֹת, גַּם לְהַשְׁכִּין שַׁלְוָה גַּם פַּחַד לְזָרוֹת. תִּמְצָא שֶׁמֶּתֶק קִיּוּמָהּ הוּא רְצוֹן הָאֵל, וְהִיא יְכוֹלָה גַּם כְּשֶׁמּוּלָה פָּנִים זְעוּפוֹת וְגַם כְּשֶׁמִּסָּבִיב מְיַלְּלוֹת סוּפוֹת לָלֶכֶת בְּגֵו זָקוּף, בְּרֹאשׁ צוֹהֵל. לוּ חֲתָנָהּ יָבִיא אוֹתָהּ בְּצֵל מָעוֹן שֶׁבּוֹ עוֹרְכִים טְקָסִים, שָׁרִים הִמְנוֹן. שִׂנְאָה וִיהִירוּת הִנָּם פְּרִיטִים שֶׁנִּמְכָּרִים הֵיטֵב בְּכָל הַיְּרִידִים. אַךְ אֵיךְ בּוֹקְעִים מִן הַנְּהָגִים וְהַטְּקָסִים סְמָלִים שֶׁל יֹפִי וְשֶׁל תֹּם עֹודֵף. הַטֶּקֶס הוּא בִּטּוּי שֶׁל עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהַמִּנְהָג כִּנּוּי שֶׁל עֵץ דַּפְנָה עָנֵף. | A Prayer for my Daughter Once more the storm is howling, and half hid Under this cradle-hood and coverlid My child sleeps on. There is no obstacle But Gregory's wood and one bare hill Whereby the haystack- and roof-levelling wind, Bred on the Atlantic, can be stayed; And for an hour I have walked and prayed Because of the great gloom that is in my mind. I have walked and prayed for this young child an hour And heard the sea-wind scream upon the tower, And under the arches of the bridge, and scream In the elms above the flooded stream; Imagining in excited reverie That the future years had come, Dancing to a frenzied drum, Out of the murderous innocence of the sea. May she be granted beauty and yet not Beauty to make a stranger's eye distraught, Or hers before a looking-glass, for such, Being made beautiful overmuch, Consider beauty a sufficient end, Lose natural kindness and maybe The heart-revealing intimacy That chooses right, and never find a friend. Helen being chosen found life flat and dull And later had much trouble from a fool, While that great Queen, that rose out of the spray, Being fatherless could have her way Yet chose a bandy-leggèd smith for man. It's certain that fine women eat A crazy salad with their meat Whereby the Horn of Plenty is undone. In courtesy I'd have her chiefly learned; Hearts are not had as a gift but hearts are earned By those that are not entirely beautiful; Yet many, that have played the fool For beauty's very self, has charm made wise, And many a poor man that has roved, Loved and thought himself beloved, From a glad kindness cannot take his eyes. May she become a flourishing hidden tree That all her thoughts may like the linnet be, And have no business but dispensing round Their magnanimities of sound, Nor but in merriment begin a chase, Nor but in merriment a quarrel. O may she live like some green laurel Rooted in one dear perpetual place. My mind, because the minds that I have loved, The sort of beauty that I have approved, Prosper but little, has dried up of late, Yet knows that to be choked with hate May well be of all evil chances chief. If there's no hatred in a mind Assault and battery of the wind Can never tear the linnet from the leaf. An intellectual hatred is the worst, So let her think opinions are accursed. Have I not seen the loveliest woman born Out of the mouth of Plenty's horn, Because of her opinionated mind Barter that horn and every good By quiet natures understood For an old bellows full of angry wind? Considering that, all hatred driven hence, The soul recovers radical innocence And learns at last that it is self-delighting, Self-appeasing, self-affrighting, And that its own sweet will is Heaven's will; She can, though every face should scowl And every windy quarter howl Or every bellows burst, be happy still. And may her bridegroom bring her to a house Where all's accustomed, ceremonious; For arrogance and hatred are the wares Peddled in the thoroughfares. How but in custom and in ceremony Are innocence and beauty born? Ceremony's a name for the rich horn, And custom for the spreading laurel tree. |