לציון יום פטירתו ב-16 בנובמבר: על שירתו של ישראל בר-כוכב פורסם: מאזנים / 5 פ"ה חשון תשע"ב 2011 ( טקסט מלא בהמשך הדף ) ...מבחר השירים מן השנים 1973 עד 2010 מציג את שירתו של ישראל בר-כוכב כשירה משפחתית מאוד. טובי השירים בַּכֶּרך הגדול והעשיר הזה, והם רבים מִסְפוֹר, עוסקים בְּבֵית ההורים וּבִבני משפחתו של המשורר, שהם עבורו חוויה מתקנת חֵלף הסֵבל והעלבון שהיו מנת חלקם של הוריו וּמנת חלקו כילד שגדל בְּצִלָּם. בִּתחום זה מסתמנת בתולדות הספרות העברית דינמיקה מעניינת, שאינני יודעת אם שָׂמו אליה לב בַּמחקר וּבַבּיקורת. ניתן להראות שבדרך הילוכה של ספרותנו כֹּל דור קבע את ייחודו לפי המקום הדומיננטי או השולי של בית אבא-אמא בשירתו..... ל חצו להורדה כקובץ PDF (טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים) המציאות הפשוטה כיער של סמלים על שירתו של ישראל בר-כוכב ישראל בר-כוכב הוא משורר בעל קול צלול ומיוחד, היודע את סוד המאגיה של המילים. באמצעות המילים הוא בורא עולמות ומחריבם, וּבסיוּעָן הוא הופך מראֶה יום-יומי וּפשוט לסמל רב-אנפין. מראות פרגוד – screen memories – צפים ועולים בשיריו מִמַעמקי הילדוּת הרחוקה: שדרות ירושלים וקולנוע "לילי" של רמת-גן הוותיקה, גימנסיה דביר שכבר אינה קיימת, רחובות שנקין וכצנלסון בגבעתיים, נסיעה לים עם אמא המצוידת בסל של כריכים, המטבח של הדודה חיה וכן הלאה. מנבכי הזמן עולה מראה בית-ספר פרדס שֶ(אני מצטטת) "נטוי ברחוב אמנון ותמר / כמו אלגוריה עצובה / על אהבה ועל איסורים" (סוף ציטטה. ראו בשיר "פנס קסם" מתוך הקובץ "מֶדיוּם, שש תמונות" מ-1991). השירים הללו חורגים מהמציאוּת גם כשהם עוסקים במציאות הפשוטה. הם מַעֲטים עליה זוהַר מיוחד, גם כשאין המצב המתואר זוהֵר כלל וּכלל. בשיר "טַנְטָלוּס" מתוך הקובץ "פסוקי ירח" (מ-1999) נאמר במפורש שהשירה אוהבת את המחלה ואת הכישלון ואת הדברים המשבשים דעתו של אדם, כי בעצם רק היא מסוגלת להפוך את הסחי ואת הקיא ואת המאוֹס לזהב טהור. מבחר השירים מן השנים 1973 עד 2010 מציג את שירתו של ישראל בר-כוכב כשירה משפחתית מאוד. טובי השירים בַּכֶּרך הגדול והעשיר הזה, והם רבים מִסְפוֹר, עוסקים בְּבֵית ההורים וּבִבני משפחתו של המשורר, שהם עבורו חוויה מתקנת חֵלף הסֵבל והעלבון שהיו מנת חלקם של הוריו וּמנת חלקו כילד שגדל בְּצִלָּם. בִּתחום זה מסתמנת בתולדות הספרות העברית דינמיקה מעניינת, שאינני יודעת אם שָׂמו אליה לב בַּמחקר וּבַבּיקורת. ניתן להראות שבדרך הילוכה של ספרותנו כֹּל דור קבע את ייחודו לפי המקום הדומיננטי או השולי של בית אבא-אמא בשירתו. יל"ג, גדול משוררי המאה ה-19, כתב בעיקר על המצב הלאומי והתגאה בשירו "אַתֶּם עֵדַי" שמעולם לא עשה את חייו הפרטיים קרדום לחפור בו: כשנשא אישה והוליד בנים הוא לא פצח פיו בְּשיר, וּכְשחלו בניו וָּמתו הוא לא קונן על כך בשיריו. ביאליק, לעומת זאת כתב בלי סוף על בית ילדותו ועל הוריו, וּבִמיוחד על סופם המר, והוא עשה כן בסגנון כה אישי וּמשכנע, עד כי חלק מִמבקריו לא שמו לב שהסיפור הוא בעיקרו של דבר סמל ולא מציאוּת כִּפשוטה. לדעתי, ביאליק לא סיפר בשירתו האוטוביוגרפית אלא על היהודי של כל ימות השנה. על האירועים האינטימיים והטראומטיים, הנטולים כל ממד קולקטיבי, הוא סיפר רק בַּחסות היצירה הבדיונית. ואולם הפסאדה של היצירה שלו היא פסאדה אישית, אוטוביוגרפית, וכך תפסו את שירתו רבים מקוראיו. בְּדור המודרנה, וּבִמיוחד בשירת אלתרמן, "האני" והיסוד האוטוביוגרפי כמעט שסולקו לגמרי מן הזירה, אך כאן קרה דבר הפוך למה שקרה בשירת ביאליק. ביאליק כתב כביכול על חייו, אך סיפר בשיריו סיפור קולקטיבי, ואילו אלתרמן הציג ארכיטיפים נטולי ממד אישי, אך בין השורות אפשר להכיר וּלזהות את הביוגרפיה המוחשית. כך, למשל, כשמדבר הבן אל אב הגוֹוע בשיר "דם" מתוך "מכות מצרים", אפשר לשמוע את חרחור המחלה של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, שגסס באותה עת מסרטן הגרון. הבן אומר לאביו: "סחרחר אני, אבי, סחרחר לא ממחול, / ניחר אני, אבי, ניחר אני כחול. / חבקני [...] סמכני וכו'. האישי ביותר עולה דווקא מתוך התיאור הארכיטיפי. דורם של יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ החזירו את בית אבא-אמא למרכז הזירה, ואפילו נתן זך תיאר את אִמו בהרחבה, בקובץ שירים מאוחר, ועל כן לא מפתיעה היא העובדה שדורו של מאיר ויזלטיר – דור משוררי שנות השישים – סילק את הנושא הזה מחזית שירתו. והנה, משוררי הדור הבא – משוררים כדוגמת ישראל בר-כוכב, יצחק לאור, חוה פנחס-כהן ועוד – מחזירים את הנושא האישי הזה לחזית הבמה ומכוונים אליו זרקור רב-עוצמה. קולו של ישראל בר-כוכב הוא כאמור קול ייחודי, מן הקולות הצלולים והיפים ביותר שנשמעים כיום במקומותינו. יש בשיריו תום ועורמה כאחד, יש בהם מוּדעות עצמית וּשליטה ביחד עם אובדן שליטה והרתחת מצולות התת-מוּדע. ישראל בר-כוכב בונה בשירתו מיתוס אישי מִפֵּירורי המציאוּת הקונקרטית, וּבשירתו "הסוכה הנופלת", למשל (כְּבַשיר "גינה" מן הקובץ "גיל האהבה הפגומה" מ-1983) טעונה במטען כבד פי כמה ממה שיש לה בַּפְּשָט של השיר. הגן ועבודת הגננות היא מוטיב העובר כחוט השני בשירת ישראל בר-כוכב. פעולות השתילה והגיזום וְתיאור התולעים המכרסמות את גזעי העצים משמשים מטפורה לַחיים וְלִגְזַר דינו של הַחֲלוֹף. גם צליעת האב, המתוארת ברבים מהשירים מִתְעָלָה למדרגת סמל מיתולוגי, ומושווית בהם לצליעתו של הֵייפַסטוּס – הָאֵל הנפח מן המיתולוגיה היוונית. ואולם, מעניינת אף יותר היא האנלוגיה הסמויה לדמותו של יעקב, אבי האומה, שאינו נזכר בשירים האלה באופן גלוי ומפורש. בשיר "מיתולוגיה" (מתוך הקובץ "הִנה" מ-1998) מתוארים חיי ההורים בסגנון הסיפורים הפטריארכליים של ספר בראשית ובסגנון הכרוניקות שבספרי שופטים, מלכים ודברי הימים על חייהם ועל מותם של גדולי האומה: "ואמי בְְּלִדתה בת ארבעים ושתיים שנים / ואבי בן ארבעים ושתיים שנים וּשְנֵי יְמֵי חייו שישים וארבע שנה / ועשרים שנה מלך על חיי ועל גני ועל בית ילדותי". מות האב בשיר "גורן האטד" (מתוך הקובץ "גיל האהבה הפגומה" שכבר הזכרנו אותו) נכרך עם מות יעקב, כמתואר בפרק האחרון של ספר בראשית. סיפור הילדוּת העולֶה משירי ישראל בר-כוכב אינו סיפור קל של "איש תחת גפנו", כי אם סיפורו של ילד שנולד לאב שהיה יתום נָכֶה בְּבֵית היתומים הירושלמי על-שם דיסקין. השיר "ירושלים" מתוך הקובץ "הִנה" מזכיר במקצת, בתערובת הקדושה והחולין שבו, את שירו של שלונסקי "עמל" (הפותח במילים "הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת" וממשיך במילים "בתים ניצבו כטוטפות / וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים"). אני קוראת בדילוגים: קַבְּלִי אוֹתִי, יְרוּשָׁלַיִם, אֲנִי הַכֹּהֵן [...] בָּהָר טָמוּן אָבִי הַנָּזִיר, הוּא שֶׁצָּלַע בָּרְחוֹב שֶׁל מוֹסַד הַיְּתוֹמִים דִיסְקִין, עַכְשָׁו הוּא גוֹלֵשׁ מִמְּרוֹם מוֹתוֹ לְנַצֵּחַ עַל מַקְהֲלוֹת הָרוּחַ לָבוּשׁ בִּכְתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי בְּאֵפוֹד כֹּהֲנִים, כְּתֹנֵת פַּסִּים, כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים, לִהְיוֹת רָאוּי לָךְ. כעסו של האב וכאביו עולים על שולחן השבת. האב אינו מקרב את בנו ואינו מחבקו ומנשקו, ואף-על-פי-כן אין בנו, שכאביו הולידו את שיריו, יכול או רוצה להשתחרר ממנו ומדמותו, ככתוב בשיר "פתולוג של מחשבות" ("אני כותב אותך החוצה / ובכל זאת אתה נשאר בתוכי"). במיתולוגיה הפרטית שבונה ישראל בר-כוכב מדמותו של אביו לעתים מופיע האב בדמותו הקטגורית של משה רבנו, הנביא והמחוקק, כמסופר בשיר "גרזן" מתוך הקובץ "בקרוב אהבה" מ-2005): הָאָב יוֹרֵד מִן הָהָר, עוֹטֶה גּוּפִיָּה לְבָנָה שֶׁל "אָתָא", גַּרְזֶן אָדֹם בְּיָדָיו הַמְגֻיָּדוֹת, אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמַּרְאֶה, פָּנָיו בּוֹעֲרוֹת כְּשֶׁהוּא יוֹרֶה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וכאשר הלכה האם לעולמה בגיל תשעים ושתיים, כותב ישראל בר-כוכב בשיר "במות אמי" מאותו קובץ, ברומזו לתיאור מתן תורה באגדת חז"ל, למלחמת יהושע בגבעונים ואולי גם למות סיסרא שהכוכבים נלחמו בו ממסילותיהם: בְּמוֹת אִמִּי שֶׁמֶש לֹא זָרְחָה, יָרֵחַ לֹא חָג הָיָה דֶצֶמְבֶּר אַלְפַּיִם וְהַכּוֹכָבִים בְּשִׁכְחָה אִמִּי נֶעֶצְמָה מֻקֶּפֶת שְׁלֹשֶת יְלָדֶיהָ, רוֹפֵא אֶחָד אָמַר: "הִיא לֹא סָבְלָה", אֲבָל הַמַּכְשִׁירִים צָוְחוּ בְּכָל כּּחָם, אִמִּי אָזְלָה, מָוֶת פָּרַח צָהֹֹב בִּלְחָיֶיהָ, עַל פָּנֶיהָ הַיָּפִים וִילוֹנוֹת יְרֻקִּים הוּגְפוּ. רוֹפְאִים הָיוּ לִרְפָאִים. שירים רגישים ומרגשים כאלה וכגון אלה מעמידים את ישראל בר-כוכב בשורה אחת עם טובי המשוררים הפועלים כיום בקריית ספר שלנו, ומשאירים אותנו בציפייה דרוכה לקראת השירים שבדרך.

עוד על הקונטרנים (contranym) ביצירת אלתרמן רשימתי " הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם , או : המקוריוּת ומקורותיה" (שנשלחה לקוראי אתר זה ביום 26.9.2024) זכתה לתגובות רבות, ודברי המשוב גרמו לי לנסות למצוא דוגמאות נוספות של מילים עבריות המציינות בהעלםּ אחד דבר והיפוכו, כמו השורש קל"ס המציין שבח וגנאי גם יחד. בינתיים עלו בדעתי קונטרנימים נוספים, כלהלן: בלשון ימינו השורש רג"ע משמש בעיקר בהוראת "שכַך ושקַט", אך בלשון המקורות אין חיץ ברור בין שורשים רג"ז, רג"ע, רג"ש. כך למשל בפסוק "רָגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו" (ישעיהו נא, טו) , שבּוֹ רג"ע משמעו רג"ש; והשורש רג"ש משמש גם במשמעות רג"ז כבפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב, א). לפיכך, בשירת אלתרמן "אתר רוגע" יכול להיות גם "אתר רוגש". לשורש דח"ה יש שתי הוראות שהן לכאורה דבר והיפוכו: המילה 'לדחות' פירושה לא להסכים ("קרבן התאונה דחה את הצעת הפיצוי של חברת הביטוח"), אך גם לקבוע למועד מאוחר יותר ("דחינו את הדיון ביום-יומיים"). בהוראה השנייה אין משום התנגדות לעניין או פסילתו, אלא הסכמה לחזור ולעסוק בו בעתיד. בבית-המשפט עלול משפט דו-משמעי כגון "השופט דחה את הבקשה" לאי-הבנה גורפת. להתייחד . למילה זו שתי הוראות הפוכות: האחת מלשון " יחד, יחדיו " ("בני הזוג התייחדו אחרי החופה"), והשנייה מלשון " לחוד " ("הוא התייחד בחדרו, ואיש לא ראהו בבואו ובצאתו"). מחריש . למילה שתי הוראות שהן דבר והיפוכו. מן הצד האחד, "להחריש" פירושו "לשתוק" (מלשון "חֶרֶשׁ, דומייה"). מן הצד השני, "להחריש [אזניים]" פירושו: להרעיש, להשמיע קולות ורעשים שעלולים לסכן את כושר השמיעה של הזולת (מלשון "חֵרֵשׁ", חסר חוש שמיעה). מהשורש תל"ע באות המילים המנוקדות "להתליע" (להתמלא בתולעים) ו"לתלע" (לִפלות תולעים מתוך חפץ מתולע). למילה "לטהר" יש הוראות חיוביות: לנקות מן הסיגים, מן הטומאה או מהאשמה. לעומת ההוראות החיוביות (כב"טיהור מים", למשל) יש גם הוראות שלילית (כב"טיהור אֶתני", למשל). למילה "לחלוק" יש הוראות חיוביות המבטאות קִרבה אל הזולת ("לחלוק לו כבוד", לחלוק אִתו את פִּתךָ" [או את סודותיךָ], "לחלוק לו מחמאות ושבחים", וכד'), אך יש לו גם הוראה המבטאת התרחקות מן הזולת בשל חילוקי דעות אִתו והתנגדות לעמדתו ("לחלוק עליו"). מן השורש שכ"ח נבראו מילים שהן דבר והיפוכו: עניין "שכוח" הוא עניין שנעלם מן הזיכרון; עניין נידח ולא מוּכּר; עניין "שכיח" הוא עניין נפוץ ומוּכּר, שפוגשים בו לעִתים קרובות או שמתרחש לעִתים קרובות. "ירקרק" הוא צבע טבעי ורענן, אך יש לו משמעות נוספת שאינה טבעית או רעננה – צבע הזהב ("כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ  בִּירַקְרַק  חָרוּץ"; תבלים סח, יד). יתר על כן, המילה "ירקרק" אינה מציינת רק אותו צבע נעים ומשובב-נפש המאפיין את מראות הטבע, אלא גם צבעהּ של מחלה קשה וחשוכת-מרפא ("וְהָיָה הַנֶּגַע  יְרַקְרַק  אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר [...] נֶגַע צָרַעַת הוּא"; ויקרא יג, מט). * את שימושיו של אלתרמן בתחבולה הרטורית של הקונטרנים ניתן לראות בבירור בשירי הרוח שלו. המילה העברית "רוח" כשלעצמה היא כעין קונטרנים במובנים אחדים. מן הצד האחד, היא מציינת תופעת טבע מוחשית – משב-אוויר הגורם לפעמים הנאה ולפעמים סבל. מן הצד האחר, רוח היא עניין ערטילאי – תופעה מופשטת ובלתי מוחשת, שכל-כולה בתחומי הרעיון והמחשבה. ואולם, כשם שהמילה " מילה " אינה שם-עצם מוחשי אך בכוחה להשפיע השפעה מוחשית על המציאוּת החוץ-טקסטואלית, כך גם הרוח במובנה האבסטרקטי: הגם שהיא מופשטת ובלתי מוחשית היא יכולה לשנות את החיים המוחשיים מקצה לקצה. אלתרמן השתמש הרבה במילה "רוח" בלשון זכר, וזאת בניגוד למקובל בלשון היום-יום. כידוע, בעברית של ימינו המילה 'רוח' משמשת בלשון נקבה, אך במקורות היא משמשת בלשון לשון נקבה ובלשון זכר גם יחד. מן הצד האחד נאמר בתנ"ך: " וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב); ומן הצד האחר, נאמר בו: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י, יט). את פזמונו "אוּף, איזה רוח" חיבר אלתרמן חודשים אחדים לפני מותו למען תכנית הבידור "צץ וצצה" (1969). הפזמון כורך את רוח החוצות ואת רוח הזמן והופכן למהות אחת כמו בשירים "עוד חוזר הניגון", "הרוח עם כל אחיותיה", "הסער עבר פֹּה לפנות בוקר" ושירים נוספים משירי "כוכבים בחוץ": "אֵיזֶה רוּחַ בַּחוּץ! אֵיזֶה רוּחַ!/ רוּחַ! רוּחַ! הָרְחוֹב הָרָחוּץ/ רָץ, נֶחְפָּז בִּמְעִיל גֶּשֶׁם פָּתוּחַ./ בְּעִקְבוֹת הַבָּרָק עַל גַּגּוֹת [...] וּמְטַלְטֵל וְחוֹבֵט/ וְנִטְפָּל וּמְסַחְרֵר/ וְנִכְנָס בְּוִכּוּחַ [...] זֶה הַגַּל הֶחָדָשׁ, הַמַּתְחִיל/ לְנַעֵר כִּשְׁטִיחִים אֶת הַיֹּשֶׁן! [...] אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אֵיךְ זֶה דוֹהֵר, שׁוֹטֵף!/ וּמְטַלְטֵל צַמָּרוֹת/ וּמַחֲלִיף מִשְׁמָרוֹת/ וּמְפַזֵּר וּמְנַעֵר/ מַצָּעִים וְנִסִּים/ וְחוֹדֵר וְחוֹתֵר.../ יַא, תֵּן רֶגַע לָנוּחַ!/ שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר.../ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ זוֹהִי חֻקַּת הַיָּמִים,/ וְטוֹב – בִּמְחִילָה מִמָּסֹרֶת –/ שֶׁבֵּין קַיִץ לְקַיִץ שוֹמְעִים/ אֶת לְשוֹן הָרוּחוֹת שֶׁל הַחֹרֶף.[...]/ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!/ אֵיךְ זֶה דוֹהֵר, שׁוֹטֵף!/ וּמְפַזֵּר עֲרֵמוֹת / וְהוֹפֵךְ מֻסְכָּמוֹת/ וְדוֹלֵג עַל גָּדֵר/ לַמֶּרְחָב הַפָּתוּח/ וְזוֹנֵק וְחוֹזֵר,/ יָא, תֵּן רֶגַע לָנוּחַ!/ שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר.../ אוּף, אֵיזֶה רוּחַ!". בתחילת הפזמון הרוח מתואר/ת כתופעת טבע רגילה, אך מרגע שהרוח "נ ִכְנָס בְּוִכּוּחַ " ברור שאין לפנינו 'רוח' בהוראת 'משב אוויר' בלבד, ושהמשורר יצק לתוך המילה הוראות נוספות. ואכן, ה'רוח' (שהיא גם 'רוח הזמן') מנער את היושן כשטיחים מאובקים, הוא בז לכל איסורי ה"טאבו" המקובלים, מפזר ערֵמות שנערמו במשך השנים והופך מוסכמות שנתקבעו. אין צריך לומר שבמילים "וּמְטַלְטֵל צַמָּרוֹת / וּמַחֲלִיף מִשְׁמָרוֹת" שבפזמון כלולה אמירה המלכדת את צמרת העץ ואת צמרת השלטון. השיר מקיף גם את הטבע הפתוח וגם את העירpolis) ) המוקפת חומה, על כל מנהגי הנימוס (politeness) שלה, הסדר והמשמעת הממושטרים (police) ועל כל ענייני המדיניות (policy) והמדינאוּת (politics). גם המילים "וּמְפַזֵּר וּמְנַעֵר / מַצָּעִים וְנִסִּים" אינן מכַוונות רק לניעור הכרים והכסתות מן האבק על-ידי עקרת-הבית או העוזרת שלה, אלא גם ל'מצעים' של מפלגות פוליטיות ול'נִסים' ( = דגלים) של מפלגות ומדינות. אלתרמן מראה כאן, כמו בשיר "הסער עבר פה לפנות בוקר" את העולם בבוקר שאחרי הסערה (המהפכה או המלחמה), כשהשוּק בכל משמעיו (לרבות "שוק ההון") חבול, מפוזר, פרוע ופרוץ לכל עֵבר. הזכרנו יותר מפעם אחת את שירו הקצרצר של אלתרמן "הסער עבר פה לפנות בוקר" (שאלמלא פירוק השורות הרגילות לשורות קצרות היה לפנינו שיר בן שמונה שורות בלבד – שני בתים בלבד השקולים בהקסמטר ימבי). לא במקרה בחר אלתרמן בשוּק שלאחר הסערה או לפניה כמקום שבּוֹ לרוח השפעה רבה יותר מבכל מקום אחר במרחבי העיר: היא מעיפה בו שלל פֵּרות וירקות ויריעות בד צבעוניות. מופרחות בו קריאות רמות מפי התגרנים הנרגשים או הנרגזים. הרוח משפילה רמים ומעלה אביונים. היא מפילה את החזק, ומרימה את מי שהופל "אל הקרשים". השוּק הוא אפוא צומת שבּוֹ נפגשים כל הגורמים המניעים את ההיסטוריה, והזעזועים המורגשים בו מזכירים את כל התהפוכות העוברות על העולם והמעבירות את הכוח מיד ליד: רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם מֵהֲפֵכַת קְרוֹנוֹת, מֵעֲרֵמוֹת הַשַּׁחַת. שׁוּב שְׁעוֹנֵי הָעִיר יָנִיעוּ בְּחֵיקָם אֶת רִגְעֵיהֶם הָאַחְרוֹנִים עַד שַׁחַר. אֲבָל הָרְחוֹב עוֹד רֵיחָנִי מִגֶּשֶׁם וּמַיִם בְּעֵינֵי אַנְדַּרְטוֹת עַל הַגֶּשֶׁר וְעֵץ נוֹשֵׁם, נוֹשֵׁם, בִּיקוֹד-פְּרִיחָה פָּרוּעַ, אֶת שֵׁם הָרַעַם וְהָרוּחַ. למעשה, ניתן לראות בפזמון "אוּף, איזה רוח" מתוך "שוּק המציאוֹת" (שהוא גם "שוּק המציאוּת " האקטואלית) גלגול קל והומוריסטי של השיר ה"קנוני" "הסער עבר פה לפנות בוקר", משיריו היפים של קובץ הביכורים "כוכבים בחוץ". השיר ה"קנוני" הקצר נראה במבט ראשון כמפגן וירטואוזי של מִצלולים ומִשחקי מילים לולייניים. בקריאה שנייה ושלישית, ניכּר שיש בו תערובת של רגש ושל היגיון ברזל. בצד תיאור הטבע האסתטי של "אמנות לשם אמנות" לפנינו "מִשנה סדורה" של רעיונות היסטוריוסופיים – בתחומי המדינאוּת, החֶברה, הכלכלה ועוד. אותם צירופים הנראים ממבט ראשון תוצאה מקרית של זרימה אסוציאטיבית חופשית – צירופים שנבראו כביכול כמִתוֹך "טראנס" ולא מתוך מחשבה מעמיקה – מתגלים בדיעבד כצירופים מנומקים ובעלי משמעות אינטלקטואלית עקבית ומשכנעת. "הסער עבר כאן לפנות בוקר", כמו הפזמון "אוּף, איזה רוח" מפגין את "מקבילית הכוחות" שבין פרץ לרסן – בין מאגיה אינטואיטיבית לאמירה מושכלת, האופיינית לשירת אלתרמן. ניתן לראות כאן בבירור שאמירה הנראית ממבט ראשון כמשחק וירטואוזי של מילים צלילים, מכילה בתוכה הגוּת קוהרנטית ורבת פנים, שמקפלת בתוכה את עיקרי הרעיונות של "כוכבים בחוץ" ומשַׁקפת את מוראות הזמן. הפכי  הסער והרסן עולים כאן מכל המישורים,  למן הפרוזודיה ועד לאידֵאולוגיה. כבר במילים כמו "רעוע",  "גושש", "נרגע", "רגעיהם" מצויים כל ההגאים של הפכי הרעש והרוגע, עד כי  לפנינו תיאור מצב אוקסימורוני של רגיעה רוגשת או של רעש רוגע. וכך,  למרות שבכל השיר אין אף לא אוקסימורון אחד, מפורש וגלוי לעין, מן הסוג האלתרמני השגור (כדוגמת "דממה צורמת", "מחשכיך הלבנים", "פתאומית לעד", וכדומה), בכל זאת מתגלה לפנינו שיר שהוא פרדוקסלי ואוקסימורוני בכל מישור ממישוריו. הפכת הקרונות אינה רק מראֶה ממראות השוק, שכּן כלולה בה אמירה מרובדת מתחומי הפוליטיקה המדינית והמוניטרית, וכן אמירה אַרְס פואטית (שבה האנדרטות על הגשר מייצגות את הקלסיקה והעץ הפרוע השועט במרדף מייצג את השירה המודרניסטית). מסע החיים ומשאם כמוהם בשירת אלתרמן כמסע ברכבת רבת קרונות ועמוסת מטען החוצה את שדות הזמן. המילה קרונות מזכירה את המילה היוונית Chronos זמן, ומשום כך דימה אלתרמן את הזמן בשירו "עד הלילה" לאורלוגין יקר ושביר המובל בקרונות הרכבת: לֹא קְרוֹנוֹת הַמִּטְעָן אֶל הַדֶּרֶךְ שָׁבִים.לֹא שִׁירָם הֶעָמוּם עַל פָּנֵינוּ הוּשַׁט. כָּךְ נוֹסֵעַ הַזְּמַן. הוּא יָקָר וְשָׁבִיר.הוֹבִילוּהוּ לְאַט. הוֹבִילוּהוּ לְאַט. בשירים אחדים משירי "כוכבים בחוץ" מיזג אלתרמן את המשמעות הפיסקלית של הקרונות והכתרים (שמותיהם של מטבעות בשוק ההון) עם המשמעות הנגזרת ממושג הזמן ועם המשמעויות הפוליטיות הקשורות ב"כתר" (כתר המלך, הנשיא, או ראש-הממשלה). אלתרמן בחר בשוּק (בשלל משמעיו) בהתקרב הסערה, או לאחר שהיא חולפת, כי הרוח מעיפה בשוק את הסחורה לכל עבר, התגרנים הנרגשים או הנרגזים משמיעים קולות רמים, הרוח משפילה רמים ומעלה אביונים, היא מפילה את החזק ומרימה את מי שהופל "אל הקרשים". השוּק הוא צומת שבו נפגשים כל הגורמים המניעים את ההיסטוריה ובו משתקפות תהפוכות הזמן המעבירות את מוקד הכוח מיד ליד. השוּק הוא הממוצע שבּין היישוב הכפרי, שבּוֹ גדלים הירקות והפֵּרות, לבין המציאוּת האוּרבּנית שבָּהּ הם משוּוקים. בעזרת צירופיו האוקסימורוניים ותחבולת הקונטרנים, הצליח אלתרמן להביא בכפיפה אחת את הפן הנפלא של העיר ואת תאומו הניגודי – המפחיד והמאיים.

לציון יום הולדתה של המשוררת האמריקנית אן סקסטון ביום 9 בנובמבר המשוררת האמריקנית המקורית אן סקסטון , אילו האריכה ימים, הייתה יכולה היום להיות בת 96, אך היא התאבדה בגיל 45 בעקבות דיכאונות וריבוי תרופות פסיכיאטריות שנטלו ממנה את תנופת החיים. היא נולדה ב-1928 בבוסטון למשפחת סוחרים, שניהלה אורח חיים אמיד ואלגנטי, אך ילדותה, נעוריה ועלומיה לא היו מאושרים כלל וכלל. הוריה שהיו חדורי תודעה מעמדית שלעולם לא הגיעה לסיפוקה – אב אלכוהוליסט ואם שלא מנעה מבתה את נחת זרועה – מנעו ממנה להינשא לאהובה מתוך סנוביזם מעמדי, והיא נאלצה לברוח לקליפורניה כדי להינשא לו. דיכאון-שלאחר-לידה גרר דיכאונות נוספים ואשפוזים. מלגת לימודים שקיבלה מאוניברסיטת בוסטון ב-1958 לסמינר של המשורר רוברט לואל הפגישה אותה עם סילביה פלאת , שהייתה לידידתה הקרובה ולשותפה ללבטיה האובדניים. לאחר התאבדותה של סילביה פלאת כתבה עליה אן סקסטון שיר קורע לב שמתח ביקורת על הרעיון האובדני, וב-1974 – כאחת-עשרה שנים לאחר מכן – התאבדה גם היא בחנק מאדי מפלט של מכונית בחנייה של ביתה. שתי המשוררות שעברו טיפולים פסיכיאטריים דיווחו זו לזו על התנסויותיהן. שיריהן עסקו במערכות היחסים בתוך המשפחה ובין המטפל למטופל. העוסק בפסיכואנליזה עשוי להיות גם פסיכולוג, אך האנליסט שבשיריה נותן למטופלת שלו תרופות, ועל כן בחרתי ב"פסיכיאטר". Said The Poet To The Analyst By Anne Sexton My business is words. Words are like labels, or coins, or better, like swarming bees. I confess I am only broken by the sources of things; as if words were counted like dead bees in the attic, unbuckled from their yellow eyes and their dry wings. I must always forget how one word is able to pick out another, to manner another, until I have got something I might have said… but did not. Your business is watching my words. But I admit nothing. I work with my best, for instance, when I can write my praise for a nickel machine, that one night in Nevada: telling how the magic jackpot came clacking three bells out, over the lucky screen. But if you should say this is something it is not, then I grow weak, remembering how my hands felt funny and ridiculous and crowded with all the believing money. אמרה המשוררת לפסיכיאטר / אן סקסטון אֲנִי עוֹסֶקֶת בְּמִלִּים. מִלִּים הֵן כְּמוֹ תָּגִים, אוֹ מַטְבְּעוֹת. מוּטָב כְּמוֹ נְחִיל דְּבוֹרִים. אֲנִי מוֹדָה וּמִתְוַדָּה שֶׁרַק שָׁרְשֵׁי הַדְּבָרִים הֵם שֶׁשּׁוֹבְרִים אוֹתִי; נֹאמַר מִלִּים בְּהִסָּפְרָן כְּמוֹ פִּגְרֵי דְּבוֹרִים בַּעֲלִיַּת הַגַּג, שֶׁכְּבָר נִטְּלוּ מֵהֶן  גַּם עֵינֵיהֶן  הַצְּהֻבּוֹת, גַּם כַנְפֵיהֶן הַיְּבֵשׁוֹת.  עָלַי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ מִלָּה אַחַת גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ עֹוד מִלָּה,  לָתֵת אַחֶרֶת שֶׁהִנְהַגְתִּי, עַד שֶׁיִּהְיֶה  לִי מַשֶּׁהוּ שֶׁאוּלַי הָיִיתִי מְסֻֻגֶּלֶת לוֹמַר... אַךְ לֹא אָמַרְתִּי. תַּפְקִידְךָ הוּא לִצְפּוֹת בַּמִּלִּים שֶׁלִּי. אֲבָל אֵינִי מוֹדָה בָּהֶן בְּדָבָר. אֲנִי בְּמֵיטָבִי,  אִם מִזְדַּמֵּן לִי, לְמָשָׁל, לִדְרֹשׁ בְּשֶׁבַח מְכוֹנַת מַזָּל אֲשֶׁר נִמְצֵאת אוּלַי בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ בְּנֶוָאדָה. לְסַפֵּר אֵיךְ הוֹפִיעוּ עַל מָסַךְ הַמַּזָּל שְׁלֹשָה פַּעֲמוֹנִים הַמְּבַשְּׂרִים עַל הַזְּכִיָּה. אֲבָל אִם תֹּאמַר לִי שֶׁזֶּה לֹא הָיָה, אֲנִי נֶחְלֶשֶׁת, זוֹכֶרֶת כַּמָּה נִלְעֶגֶת וּמְגֻחֶכֶת חַשְׁתִּי כְּשֶׁיָדַי מָלְאוּ בְּכֶסֶף הַזְּכִיָּה שֶׁהֶאֱמַנְתִּי בָּהּ וּבְקִיּוּמָהּ. מאנגלית: ז"ש האנליסט הוא שאמור לפענח את רזי חייה של המטופלת, ולהמליץ על דרך הטיפול. כאן, האישה השרויה בדיכאון קליני מניחה את האנליסט שלה על מיטת המטופלים, ומשמיעה באוזניו את הדיאגנוזה שלה. היא מסבירה לו – מעשה "עולם הפוך" – איך עליו לטפל בה, מה לעודד וממה להיזהר. מעניינת במיוחד היא העצה שהיא נותנת לו, לבל ינסה לתקן את תמונת העולם האבּסוּרדית שלה ולהסביר לה שאין לה קשר עם המציאוּת ה"אמִתית". בעבורה, מציאוּת מדומיינת לפעמים יש בה כוח ואמת רבים יותר משיש בכל מציאוּת אֶמפּירית הנתפסת בחושים.

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890